משנה מעשר שני פרק א׳ משנה ג׳

מותר לקנות בהמה לזבחי שלמים ממעות מעשר שני כי זבחי שלמים אוכלין אותם בעליהם כמו שביאר הכתוב ובשר תאוה הם זבחי חולין שאמר הש"י בהם כי תאוה נפשך לאכול בשר:

וקנקן שם הכלי המכיל את המשקה וזה שאמר יצא העור והקנקן לחולין יתקיים כשאין המוכר יודע בסחורה כי אינו חושב שמכר אלא הבשר והיין בלבד ואינו מקפיד על העור והקנקן ולפיכך יצאו לחולין לפי שלא קנאו במעות מעשר שני אבל אם קנאו מסוחר שיודע דמי הבשר והעור לא יצא העור לחולין והוא אמרם הדא דתימא כשיהיה המוכר הדיוט אבל היה אומן נעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. וכבר בארנו כי התמד הוא פסולת הענבים שנותנין עליהם מים ומניחין אותן זמן ידוע ונעשה חומץ וקודם שיהיה חומץ הוא כמו המים שאסור לקנותו בכסף מעשר וכשנעשה חומץ נקנה בכסף מעשר כמו שנקנין שאר המאכלים:

[*יצא העור לחולין. לשון הר"ש וכולהו נפקא לן בריש פ"ב דעירובין דתניא בן בג בג [אומר] בבקר מלמד שלוקחים בקר על גב עורו [ויצא העור לחולין ואין צריך למכרו ולחזור ולאכלו בירושלים] ובצאן מלמד שלוקחים צאן על גבי גיזתה [פירש"י אע"ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקו לחולין ע"כ] ביין מלמד שלוקחים יין על גבי קנקנו. ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ. ומיתורא דבי"ת דריש. וכך מסקי התוספות דהתם דמיתורא דביתי"ן דריש. דפרטי צריכין לכלל ופרט וכלל כדפי' הר"ב לקמן משנה ה וכתב עוד הר"ש דחיה לבשר תאוה דנקנה אגב העור וקליפי אגוזים ילפינן במה מצינו]:

מקום שדרכן למכור סתומות*). [*כלומר שמוכרין הקנקן עם היין. לשון הפירוש שהזכרתי]:

התמד. פי' הר"ב פסולת של ענבים וכו'. ובפרק בתרא דמעשרות משנה ו מפרש דכן בשמרים:

אינו נלקח בכסף מעשר. לשון הר"ב דחשיב כמו מים. ואנן בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע. ולקמן במשנה ה הביא הר"ב. וכן הרמב"ם ברייתא דממעיט מים ומלח מגדולי קרקע ופירש הרמב"ם שהמים יסוד פשוט הם. והמלח אדמה שרופה ע"כ. אבל הך דהכא ברייתא בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ"ז.) ובפרק מרובה (בבא קמא דף סג.) והכי נמי איתא פ' ג' מינים (נזיר דף לה.) וצריך לומר דהך ברייתא סברה שאע"פ שהמים נקוים מתחת לארץ ככתוב במעשה בראשית ולא מקרקע גדלי מ"מ הואיל ונובעים הם מהארץ ונראין לעין כאילו גדלים ורבים מן הקרקע אצטריך למעוטינהו משום דלא הוו פרי מפרי. וכן לאותו המלח שהוא מים שרופים [*ומ"מ קשיא בין להר"ב בין להרמב"ם דלא ה"ל להביא ברייתא זו דממעטת אף דגים דממים גדלים ונזונים. אלא הברייתא דדרשה ברבוי ומיעוט דלא ממעט אלא מים ומלח כדאיתא התם לחד מ"ד. ומיהו לדידיה נמי כשיש במים ומלח המעורבים שומן דגים מותר ואע"ג דלא קאמר טעמא מ"מ פרי מפרי הוא והיינו טעמא דרש"י שכתב במתני' [ברפ"ג דעירובין] דמים ומלח אסור דלאו פרי מפרי הוא ולא כתב לגדולי קרקע. וכן בגמ' אדאמרינן דמים ומלח מעורבים נמי לא דבעינן פרי מפרש רש"י דדריש כלל ופרט. ונ"ל דזה שאמרו במתני' דלאו פרי מפרי הוא. לא דמאן דדריש ברבוי ומיעוט סבירא ליה שצריך פרי מפרי אלא דממילא כך הוא]: וגידולי קרקע. עיין מה שכתבתי במ"ב פ"ז דבבא מציעא:

הלוקח בהמה לזבחי שלמים ממעות מע"ש דכך מצותו לקנות במעותיו בהמ' לשלמים. או חי' שאינה בת הקרבה לבשר תאוה ר"ל לחולין:

אע"פ שהעור מרובה ששוה יותר:

מקום שדרכן למכור סתומית ר"ל שמוכרין הקנקן עם היין:

יצא קנקן לחולין ואם המוכר או הלוקח אומן מעבד עורות או יוצר חרס וודאי נותנים טפי בשביל אלו. ולהכי צריך למכרם לאכלן בירושלם:

התמד מים שע"ג חרצנים וזגים ושמרי יין:

עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר דהו"ל כמים והרי בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע:

ומשהחמיץ נלקח בכסף מעשר והוא דרמי ג' ואשכח ד':

הלוקח בהמה וכו'. והאי דנקט הכא הלוקח דיעבד גבי בהמה לזבחי שלמים אגב חיה נקט ליה דעיקר מעשר שני לשלמים הן:

האגוזים והשקדים יצאו קליפיהם לחולין. הא אתי מקל וחומר מצאן אגב גזותיה דמרבינן ליה מבי"ת דובצאן דהא גזה דלמיגז קיימא ומזדבנא צאן לחודיה וגיזה לחודה ויוצאה לחולין הני דלעולם נמכרין כן לא כ"ש. ועיין בר"פ בכל מערבין:

התמד. עיין לעיל פ"ה דמעשרות סי' ו' ומדברי הרמב"ם ז"ל שם בפ"ז נראה דבחדא סגי או החמיץ או רמא תלתא ואשכח ארבעה. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל התמד עד שלא החמיץ נ"ל לפ' דמייתי להאי עניינא הכא משום דלעיל קאמר שמותר לקנות בהמה שיש בה בשר ועור במעות של מעשר שני אע"פ שהעור לבדו אסור לקנות במעות מעשר שני וכן התמד ג"כ אע"פ שהמים אסור לקנות בדמי מעשר שני מ"מ ע"י היין שיש בו מותר לקנותו והיינו כשהחמיץ שאז יש בו טעם של יין אע"פ שהמים מרובים על התמד עכ"ל ז"ל: