משנה מעשר שני פרק א׳ משנה ב׳

מעשר בהמה דינו שאוכלין אותו בעליו בירושלים כמו מעשר שני אחר שמקריבים ממנו חלבו ודמו לפי שהוא קדש ואם נולד בו מום אוכלין אותו בעליו בכל מקום לפי שאינו ראוי לקרבן והבכור הוא לכהן יקריב ממנו חלבו ואוכלו הוא מה שאמר השם (במדבר י״ח:י״ז) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם את דמם תזרוק על המזבח וגו' ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו' ואם נולד בו מום אוכלו הכהן בטומאה בכל מקום וימכרנו למי שירצה ואפי' לנכרי ואוכלו לפי שהבכור אם נפל בו מום הוא מתנה לכהן כמו שנבאר בפרק רביעי מבכורות אמר הכתוב (דברים ט״ו:כ״א) וכי יהיה בו מום פסח או עור וגו' בשעריך תאכלנו ואמר הש"י בבכור בהמה (במדבר י״ח:י״ז) לא תפדה ואומר במעשר בהמה לא יחליפנו ולא ימיר אותו והיה הוא ותרומתו יהיה קדש לא יגאל (ויקרא כ״ז:י׳) ואמרו בספרא בבכור הוא אומר לא יפדה ובמעשר א] שני אומר לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא בעל מום ולא תמים:

ואסור לו לקדש אשה במעשר לפי שהוא מכר וכבר בארנו שאסור למוכרו ומותר לקדש בבכור שמותר למכרו ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה התועלת לזה שקנאו הנה התועלת גלויה ומפורסמת כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו:

ואסימון הוא הסלע שאינו מפותח כלומר שאין בו צורה וזה למאמר השי"ת (דברים י״ד:כ״ה) וצרת הכסף בידך ואמר וצרת הכסף דבר שיש עליו צורה בידך פרט למעות שאינן ברשותו ומה שאסר חילול מעשר שני על מטבע שאינו יוצא למה שאמר הש"י ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וצריך שיהיה זה הכסף שיוכל להוציאו כמו שירצה מן המאכלים:

[*תמים חי. פירש הר"ב והוא הדין נמי שחוט. עיין מה שכתבתי בריש פרק ה דבכורות]:

הבכור מוכרין אותו תמים חי. וכתב הרמב"ם ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה תועלת לזה שקנאו. הנה התועלת גלויה ומפורסמת כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו עכ"ל. [*ומתני' בזמן הזה. דבזמן המקדש אין מוכרים אותו תמים שעומד לקרבן ואין לכהן זכות בו. כדאיתא פ"ק דתמורה הביאה הר"ש ומשום הכי לא מצי קתני שחוט דתמים שחוט בזמן הזה יקבר כדתנן ספ"ה דבכורות]:

מעשר בהמה אין מוכרין אותו תמים חי ה"ה תמים שחוט. דבנקרב בבהמ"ק. אף שהבשר לבעלים אסור להם למכרו ובשחטו בחוץ הרי אסור בהנאה רק איידי דתנא סיפא בכור חי נקט נמי במעשר חי וה"ה דאין ממשכנין ואין מחליפין אותו כמו במעשר שני לעיל. ורק חדא מנייהו נקט וה"ה אינך:

ולא בעל מום חי ושחוט ואין מקדשין בו האשה דהו"ל כמכר והוא פשיטא. ומה"ט לא אצטריך למנקט כן במשנה א' במעשר שני. ולא נקיט לה הכא רק משום היפוך דסיפא דבבכור אע"ג שאינה יכולה ליהנות ממנה עד שיומם. ואולי לא יומם כלל אפ"ה מקדשין בו דגם הספק שמא יפול בו מום ותהנה כולו הוא שוה פרוטה דהנאה זו היא שוה פרוטה:

הבכור מוכרין אותו תמים חי בזה"ז שיאכלנו הקונה במומו. משא"כ תמים שחוט יקבר. אבל בזמן שבהמק"ק הרי להקרבה קאי ואינו ממון כהן למכרו [ב"ק די"ג]:

ומקדשין בו האשה דממון כהן הוא:

אין מחללין מעשר שני על אסימון מטבע בלי צורה:

ולא על המטבע שאינו יוצא של מדינה אחרת אם המלכיות מקפידות שלא יהיו כאן אותן מעות. או דממטי לזוזי להתם בדוחק ולית לי' אורחא למיזל להתם. וכ"ש באין יוצאין כלל:

ולא על המעות שאינן ברשותו שנפל המעות לים אף שיכול להעלותו ע"י השט במים:

מעשר בהמה וכו'. לשון החכם הר"ס ז"ל בבכורות פ"ה תנן כל פסולי המוקדשים נמכרין באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר משמע הא בבית נמכרין והכא תנן דאין מעשר נמכר כלל ובגמרא מוקי לה התם במעשר של יתומים ומשום השב אבדה. אי נמי בהבלעה שמכרו כולו עורו ובשרו וגידו וחלבו וקרניו ע"כ. עוד כתב על מה שפי' ר"ע ז"ל ואיידי דבעי למיתני סיפא גבי בכור מוכרים אותו תמים חי וכו' כתב פי' דלאחר שחיטה פשיטא שאין מוכרין אותו דה"ל קדשים קלים. ויש מחלוקת בירוש' במקדש בו לאחר שחיטה אם היא מקודשת ובפ"ק דתמורה אמרי' לא שנו אלא בזמן הזה ולפי זה לא שייך למיתני בבכור תמים חי ושחוט דא"א לשחוט בכור תמים בזמן הזה עכ"ל ז"ל:

ולא בעל מום חי ושחוט. בירושלמי משמע דמדאורייתא הוא דמפ' טעמא לא חלקה תורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום אבל בפ' כל פסולי המוקדשין מסקינן דגזרה דרבנן היא ורבנן הוא דגזור לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה כדאיתא התם ודוקא בבשר גזור שהוא דבר הנישום מחיים פי' דמחיים בני אדם שמין כמה שוה הבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בשביל הבשר אבל העור דאינו נישום מחיים לא גזור רבנן שלא ימכר ואפי' בשר בהבלעה ע"י עורו וגידו וקרניו שרי:

ואין מקדשין בו את האשה. תניא אבל מקדשין בגידיו ובקרניו ובטלפיו ובעצמיו אע"ג דקדושין הוי כמכר דכתיב כי יקח איש אשה מ"מ משום דכתיב ביה ברכה ואין ברכה בלא אשה מקדשין וכיון דתרי קראי כתיבי חד מוקמינן אבשר וחד מוקמינן אעצמות ומסתברא דאיסורא מוקמינן אבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בבשר ולא בגידין ובעצמות. אבל בקדושין פ' האומר בגמ' דילן שרי אפי' בבשר דמדאורייתא יכול למכור הבשר אחר שחיטה וכדכתבינן:

הבבור וכו'. בב"ק כתוב תם חי ולא שחוט וכתבו תוס' ז"ל הא לא איצטריך לאשמועי' דבבכור בזמן הזה מוקמי' לה דאין שייך בו מכירה לאחר שחיטה דמיתסר בהנאה אבל קמ"ל דמוכרין אותו חי אע"ג דמעשר אין נמכר דנאמר בו לא ימכר ולא יגאל וכן איתא בפ"ק דתמורה עכ"ל ז"ל. ועיין בתמורה פ"ק בברייתא דאיתא התם בדף ה'. וה"ג התם פ"ק דתמורה דף ז' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו דנמכר תמים חי אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגויה יכול למכרו אפי' בהיותו תם בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו דבכור בזמן הזה משנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל אם אינו נותנו לכהן ואם הכהן מכרו לו מותר לו לאכלו במומו ואפי' עובד כוכבים מותר לאכול ממנו וכדתנן בפ' כל פסולי וב"ה מתירין ואפי' עובד כוכבים אבל תם שחוט בזמן הזה ליכא אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי דלית ליה לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך. וכתב ה"ר שמשון ז"ל ובפ"ק דב"ק משמע לפי המסקנא דאפי' ר' יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים ע"כ. ובסמוך ארמוז עוד בזה. תו גרסי' התם אמר רב חסדא לא שנו דנמכר תם אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות והאי כהן נמי מיחזי דמש"ה מוזיל לישראל כשמוכר לו הבכור תם כי היכי דליתיב ליה בכורות שיולדו לו בעדרו דבכור תם בזמן הזה אין מי שיקננו אלא בזול דבעי לוקח לשהוייה עד שיומם הלכך הוי האי כהן דמוזיל גביה דישראל ככהן המסייע ואסור ורב אשי פליג עליה התם:

ומקדשין בו את האשה. א"ר יהודה בן פזי בשם גרמיה בין חי בין שחוט דכתיב יהיה לך אפי' לאחר שחיטה אבל בשם ר"י בן לוי אמר דדוקא כשהוא חי מקדשים בו דאית ליה לכהן זכייה בגויה אבל אם נשחט ונזרק דמו ע"ג המזבח הוי קדשי מזבח ושלחן גבוה הוי ואין מקדשין בו ויליף לה מקרא דכתיב כחזה התנופה מה חזה התנופה נאכל לזכרים ולנקבות דכתיב בפ' שמיני גבי חזה התנופה אתה ובניך ובנותיך אף בבכור כן אבל לא לדבר אחר ובגמ' דילן בפ' האומר מפיק לה מקרא דכתיב לאש מה אש לאכילה אף הוא נמי הוי לאכילה ולא לדבר אחר ועיין במה שכתבתי בפ"ק דב"ק סי' ב' בשם הרא"ש ז"ל דמשמע מיניה דמתני' ר' יוסי הגלילי היא בלבד דסבירא ליה דבכור ממונו דכהן הוא לקדש בו את האשה אבל לרבנן כהן שקדש את האשה בבכור חי לא הוי מקודשת ע"כ ועיין במ"ש לעיל בסמוך בשם ה"ר שמשון ז"ל:

אין מחללין מעשר שני על אסימון. מתני' דלא כר' דוסא דתנן בפ"ג דמסכת עדויות מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אוסרין וטעמיה דר' דוסא דלא דריש וצרת אלא כפשטיה שהוא נצרר בסודר:

ולא על המעות שאינם ברשותו. כגון שנפל כיסו לים הגדול אבל אם הם בביתו כיון שהם במקום המשתמר ברשותו קרינן בהו והיינו דתנן לקמן פ"ד היה עומד בגרן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה חוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שבבית: