משנה כלאים פרק ה׳ משנה ו׳

תוספת זו תהיה משוערת בזמן כפי שאומר וזה כי כשנאמר שזה הירק כשילקטוהו ייבש שלא יהיה נשאר בו לחות במאתים שעות אין ספק שבשיעור שעה אחת ייבש מלחותו חלק ממאתים וכן נאמר בו כי כשיניחנו שעה יוסיף בלחותו חלק ממאתים וכשיניחהו שעה אחת יהיה אסור וזה ענין שאמר בגמרא לוקט אחד ומניח אחד מפני שזה פוחת וזה מוסיף:

כשאחזור אלקטנו וכו' אסור. כתב הר"ב משום דנתעצל ונתייאש ודכוותה גבי מחיצת הכרם וכו'. בריש מסכת בבא בתרא. וכתבו שם התוספות והטעם יש לפרש משום דכתיב (דברים כ״ב:ט׳) לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה ע"כ. ועיין בפירש משנה דלקמן:

[*אם הוסיף במאתים. פירוש אחד ממאתים כדמפרש הר"ב בסוף משנתנו והטעם נ"ל שכן זה שיעורו לענין בטול כדתנן במשנה א פרק ב דערלה ועיין שם בפירוש הר"ב]:

הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר אפילו הוסיף ר' קודם שהגיע לשם מדלא התעצל ללקטו ותורה הקפידה רק בדניחא ליה. דכתיב שדך לא תזרע. דומיא דזריעה:

אם הוסיף במאתים אסור מדהתעצל ללקטו. ושיעור לידע אם הוסיף חלק ר'. משערין בכמה זמן יתיבש כל ליחות שבו משנקצר. ואם למשל יתיבש בק' שעה לגמרי. יתיבש בחצי שעה חלק ר' מלחותו. וכ"כ מוסיף בחצי שעה חלק ר'. ואסור:

ומה שהקשה בעץ חיים הרי קשואים ודלועים לא יתיבשו עד ימים רבים. ובמחכ"ר לא דק דאנן רק בעלים שסביב להפרי משערינן להרמב"ם והראב"ד וכשנתיבשו חלק ר' באותו זמן שגדלו יחד בהכרם נאסר הפירות עם העלין. ואפי' גזעי הגפנים נאסרו. [אב"י אלוף בינה וחכם להבין דברי חכמים וחדותם. דקושית רבינו ע"ח הוא. דהרי אצל קשואים אבטחים ודלועים ושאר פירות כדומה להם. שיש להם ליחות רב הנסיון מעיד לכאורה כנגד קבלת חז"ל. לפי פי' הרמב"ם והראב"ד כאן. דהרי אלו פירות כשנעקרים בעודם קטנים אפי' בכמה ימים לא יתיבשו ונשאר להם כמותם ואיכותם בלי גרעון ופחת. ואילו היו בארץ היו גדלים נמצא שאין לשער תוספת הגידול כנגד מה שאנו רואין שיעור היבוש באותו הזמן. ואין להם יחוס זה עם זה. ועל זה תירץ רבינו ע"ר זצוק"ל הכ"מ. דבפירות כאלו יש עדיין לשער בעלין שלהם. דבעלין יש יחוס שוה בזמן בין תוספת הגידול כשהוא מחובר בארץ להפיחות ע"י היבוש כשהוא נעקר ונתלש. ואע"פ דכ' הרמב"ם רואין אם נחתך ירק זה או מין תבואה זה מן הארץ בכמה זמן ייבש. והרי מלשון זה משמע. דבדבר שאינו ירק משערינן בהפרי עצמו. דאי בעלין משערינן. מה לי ירק מה לי תבואה. הרי תמיד בירק. דהיינו בעלין משערינן. י"ל דכונת ע"ר. דעכ"פ באבטיחים ושאר פירות רב הליחות. דא"א לשער בהפרי עצמו משערינן בהעלין. או י"ל דכונת ע"ר. דבכל הפירות משערינן בעלין. והא דחילק הרמב"ם בין ירק לתבואה. לא חילק רק כדי לאשמועינן שבכל מיני הצמחין הדין כן. לא לומר שבירק משערינן בעלין ובהתבואה בהפרי עצמו דלא פלוג. ובתוך מחלצות שש ורקמת דבריו העמוקים העטיף רבינו בסוף דבריו עוד ראיה לזה. דע"י שאנו משערינן בהעלי' נוכל לדון על הפרי. דהרי קי"ל דאפי' גזעי הגפנים נאסרים. וא"כ קשה תו אגזע אותה קושי' של רע"ח אאבטיח. דאיך תאסר הגזע לפי מה שמשערינן בהפרי. דהרי גזע אפילו לימים רבים אינו מתיבש. מאחר שהוא עץ קשה ויבש. אע"כ דהשיעור דחלק א' הוא יוצא לדון על כל הצמח. ומשערינן תמיד מצד חומרא דכלאים באותו החלק מהצמח שמתיבש יותר מהר. ובפרט שיש עוד טעם לזה. מאחר שידעינן שבהטבע הצמחים והבע"ח. שהם בעלי התקשרות והתאחדות פנימי בכל חלקיהם. ארגאנישע וועזען בל"א. החלקים של כל דבר תלוים ומאוחדים אלו באלו. וא"כ ה"ה שנוכל לומר שדנין על הפרי ע"י מה שמשערינן בעלין כנ"ל. ועי' מה שפי' הראב"ד לשער ע"י משקל]:

כשאחזור אלקטנו. פי' שאחר שהגיע לו עבר מעליו ואמר כשאחזור וכו'. ובירוש' מוקי לה ריב"ח בפועל שהי' מנכש בשדה שהוא עסוק במלאכתו ולא אטרחוהו רבנן להתבטל ממלאכתו ולעקרו אבל אדם אחר שהי' שם וראהו לא פלוג אלא בין כשאגיע בין כשאחזור אסור לו דמקיים כלאים הוא ובעל הבית נמי שהוא עסוק במלאכתו עשוהו כפועל והקלו נמי באגיע שם: