משנה כלאים פרק ב׳ משנה ז׳

תור שם העדי שישימו הנשים באזניהם כמו תורי זהב נעשה לך (שיר השירים א׳:י״א) ותבניתו משולש כמו זה וע"כ יקרא הזוית המחודדת מכל תבנית ראש תור וענין מה שאמ' היה ראש תור הוא על דמות זאת הצור' אחר כן אמר כשתהיה שדהו זרועה מחטה ושל חבירו מין אחר מותר לו לזרוע בשדהו הזרועה חטים מן המין ההוא אשר בשדה חבירו וזה ענין שאמר לסמוך לו ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו מפני שהוא נראה סוף שדה חבירו אחר שהוא ממינו:

אבל אם היתה שדהו ושדה חבירו זרועה חטים אסור לזרוע ביניהם אלא שורה של פשתן בלבד והטעם שכל מי שיראהו ידע שלא נזרע אלא להבחין בו השדה אם יצליח לזרוע בו פשתן ואם לאו שאין אדם זורע תלם אחד של פשתן מפני שהוא מעט ולא יצא ממנו שום תועלת אבל אם יזרע תלם של מין אחר יראה שהוא כלאים ונאמר שהוא לא זרעו אלא ליהנות ממנו ולא היה צריך מהמין הזה אלא לזאת השורה: "

ורבי שמעון אומר אחד הפשתן ואחד כל המינין אסור מפני שאפשר שיאמרו עליו שהוא לא היה צריך מן הפשתן יותר מזה השיעור: ואמר ר' יוסי שאפי' באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן ר"ל לבדוק ולנסות ולהבחין השדה ואינו חושש ר' יוסי למראית העין ואע"פ שהוא דומה ככלאים אמר שהוא מותר וחכמים חוששין למראית העין מפני זה אסור להבחין את השדה בתלם של פשתן אלא בסוף השדה ואין הלכה כר' יוסי ולא כרבי שמעון:

ראש תור. כתב הר"ב ועל שמו קורין זוית המחודדת ראש תור. ור"ל מכל איזה תבנית שתהיה בין משולש בין מרובע או שאר תבנית וכן מבואר בפירוש הרמב"ם:

נכנס בתוך של שעורים מותר. כבר כתבתי בסוף פ"ק בשם כ"מ דמן התורה לא נאסר אלא כשזורע במפולת יד ורבנן אסרו שלא במפולת יד כ"מ שיש מראית עין ולפיכך התירו על הרבה דרכים:

מפני שהוא נראה כסוף שדהו. וכן בלשון הרמב"ם וכ"ף כסוף צריך ביאור. ואפשר דמדנכנס הראש תור בשדה השנייה נחשבת הכניסה בכלל אותה שדה שהרי בה היא הלכך כשאנו מתירין ונחשבה מכלל השדה שממנו יצאה עלינו לומר שנראית כסוף שדה שיוצאה ממנו. אבל אין לנו לומר שהיא סוף שדה ממש שהרי היא בכלל השדה שבו נכנסה:

מותר לסמוך לו. פירש הר"ב אצל שדה חטין שלו. ומסיים הרמב"ם ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו:

שלו חטים ושל חברו חטים מותר לסמוך לו וכו'. ולא הוי משום מראית העין כמו באמצע שדהו. ולהכי תנן ושל חברו חטים דאילו ממין אחר משלו לא הוה מצי למתני ולא תלם של מין אחר דהא מותר לסמוך לו מאותו המין ובכ"מ בשם הר"י קורקוס דלרבותא דלא של מין אחר נקט הכי:

של פשתן. פירש הר"ב שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו. ומסיים הרמב"ם בפ"ג מהלכות כלאים ונמצא כזורע להשחתה. ובירושלמי הביאו הר"ש דאף תנא קמא דוקא במתכוין לבדוק שרי ומכל מקום אסור באמצע שדהו מפני מראית עין ובדפוס הירושלמי הגירסא משובשת:

היה ראש תור חטים תור הוא תכשיט זהב משולש שבראש הנשים. והושאל על שם ערוגה משולשת:

נכנס בתוך של שעורים ר"ל אם קרן ערוגת החטין נוגע לרוחב ערוגת השעורים:

מפני שהוא נראה כסוף שדהו דהרי נראים מובדלים וליכא ערבוביא דדוקא כשסמוכין ב' המינין ארכו של ערוגה זו אצל אורך ערוגה אחרת צריך שיהיה המשולש שמרחיקים זמ"ז רחב בראשו כמלא עול השרוני. וכמשנה ו'. משא"כ הכא שאורך ערוגה זו נגד רוחב הערוגה האחרת סגי גם בשמרחק המשולש בראשו הוא פחות מזה. אמנם טעם כל היתירים הללו. היינו משום דהתורה לא אסרה כלאים רק כשזרען במפולת יד. ורק חכמים אסרו גם שלא במפולת יד משום מראית עין. ולהכי נמי התירו בכמה גווני. בשניכר שחשש בעל השדה לאיסור כלאים. ומשלך נתנו לך [אב"י עי' מ"ש בסי' נ"ד אי"ה]:

מותר לסמוך לו מאותו המין מותר לסמוך לחיטין שלו מין אחר כאותו של חבירו. דנראה כאילו גם זה שייך לשדה חבירו. והרי בין ב' מינין של ב' בני אדם א"צ הרחקה. מדכתיב שדך לא תזרע כלאים:

מותר לסמוך לו תלם של פשתן דהרואה יודע דתלם א' פשתן לא חזי לכלום. ורק לבדוק שדהו עושה. והו"ל כזורע להשחתה. מיהו באמצע שדהו אסור לזרעו. דהו"ל מראית עין טפי. וכירושלמי. והא דנקט שלו ושל חבירו מין א'. דאי של חבירו מין אחר. לא הוה מצי למנקט בסיפא. ולא של מין אחר. דהרי מין של חבירו מותר להסמיך. כסי' מ"ג:

ולא תלם של מין אחר אפי' התכוון לבדוק שדהו. עכ"פ הרואה אינו יודע:

ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין מותר:

אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן דבפשתן ליכא משום מראית עין:

כ"כ הרמב"ם בפ"ג מכלאים. ומה שהקשה הראב"ד שם דזהו רק לר"ש פ"ז מ"ה דדרש כרמך. נ"ל דרמב"ם לטעמיה אזל דפסק שם פ"ה ה"ח באמת הלכה כר"ש. ורכ"מ נדחק ליישב הרמב"ם יע"ש:

ור"מ ור"ב כ' אסור. וק"ל מירושלמי דמייתי הר"ש. דר"ש לקולא קא'. וכן מוכח לע"ד. דהרי בכ"מ נקט הפשוט קודם. כמו א' עצם שיש בו מוח וא' עצם וכו' (כפסחים דף פ"ח ע"א). וא' יבנה וא' כל מקום וכו' (ר"ה כ"ט ב'). ובפרט בדאיכא פלוגתא (כרש"י סוכה ד"כ) א' גדולה וא' קטנה. (וכתוס' כתובות דף כ' ע"ב) א' חדשות. [אב"י ותוס' זבחים דף צ"ב ע"ב. והוסיפו שם דהיכא דסליק מאינו פשוט. אז אפי' קאי אקרא נקיט שאינו פשוט] רק היכא דנקט בין בין. אפי' קאי אפלוגתא. נקט לרוב שאינו פשוט קודם (כסמ"ע סע"ב סק"ז) וכדאשכחן נמי (פסחים כ"ו ב') לא ישטחנה לאבידה בין לצרכה ובין לצרכו. אמנם מצינו נמי איפכא (ביצה ל"ב ב') ועי' עוד (חולין ק"ו ב') דנקיט בין בתרי גוונא. אבל ק"ל מה מקשי (במ"ק ד"ב א') השתא מעין שיצא בתחלה דלא אתא לאנפולי משקין. כ"ש מעין שלא יצא מתחלה. ומאי קושיא הרי אשכחנא טובא דכוותיה דנקיט שאינו פשוט קודם. וי"ל. [אב"י כלומ' דודאי היכא דאפשר לתרץ שיהיה בכל אחד מהבין רבותא בפני עצמו. טפי עדיף וכדמתרץ שם הגמרא באמת. דאפילו מעיין שלא יצא בתחלה בית הבעל לא] ועי' (ב"מ דט"ו) אחריות ט"ס בין בשטרי הלואה בין בשטרי מו"מ. והרי מו"מ רבותא טפי דעביד אינש דזבין ליומא]:

קרא עניא אבבא. בלעינא קולפא טבא. דגם מ"ח לא נתבאר באבוב לחרי זמרא חביבא. כראוי לרעיא חגרא דפסיק שדי בגובא. ואין אופין פת עבה. בכירה שהסיקוה בקש וגבבא. דהנה הר"מ והר"ב פי' דלהכי אין סומכין חרדל וחריע לתבואה. דמדמזקי לתבואה ש"מ דרוצה בקיומן. וק"ל היכא איירי אי באמצע שדהו אפילו פשתן אסור כלעיל סי' מ"ה. ואי בזרע חרדל חריע בין תבואה שלו לתבואת חבירו. מאי אריא חרדל וחריע. אפי' כל מיני דלא מזקי נמי אסור. כלעיל סי' מ"ו. ואי"ל דמשום סיפא נקט חרדל וחריע דשרי בירקות. באמת קשה מ"ש ירקות משאר מיני דאסור. ואי דמיירי דשדה חבירו ג"כ חרדל וחריע. ושלו תבואה אסור לסמוך ביניהם תלם חרוח"ר. ליתא דמלבד שרמב"ם בפ"ג מכלאים כ' דמיירי ביש תבואה מב' צדדים. גם לישנא דמתניתין לא משמע שיש בצד התלם. שדה של חרוח"ר. ורתוי"ט כ' דמתני' מיירי בזרע אחר חרוח"ר בשדה חבירו. והקשה דעכ"פ למה לא תני אסטיס ופואה דג"כ מזיקים לתבואה כמ"ה. ואי משום הא ל"ק לדידי. די"ל דעכ"פ אסטיס ופואה מזיק לתבואה טפי מחרוח"ר. ולעיל רבותא קמ"ל והכא רבותא קמ"ל. עכ"פ הא ק"ל הרי גם מין אחר אסור לזרוע בשדה חבירו. דאף אי יהיבנא לרתוי"ט סברתיה דמותר לזרוע כלאים בשדה חבירו עכ"פ הרואים יסברו שבעל השדה בעצמו זרען. ולדידיה אסור אם לא סמוך לכמין חברו כסי' מ"ד. והמחוור מהפירושים. הם דברי רבינו הרא"ש. דמתני' מיירי בשלו ושל חבירו תבואה. ואסור לזרוע ביניהן תלם חרדל וחריע. דמדלא מזקי לתבואה אמרינן דלקיימן זרען. משא"כ בירקות בסיפא. חרוח"ר מזיק לירקות. הרואה ידע דרק לבדוק שדהו זרען עכ"ל. ולדברי רבינו צ"ל דנקט חרוח"ר ברישא. אף דכל המינים אסורים. רק משום סיפא נקט חרוח"ר דבירקות מותר. אמנם תמהני על כולם דהרי בירושלמי קא' בפירוש דמתניתין מיירי במקיף חרוח"ר לתבואה אבל לסמוך שרי. ולכן הקטע יוצא בקב שלו לפרש כפי קט שכלי ע"ד הירושלמי כפי אשר חנני ה':

ראש תור. כראשו של שור דראשו רחבה לצד קרניו והולך ומתקצר כזה ולדעת הרמב"ם ז"ל הוא כמו משולש כזה ופי' ראש תור מן נאוו לחייך בתורים. ופי' א' הוא פי' רש"י ז"ל בסוכה פ"ק. כ"כ הרש"ש ז"ל. וע' במ"ש לק' פ"ג סי' ג':

מותר לסמוך לו מאותו המין. הפירוש שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל וגם הוא הפי' שנראה יותר להר"ש ז"ל מלפרש מותר לבעל השדה של חטים לסמוך חטים אצל שדה מין אחר של חבירו ואין נראה ככלאים בשדה חבירו אלא נראה כסוף שדה חטים ע"כ:

ולא תלם של מין אחר. כתב הח' ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ברוב הספרים מצאתי מותר לסמוך לו תלם של פשתן או תלם של מין אחר. אך יש ס"א דגרסינן ולא וצ"ע. ולפי גירסא דאו צ"ל חסורי מחסרא וה"ק או תלם של מין אחר דברי ר"ש שר"ש אומר אחד זרע פשתן וכו' ע"כ. וזה שלא כדעת הירושלמי שאכתוב בסמוך גם שלא כדעת שום מפרש או פוסק:

ר"ש אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. מן הירושלמי מוכח דר"ל מותר. דה"ג התם ר' שמואל בשם ר' זעירא דר"ש כדעתיה דאמר לק' פ' המבריך אין אדם מקדש דבר שאינו שלו כך הוא אומר גבי כלאי זרעים אין אדם חובש דבר שאינו שלו:

ר' יוסי אומר כו'. דר' יוסי לא חייש למראית העין ות"ק חייש למראית העין כיון שהוא באמצע שדהו. ור"ש ס"ל דאין אדם מקדש דבר שאינו שלו כלומ' ומתוך דלא מיתסר משום חבירו לא מיתסר נמי משום דנפשיה. ור' יוסי נמי אע"ג דאית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בההיא דהמסכך את גפנו מ"מ אסר הכא בשלו. הר"ש ז"ל. וכתב הר"מ בחבורו אבל אם היתה שדהו זרועה חטים מותר לחברו לזרוע בצדה שעורים שנאמר שדך לא תזרע כלאים אין האיסור אלא שיזרע שדהו כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים ע"כ: