משנה כלאים פרק ח׳ משנה ד׳

קרון. כבר פירשנו שהוא מין ממיני העגלות וימשכו אותה בבקר אסור לקשור סוס לצד מצדי הקרון כדי שלא יחביר בין הסוס והבקר בקשר אחד. ולובדקים הוא חמור הנמצא בארץ לודים ידמה לגמל ודעת ר' יהודה הוא מה שאפרש לך שהוא אומר כשתהיה הנקבה ממיני הסוסים והזכר חמור יהיה הפרד הנולד מהן מין אחד ומותר להחביר בין הפרדים ההם ולא נאמר שנחלק חלק מן הסוס עם חלק החמור לפי שכל א' מהם יש בו חלק מן החמור וחלק מן הסוס העיקר אצל ר' יהודה אין חוששין לזרע האב ואלו הפרדים אחרי אשר אמותיהם ממיני הסוסים הם מין אחד ומותר להרכיב קצתם על קצתם וכן כשיהיו אמותיהם ממין החמור הוא כמו כן מין אחד אבל הוא אוסר להחביר בין פרד שאמו מזרע החמורים ובין פרד שאמו מזרע הסוסים שיהיו אז שני מינין בלא ספק מפני שלזרע האם חושש ר' יהודה וזהו שאמר אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורין זה עם זה והחולק עם ר' יהודה אומר שכל מיני הפרדים א' מאחר שחוששין לזרע האב כמו כן ואחד שתהיה אמו של זה הפרד ממין החמורים ושל זה ממין הסוסים מין אחד הוא ומותר לדעתו להחביר בין הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור והלכה כר' יהודה:

אף על פי שאביהן חמור. כתב הר"ב וקמ"ל דלא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור וכו' דכיון דאמותיהן שוות אין חוששין לזרע האב וכו'. ולעיל במשנה ב מפרש דלמ"ד חוששין דכל מיני פרדות מותרים. ודברי הר"ב כדברי הרמב"ם. וצריך לומר דודאי למ"ד חוששין כולן מין א' שסובר כיון שבשניהם יש שני צדדין חשובין כמין אחד. כי מה שיש בזה יש כמו כן בזה. אבל רבי יהודה שסובר דפרדות שאמותיהן בלתי שוות אסורים והוי אמינא דכמו שחושש לזרע האם כמו כן חושש לזרע האב וכי נמי יש שני צדדין בכל אחד הואיל וכשאין אמותיהן שוות אוסר הוי אמינא דכי אמותיהן שוות ואביהם שוים נחוש לכל צד וצד שישתמש בצד אחר שאינו מינו. קמ"ל דסברת רבי יהודה דאין חוששין כלל לזרע האב וכמאן דליתיה הלכך הנולדים מן הסוסים אזלינן בתר אמותיהן ששוות ואף ע"פ שאביהן של שניהם מין אחר אין חוששין לזרע אביהם כלל. אבל קשה דאי סבירא ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב. א"כ רבותא הוה ליה לאשמעינן במתניתין דהנולדים מן הסוס אע"פ שאבי האחד חמור ואבי האחד סוס אפילו הכי מותרין דזרע החמור אביו של האחד אין חוששין לו. והר"ב דייק ומפרש שאביהן באבי שניהן. וכן הם דברי הרמב"ם לפי שכל אחד מהן יש בו חלק כו' ובגמ' פרק אותו ואת בנו (חולין דף עט) בעו לפרושי הא דאע"פ שאביהן חמור היינו דאבוה דחד סוס ואבוה דחד חמור וקאמר רבי יהודה דמרכיבין סוס גמור על פרד בן סוסיא ומאי שאביהן חמור אביו של פרד קאמר ומסיק דאבוה דהאי חמור ואבוה דהאי חמור בהו קאמר דוקא רבי יהודה דשרי משום דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב. וממ"נ מותרין דאי חוששין הרי יש בשניהן שני צדדין ומין אחד הם. ואי אין חוששין כ"ש דשרי. ופריך צריכא למימרא ומשני דמהו דתימא אתי צד כו' קמ"ל דהא לא אמרינן. שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הלכך אין מזכירין כאן צדדים. דהא מבלבל זרעיה ומינא באפי נפשיה הוא דמקרי והוי מין בפני עצמו מעין סוס וחמור. וכתבו התוס' ולא דמי לחציו עבד וחציו בן חורין דאסור בחציה שפחה וחציה בת חורין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות [כמו שמוכח ממשנה ה פרק השולח בגיטין וכן במשנה יג פ"ק דעדיות] דהכא כלאים אמר רחמנא דוקא תרי מיני וכל פרדות הבאים מסוס וחמור מין אחד הוא ע"כ:

אין קושרין את הסוס לא לצדדי הקרון שקשורים בו בקר. מפני שהסוס דוחף לפעמים העגלה:

ולא את הלובדקים חמור לוד הוא עריץ וחזק ודוחף גם הוא לעגלה. וגמלים לרבותא נקט. אע"ג דגמלים חזקים טפי מלובדקים אפ"ה חיישינן שיסייע וכ"ש לסוס ובקר:

רבי יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהן חמור מותרין זע"ז ולא אמרי' דאתי צד סוס ומשתמש בצד חמור. דאין חוששין לזרע אב. דאף דלמ"ד חוששי' אף לזרע אב. אפ"ה כל פרידות שאבותיהן שוות. וגם אמותיהן שוות מותרות זב"ז מדיש ב' צדדים שווין בכ"א. ועכ"פ בא' אביו ואמו סוס. וא' אביו חמור ואמו סוס אסור. מדאין בכ"א ב' צדדים. והלכה כר"י:

אין קושרין וכו'. ירוש' תני ור"מ פוטר את שלצדדין או שלאחריו דלא מנהיג הוא ואם הי' מסייעו בין במעלה בין בירידה הכל מודים שהוא אסור ופי' הראב"ד ז"ל בפירושו למס' תמיד בשם רבינו מלכי צדק דבההיא בבא דלעיל השלישית שהיא קשורה לא פליג ר"מ אע"ג דהתם נמי להרגילו עביד דל"ד משום דהתם כיון דשלשתם קשורין ביחד מודה ר"מ דאסור מדרבנן דאיכא למיגזר אטו מנהיג אבל הכא שהוא בצדי הקרון או לאחריו כיון דמפסיק הקרון בין הבהמות אין דרך ההנהגה כ"כ ולא מנכרא מילתא וליכא למיגזר מנהיג אבל במקום שמסייעין זה את זה אע"פ שהקרון מפסיק ביניהם חשיבה הנהגה בכלאים ובשביל כך מסיים לשם בתוספתא בירוש' שאם היו מסייעין זה את זה בירידה ובעליה הכל מודים שהוא אסור וטעמא מפ' ר' יוחנן בירוש' מפני שזה נושא עצלותו של זה וזה נושא עצלותו של זה ורב אמר שנושאין החבל של בינתים ע"כ:

ולא את הלובדקס. ירוש' אית תנאי תנו ניבדקוס מ"ד לובדקס ע"ש לובים וכושים דהיינו מצרים ומ"ד ניבדקוס אבהנוס תרגום ירוש' כהן מדין אונוס דמדין ופי' בערוך חמור של מדין ל' גנאי וכאן ר"ל חמור גדול אב החמורים תרגום ירוש' ועיירים עשרה ולובדקין עשרה:

אבל הנולדים כו'. בחולין שם אי' דחנניא פליג עליה דאפי' הכא בסיפא כולן מותרים שבשניהם יש שני צדדים והאי בר סוס וחמורה והאי בר חמור וסוסיא וכולהו חדא מינא נינהו: