משנה כלאים פרק ז׳ משנה ח׳

כבר הקדמנו לדבר בעציץ נקוב בפ"ה ממס'(מ"י) דמאי ופירשנו שם דינו והקדמנו כמו כן היאך נוכל לדעת אם הוסיף חלק ממאתים בפ"ה (מ"ו) מן המסכתא הזאת ושאמר אם הוסיף במאתים אסור על תנאי וזכרו אותו בגמ' והוא שאמרו ובלבד שיניחהו תחת הגפן ואין הלכה כר"ש:

[*ורבי שמעון אומר זה וזה אוסרין וכו'. וה"נ שטתו בספ"י דשבת ועיין מ"ש בזה במ"ט פ"ב דעוקצין]:

המעביר עציץ נקוב. כתב הר"ב שיש בו תבואה שהביאה שליש. היינו לאית דגרסי לעיל משתשליש. ולאית דגרסי משתשריש. ה"נ דכוותה שיש בו תבואה שהשרישה:

אם הוסיף במאתים אסור. בפרק כל שעה (פסחים דף כה) אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב הזרע וכתיב המלאה הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא:

אסור. פי' הר"ב הזרע אבל הגפנים לא קדשי כיון שלא הניחו בקרקע. הכי משמע בירושלמי דמעביר עציץ באויר הכרם לכ"ע בין לר' יוחנן בין לר' אלעזר הזרעים נאסרים אע"ג דגפנים לא נאסרו ולישנא דמתני' נמי מוכחא דלא קדשו הגפנים דהא תני אסור ולא תנן קידש. ועי' בפירוש [הר"ב] מ"ו פ"ק דערלה ומ"ש שם. אבל הרמב"ם מפרש דבגמ' התנה באיסור דהכא ובלבד שיניחהו תחת הגפן. וא"כ לענין קידוש הגפנים תנינן וכן נראין דבריו בחבורו סוף פ"ה. וקשיא דלתני קידש. גם נראה מדבריו שם דכשלא הניחו בארץ וכו' דלא נאסרו גם הזרעים ומן הירושלמי לא נראה כן. והגמ' שהזכיר לא הראנו מקומו איה. ובתוספתא אסור אבל אין מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן הרי כמו הירושלמי. ואמנם בטעמו של הירושלמי והתוספתא נראה דאוסר זרע העציץ לפי שבו נעשה צד איסור ואע"ג שלפי האמת אינו כלאים שהרי לא קידש אפ"ה בדרך קנס אסרוהו ואשכחן כה"ג בבבלי פ"ב דמנחות דף טו אלא דאותה סוגיא כרב דפסק כרבנן דר"י ור"ש כמו שהעלו שם בתוספות ולא כמו שהעלו בס"פ הערל. ובירושלמי לעיל אמתני' ד במסכך גפנו איכא פלוגתא בכהאי גוונא ופוסק הרמב"ם בפ"ה דקידש גפנו אע"פ שלא קידש התבואה שאינה שלו וזה לא תקשה על מה שפסק בכאן דשאני התם שעשה קידש אלא שמה שאינו שלו אינו יכול לקדש. משא"כ הכא דלא עשה אלא העברה בעלמא. וגדולה מזו דבסערתו הרוח דלעיל מ"ז פ"ה פוסק הרמב"ם כפי מ"ש בספ"ה [מה"כ] דדגן ידלק כשימצאהו דגן ואז לא ישרף הגפנים. דאילו כשראה וקיים ישרף גם הגפנים והתם בכולו שלו איירינן דהא כשקיים ישרף הכל ואפ"ה ל"ק דהתם נשרשו הזרעים בארץ. ואע"פ שהיה באונס הרוח. מ"מ ע"י זריעתו בשדה הלבן בא לו זה שסערתו הרוח. והנה נשרשו בארץ ולפיכך מחמירין לדלוק הדגן אע"פ שלא קיימם והגפנים מותרים משא"כ הכא דאע"ג דהוא עצמו מבלי אונס או מכריח העביר העציץ. מ"מ בהעברת אויר הכרם לא אכפת לן כלל זו היא סברת הרמב"ם ועוד משכחת בדברי הרמב"ם בפ"ה [מה"כ] סי' י"ד דזרעים שזרע נאסרו משום קנס אע"פ שהבוסר לא נאסר. והטעם מבואר ממה שכתבתי:

עציץ נקוב שניקב כפי שיצא שורש קטן. ותבואה או ירק מושרשים בו:

מקדש בכרם בהניחו תוך עבודת הכרם והוסיף העציץ ר':

ור"ש אומר זה וזה אוסרין לכתחילה:

ולא מקדשין בדיעבד:

בכרם שנשאו תחת הגפנים:

אם הוסיף במאתים בשעה שהעבירו הוסיף חלק ר':

אסור העציץ. אבל הגפנים לא נאסרו מדלא הניחו בארץ. ולרמב"ם [ספ"ה מכלאים] בלא הושיבו בארץ לא נאסר כלל רק אסור להעבירו:

עציץ נקוב. כ' הרש"ש ז"ל הסכימו התוס' בפ"ק דגיטין דסתם עציץ הוא מחרס ובההוא תנן דבעי נקיבה אבל של עץ לא בעי נקיבה ושאינו נקוב אע"פ שהוא מונח בכרם אינו מקדש אבל אסור מדרבנן ע"כ:

רש"א זה וזה כו'. ר"ש לטעמיה דפטר נמי התולש מעציץ נקוב בשבת ולכל מילי משוי לי' ר"ש כתלוש לשבת ולקנות במשיכה ולא בכסף ולפרוזבול שאינו נכתב אלא על הקרקע ושלא לתרום מעציץ נקוב על הארץ ולענין פאה דלא חשיב שדה חוץ מהכשר זרעים דעציץ נקוב חשיב מחובר משום דגלי קרא על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו. ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא. ושם שלהי פ' המצניע אמרי' מודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית פי' שאינו מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה דחשיבי מחובר כל הזרעים דתו לא הוי כלי ובטל אגב קרקע:

המעביר עציץ כו'. עי' במ"ש הר"ן ז"ל ספ"ק דקדושין גם בפ' ראשית הגז היכי מיתוקמא מתני' כר' יאשיה הביאו כסף משנה פ"ה דה' כלאים וע' ג"כ במ"ש עליו מהרי"ק ז"ל גם במ"ש ס"פ ח':

בפי' ר"ע ז"ל. כיון שלא הניחו בקרקע. פי' שלא נשאר תחת שום גפן שיעור שהוסיף במאתים ע"כ. מה"ר יהוסף ז"ל: