משנה כלאים פרק ח׳ משנה ה׳

והרמך. הוא מין ממיני הסוסים וכמדומה לי שהוא חלוש התאוה שיש מין הסוסים חלושי תאוה. ומה שאמר בענין זה אסורות ומותרות ר"ל שאסור לעשות הרכבה או שיהיה מותר:

ואדני השדה. הם חיות הדומות לבני אדם ואומרים המספרים חדושי העולם שהוא מדבר דברים רבים שאינם מובנים ודבורו דומה לדבור אדם ושמו אלנאנס בלשון ערב ומגידים מעניניו בספרים דברים רבים:

וקופד. נקרא בערבי קנפוד:

וחולדת הסניים. חיה דומה לחולדה ממיני השועלים. ומן העקרים שיתבארו לך במקומן בע"ה שהשרץ והוא כל אחד משמנה שרצים הנזכרים בתורה כענין שאמ' החולד והעכבר לא יטמא במשא אבל הוא מטמא במגע בלבד והנבלה תטמא במגע ובמשא והשרץ יטמא בכעדשה והנבלה תטמא בכזית על כן אמר ר' יוסי שבית שמאי היו מסופקין בחולדת הסניים אם הוא שרץ משמנה שרצים והוא ממין החולד או הוא ממין חיה והיו דנין עליו לחומרא ונותנין עליו חומרי הנבלה ואמרו מטמא בכזית במשא כמו נבלה ונותנין עליו ג"כ חומרי השרץ ואמרו שהוא מטמא בכעדשה במגע כשרץ ואין הלכה כר' יוסי בשני דבריו:

ואדני השדה חיה. עי' במשנה דלקמן. וכתב הר"ב ואין כל בריה רשאה לקרב אליו. לשון הר"ש כמלא החבל. [*ועיין בפירוש הר"ב במשנה ז פרק ז דסנהדרין]:

כזית במשא. פירש הר"ב כנבלת בהמה דחיה בכלל בהמה כדאיתא בפרק בהמה המקשה:

הפרוטיות הן פרדות בעודן בילדותן. דג' סימנים יש בפרדות שאמן סוס. אזניו קצרות. וגם זנבו קצר. וקולו דק. וכשאמו חמור כולן להיפך. אולם בעודן בילדותן א"א לעמוד על סימניה אם אמה סוס או חמור:

אסורות זה עם זה:

והרמך הן מין סוסים קטנים קלי מרוץ. וקמ"ל דאף שדומין לחמור אפ"ה מותרים עם סוסים אחרים ולא חיישינן לאחלופי:

ואדני השדה בר נש דטור. נ"ל דר"ל וואלדמענש הנקרא אוראנגאוטאנג והוא מין קוף גדול בקומת וצורת אדם ממש. רק שזרעותיו ארוכים ומגיעין עד ברכיו ומלמדין אותו לחטוב עצים ולשאוב מים וגם ללבוש בגדים כבן אדם ממש. ולהסב על השולחן ולאכול בכף ובסכין ובמזלג ובזמנינו אינו מצוי רק ביערות גדולות שבאמצעי' אפריקא. אולם כפי הנראה היה מצוי גם בסביבות א"י בהרי לבנון ששם גם בזמנינו יש שם יערות גדולות מארזי לבנון המפורסמים להכי נקרא בר נש דטור. מיהו ת"ק ס"ל דאע"ג דדומה לאדם בפרצופו ואבריו. אפ"ה כשמת דינו רק כשאר נבילות. ואמ"ט באהל. והא דנקט' הכא היינו מדאיירי הכא בכולה פרקן מב' מינים שדומין זל"ז לענין כלאים נקט נמי הא נ"מ לענין טומאה:

חיה ואינו מטמא באוהל:

הקופד שטאכעלשוויין:

וחולדת הסניים אילטיז שגדילה בסנה. ולי נראה שהוא אייכהערנכען שדומה לעכבר גדול:

רבי יוסי אומר בית שמאי אומרים מטמא כזית במשא וכעדשה במגע מספקא ליה אם מין חי' הוא. ומטמאה במשא בכזית או שרץ הוא ויהיה נכלל בשם חולד שאמרה תורה ומטמא רק במגע אבל אפי' בכעדשה:

ורבותי פירשו שהוא חיה בצורת אדם ומחובר לארץ בחבל שיוצא מטיבורו. ומסוכן מאד (ועי' במעשה טוביה) וכשנפסק החבל מיד מת. ואולם הגם שאין לתמוה שאינו בנמצא בספרי הטבע. כי כמו כן נמצא בתחתית ארץ עצמות מכמה ברואים שנאבד זכרם כעת כמאמוט וכדומה ואולי לרוב הסתכנותם. ביערום הקדמונים מהארץ. וגם אין לתמוה היאך דבר חי יגדל מהקרקע. י"ל דהרי מצינו דוגמתו (חולין פ"ט מ"ו) בעכבר שגדל מארץ. ועי' מ"ש בס"ד בפירושינו שם. אבל יש לתמוה מאין לוקחת פרנסתה באכילה ושתייה. והרי אין לנו שום בע"ח בת קיום שא"צ אכילה. והוא כדי להשלים ע"י האכילה מה שנשחק מהיסודות שהגוף מורכב מהם. שישחקו את עצמן כל רגע. ורק עי"ז יושלם החסרון. ודוחק לומר שלוקחת פרנסתה מיניקת טבורה מהארץ. דהרי לא ברא הקב"ה שום דבר בעולם לבטלה. וא"כ ל"ל פה ועינים ובמ"ע. ואף שהשמעטטערלינג חי ואינו אוכל. כי נברא בלי פה. אבל באמת הרי אינו בן קיום ורק יום א' הוא חי ואחר שהזדווגו והניחה הנקיבה ביצה ימותו שניהן. ואם סמיכתן על הירושלמי שאמר שחיותו בטבורו. אולי באמת כך הוא. אבל חבל הדבק בארץ מאן דכר שמיה:

הקופד וחולדת הסנאים. פי' הח' הרש"ש ז"ל דהסנאים קאי אתרוייהו דכי היכי דחולדה סתם הוא שרץ האמור בתורה והגדלה בסנה היא חיה ה"נ בקופד ומפני שהיא דומה לאנקה הוצרך לומר כי הוא מין חיה ואינו מין שרצים. ירושלמי תני הירודות והנעמיות ה"ה כעוף לכל דבר והנחש ה"ה כחיה והוי כלאים בהנהגה עם מין אחר ועוד גרסי' התם ר' חייא בש"ר יוחנן ששה ספיקות הן תלתא אליבא דב"ש ותלתא לכ"ע. הצלף מספקא להו לב"ש אי מין אילן אי מין ירק והוי כלאים בכרם מספק. כלי נתר לב"ש מספק מטמאין מתוכן ומאוירן ככלי חרס ומאחוריהן ככלי שטף. ולב"ה ה"ה ככלי חרס לכל דבר. וחולדת הסניים דמתני' לב"ש. ותלתא לכ"ע פול המצרי בזרעים וכדתניא ר"ש שזורי אומר שש מדות מנו חכמים בפול המצרי זרעו לירק מתעשר להבא. לזרע מתעשר לשעבר. לזרע וירק או לזרע וחישב עליו לירק מעשר מזרעו אירקו ומירקו אזרעו. ואנדרוגינוס באדם. וכוי בחיה. וב"ה הוא דלא פליגי בהני תלתא אב"ש אבל שאר תנאי פליגי כגון באנדרוגינוס בס"פ הערל ובכוי ר"פ אותו ואת בנו. ר' חמא בר עוקבא אמר ואמה טרקסין נמי ספק לד"ה אי קדושתה כלפנים או כלחוץ. ובב"ק דף פ' בגמרא מפ' שחולדת הסניים רגליה גבוהין ודקין וכ' שם תוס' ז"ל דמש"ה מספקא לן במתני' שמא לאו היינו חולדה דקרא וי"ל תורת נבלה או שמא היינו היא וי"ל תורת שרץ וחולדה דקרא שאין בה ספק כלל שודאי היא שרץ כ' הם ז"ל דמפ' התם בגמ' דהיינו שרגליה קצרות ושורצת על הארץ ע"כ:

מטמא. גרסי' בפתח המ"ם או מטמאה:

בפי' ר"ע ז"ל. לטמא בגדים כנבלת בהמה טמאה. צריך למחוק מלת טמאה: