משנה כלאים פרק ה׳ משנה ז׳

אמר הכתוב (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ובא בקבלה פרט לשנפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים שלא זרע כלום אבל נזרע מאליו מבלי כוונתו:

וסיערתו הרוח לאחריו. הוא שיתפזר הזרע לאחריו ויפול בכרם והוא אנוס ומפני כן אינו מקדש: ואם יפזרהו הרוח לפניו והוא רואה אותו חייב להסיר אותו ואם צמח ונעשה עשב כגון שחת יהפך הארץ ודי לו ואם נעשה אביב ינפצהו ויוציא החטה לצד אחר ויהיה אסור בהנאה ויהנה בתבן ואם נתכוון לעזוב אותו עד שצמח ויהיה זרע ראוי לקצור ולדוש יהיה הכל נשרף ואסור בהנאה ואפי' התבן מפני שכך דין כלאי הכרם להשרף הוא שאמר הכתוב (שם) פן תקדש המלאה ותרגומו דלמא תיתוקד והלכה כר' מאיר:

[*לאחריו מותר. פירש הר"ב דשלא בכונה היה וכו'. וכתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות כלאים וחייב לעקור כשיראה ואם קיימן הרי זה קדש ע"כ]:

ינפץ. כתב הר"ב והקשין מותרים וכן כתב הרמב"ם בפירושו ואתיא כר' אושעיא בירושלמי. אבל בחיבורו פ"ה פסק כר' יוחנן דהכל אסור בהנאה. ודתנן ינפץ תירץ בירוש' משום דיותר ראוי לקבורה בעודו אביב ולח משהוא ראוי לשרפה ותנן בפרק קמא דתמורה כלאי הכרם שדרכו לישרף ישרף שדרכו ליקבר יקבר:

ואם הביאה דגן. לשון הר"ש דהיינו שהביאה שליש. ועיין פ"ז משנה ז ובסופו:

תדלק. לשון הרמב"ם הוא שאמר הכתוב (דברים כג) פן תקדש המלאה. ותרגומו דלמא תתוקד ע"כ. [*וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות כלאים ואם ראה אותן וקיימן הרי אלו ישרפו עם הגפנים הסמוכים להם ע"כ]. ועיין מ"ש רפ"ח:

היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו הזרעים:

או עם המים כשמזבל או משקה השדה:

הזורע וסיערתו הרוח להזרעי' לתוך הכרם:

לאחריו ועי"ז לא נודע לו עד שהוסיף ר':

מותר ועכ"פ חייב לעקרו כשיראה. דאל"כ יאסר:

סיערתו הרוח לפניו שנודע לו:

ר' עקיבא אומר אם עשבים אם המתין מלעקרו עד שצמח:

יופך יחרוש להפוך השרשים:

ואם אביב שכבר גדל הזרע קצת:

ינפץ הזרע מהשבלים. והקשין לא חשיבי אז שיאסרו. כך כ' הרמב"ם בפירושו. אבל בחיבורו [פ"ה מכלאים] פסק דגם הכא הקשין אסורים. רק התנא נקט הכא ינפץ. מדעדיין רכין ולחין. אין נוחין לשרפן רק נוח טפי לנפצן ולקברן:

ואם הביאה דגן שהביא שליש:

תדלק ונאסר הכל. ונקט בכל חד השחתה כי אורחיה. ועצי הגפנים עם הענבים. אם כבר נעשו כפול הלבן בין כך וכך ישרפו כל שהן תוך טז"א רק נקט הנך חלוקים בהתבואה משום דרק בהתבואה יש חילוק זה ( ועי' ספ"ז). [אב"י כלומר שכבר משעה שמכיר אותם הזרעים באיזהו מקום הם מונחים כגון שעשו עשבים. והוא מקיימן עד שיעשה הגפן כפול הלבן אזי מיד מקדש. וא"צ להיות הזרעים אביב או דגן. אלא משום דלענין אופן איבוד וביעור הזרעים יש חילוק בין עשבים לאביב ודגן. להכי נקטה המשנה חילוקים אלו]:

ואילה"ק לרמב"ם הרי כל הנשרפין לא יקברו (כסוף תמורה). י"ל כיון דרק מד"ס אסור כן. דלמא חפר להו ויהנה מהן. הכא דלא אפשר ל"ג. ובפרט דמדהן רכין ירקב מיד. [אב"י דברי רבינו מאורן של ישראל זצוק"ל צריכים לימוד. א) מ"ש שלרמב"ם מנפץ וקוברן. ברמב"ם לא כתב רק ינפץ אותו אביב כדי להשחיתו. ואפשר דלקברן דכ' ע"ר לאו דוקא. אלא הכונה דממילא ע"י הנפיצה על הארץ הם נכנסין תוך חרולי אדמה ומתקברין שם ונרקבין. או י"ל שע"ר פי' האי כדי להשחית שכ' הרמב"ם. שר"ל שקובר אותם אחר הנפיצה. ועי' הר"ש שכתב על שיטת רבי יוחנן בירושלמי שהוא שיטת הרמב"ם בחיבורו. שדרכו לקבר יקבר ושדרכו לנפץ ינפץ. דמזה משמע דא"צ רק לנפץ ובזה די. ב) מה שהקשה ע"ר מתמורה. כונתו הקדושה. דאע"ג דאמרינן שם להדיא אתרומה טמאה וערלה וכלאי כרם דהן מנשרפין את שדרכן לשרף ישרף ואת שדרכן לקבור יקבר ומטעם זה עצמו אמר רבי יוחנן להדיא בהירוש' דהכל אסור וינפץ הוא במקום קבורה. והרי זהו בעצמו הוא שיטת הרמב"ם. י"ל דעכ"פ קשה. כיון דכונת המשנה במה שאמרה ואת שדרכה להקבר יקבר. היינו משקין שא"א בשריפה וכפרש"י שם. א"כ אמאי כאן באביב שהוא דבר גוש יקבר. יותר ראוי לשרפו]:

הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר. לשון הרמב"ם ז"ל פ"ה סי' י"ז או שהי' זורע או זורה בשדה לבן וסיערתו הרוח לאחריו ונפלו הזרעים בכרם וצמחו ה"ז לא נתקדש שנא' וכו'. וכ' שם בכ"מ או שהי' זורע או זורה בשדה לבן כלומר שאילו היה עושה כן בכרם אפי' סיערתו לאחריו אסור מאחר שהי' עושה בעבירה. ע"כ:

סיערתו הרוח לפניו ר"ע אומר וכו'. משמע מפי' ר"ע ז"ל שהי' גורס לפניו אסור. וגם לא הי' גורס מלות סיערתו הרוח בסיפא. וגם משמע שלא הי' גורס רע"א וכו' רק כיצד יעשה אם עשבים וכו' וכ"ה שם ברמב"ם. ולא ראיתי בשום מקום גירסא זו גם לא ראיתי מי ששונה כן. אכן הח' ה"ר יהוסף ז"ל כ' שיש ספרים דגרסי סייעיתו הרוח לפניו ושנראה לו שהיא גירסא יפה דלפניו שייך לשון סייעתו שהרי מסייעו למה שהוא רוצה שהרי הוא רוצה להשליכו לפניו עד כאן:

ר' עקיבא אומר וכו'. נראה שיש טעות בפי' הרמב"ם ז"ל שכתוב בדפוס והלכה כר' מאיר: