משנה כלאים פרק ט׳ משנה ט׳

לבדים. הם יריעות הצמר שאינן ארוגות אלא טרופות ונקרא בלשון ערב לבד:

ופיף של צמר בשל פשתן. עבותות של צמר ופשתן מפני שיתערבו חוטים אלו עם אלו כהתערב באריגה:

משיחות של ארגמן. עבותות של ארגמן מנהג עושיהן לקבץ בהם רבות ולקשור אותם מחוטי פשתן והוא אומר שהם כלאים שהחוט ההוא יפתל אותו עם הארגמן ואז יקשור בו ובמעשה ההוא שהוא פותל יהיה טווי וזה ענין שאמר מולל עד שלא קושר:

וסרט של צמר בשל פשתן. הוא להדביק מחגרת או אזור או אבנט מצמר ואחד מפשתן ברצועות עור בין שניהן כדי שיקשור קצה עור באזור הצמר וקצה האחר באזור הפשתן ומכאן שאסור לתפור בגד צמר בבגד פשתים ואפי' בחוטי משי או בחוטי צמר גפן וכל זה כלאים מדרבנן כמו שזכרתי לך ואין הלכה כר"י:

[*משיחות. פירש הר"ב יתירים וחבלים עיין מ"ש במשנה ח פ"ג דסוכה]:

[*אף על פי שהרצועה באמצע. כ' הר"ב שהרי מעשי' בכל יום והרא"ש כתב דהך שרי טפי ע"ש במס' נדה פרק האשה]:

לבדים פליש:

אסורים מדברי סופרים:

פיו של צמר בשל פשתן ר"ל שפה של צמר בבגד של פשתן. אע"ג שאינן ארוגים או מחוברים. רק מדובקים יחד ע"י דבק כדומה. ובירושלמי גרסי' פיף של צמר. ול"מ הי' נ"ל פי' דמתניתין דר"ל בגד פשתן שעשה נקבים סביב כמו שעושין לכיסין. ומכניס בהנקבים חבל של צמר. כדי שיכול למתחו ולסגרו סביב גופו. והרי אח"כ קושר ב' ראשי החבל יחד. לפיכך לא גרעי נקבים ההם מב' תחיבות מחט דבקשר ראשי החוט יחד לכ"ע אסור כלקמן סי' ס' [ועי' י"ד סי' ש' ס"ד]:

מפני שהם חוזרין כאריג ר"ל דומים כארוגים יחד:

רבי יוסי אומר משיחות חבלים:

של ארגמן אסורות לחגור בהם בחוזק על חלוק פשתן:

מפני שהוא מולל עד שלא קושר ר"ל קודם שקושרו במתניו. רגיל לתפור החבל בחלוק בתפירת ארעי [כמו קורע מתוך המלל] שלא ינתק החבל מהחלוק:

לא יקשור סרט חגור:

אע"פ שהרצועה של עור:

באמצע מדפוגשי' ב' הראשים יחד כשיקשרם לפניו. מיהו בא"א שיגעו יחדיו בקשר. מותר. ומה"ט מותר לתפור עורות התפורים בפשתן תחת בגד צמר [שם סי' ש' ס"ה]:

הלבדים אסורים כו'. רש"י והרמב"ם ז"ל סברי שהלבדים אסורין מה"ת ומפרשים דבר שהוא שוע או טווי או נוז אבל הרשב"א והרמב"ן ז"ל סוברים שהלבדים אינם אסורים מה"ת אלא מדרבנן מפני שהם שועים לבד והם מפרשים דבר ששוע וטווי ונוז שצריך שלשה אלו להיות כלאים ע"כ בקיצור מספר לקח טוב פ' קדושים. וכתב הר"ן ז"ל פרק במה אשה בשם ר"י ב"ר אשר דלא גזרו רבנן אלא בלבדין הרכין אבל בקשין אפי' מדרבנן מותרין והיינו איצטמא דתניא התם בבריי' דאין בה משום כלאים ע"כ. ולשון לבד לשון אחיזה ודבוק זה בזה מענין לבוד ותרגום ירושלמי מחזיק באזני כלב דלביד באודנוי דכלבא:

פיף של צמר. אורילי"ו בלע"ז וקרוי פיף בחלוף פ"א בכ"ף תרגום שפת היאור כיף נהרא. ולשון הר' יהוסף ז"ל פיף פי' בערוך צלצול פי' חגורה קטנה. משיחות פי' בערוך לשונות של ארגמן. ופי' רש"י ז"ל בפ' המוצא תפילין לשונות של צמר שאינו טווי ע"כ והביא ראי' מפ' המוצא תפי' שאין פי' משיחות הוי חבלים כדפי' ר"ע ז"ל:

משיחות של ארגמן אסורות. ירוש' אית תנאי תנו מותרות. מאן דתני אסורות דהוא מכפת ליה שתפורין המשיחות בחלוק ומאן דתני מותרות היינו שאינם תפורים אלא חוגרו על חגור של פשתן וכד איהו שנץ גרמיה היא נחתא לה:

לא יקשור סרט כו'. כתב הראב"ד ז"ל בפירושו למס' תמיד שמעתי שיש דוחקים לומר דהאי מתני' יחידאה היא משום דר' חנניה בן גמליאל קתני לה בתוספתא דכלאים ולאו מילתא היא דהשתא מיהא סתם לן תנא כוותיה ע"כ. ובס' יראים סי' ס"א כתוב ואין לומר הלכה כר' חנניה בן גמליאל דסתם מתני' כוותיה דמשם אין ראיה דההיא יחידאה היא דר' יוסי קתני לה לכולה מילתא וי"ל אחר שר' יוסי ור' חנניה קמו בחדא שיטתא רבים נינהו והוו רבים כנגד רבים דתוספתא דס"ל דחבור ע"י ד"א לאו שמיה חבור ובשל סופרים הלך אחר המיקל ע"כ וע' עוד שם:

בפי' ר"ע ז"ל. וכשהוא חוגר בה קושר שני ראשיה וכו'. כ' עליו הרר"י ז"ל פי' זה אינו נראה כלל דא"כ מאי רבותא היא זו שאמר אע"פ שהרצועה באמצע כיון דמשום הקשירה נאסר ע"כ נראה דמיירי בלא קשירה כמו שרוב העולם רגילין לחגור בלא קשירה ואין ראי' מן המנהג דמהא אסור מה"ת דאמרי' בספרי מנין שלא יקשור סרט וכו' ת"ל יחדו מ"מ. ומשמע שאע"פ שאינם מחוברים יחד אלא ע"י דבר אחר אסורין הן שגם זה קרוי יחד. וגם מה ששנינו בסוף פרקין והשק והקופה מצטרפין לכלאים אינו ר"ל דדוקא כשחבר החתיכות יחד אלא אפי' כשחתיכת בגד צמר עשוי טלאי לשק וחתיכת בגד פשתן עשוי טלאי לקופה וחבר השק והקופה יחד אסור משום כלאים עכ"ל ז"ל א"ה עמ"ש המחבר במשנה הסמוכה בשם תשובת הרשב"א.]: