משנה כלאים פרק ב׳ משנה ו׳

משר משר. מקומות מקומות והוא שיזרע מקום ארוך מן הארץ מכל המינין על הצורה הזאת ויצטרך להרויח מן ריוח הארץ בין כל מין ומין כדי שלשה תלמים של פתיח כגון זה המצויר תחת הציור האחד והארץ כשתמטר יתבקעו בה בקיעים מתרחבים ונקרא כל בקיע מהם תלם של פתיח וענינו חפירת הבקעים שנתפתחו בארץ:

ומלא העול השרוני. רוחב העול שחורשין בו בשרון ר"ל שהוא רחב:

שלשה תלמים של פתיח. לשון הר"ב ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב וכו'. ולקמן משנה ח דבור וניר מפסיקין לכלאים ובפ"ג משנה ו פירש הר"ב דשתי אמות בורות הוו הפסק. אם כן שתי אמות דלקמן אליבא דב"ש. ובירושלמי הכי איתא רבי זעירא ר"א בשם ר' חייא רובא עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ע"כ. ומסתמא אליבא דהלכתא אתי לאשמועינן והיינו שיעורא דב"ה. והיינו טעמא דהרמב"ם שפסק לדר"ח בפ"ד מהלכות כלאים והא דבריש פ"ב דפאה מפרש שיעור בור ג' תלמים. והתם ר' יוחנן אמר הכי בירושלמי י"ל דשיעורא זוטא היא מדב"ה. ולענין פאה מודו ב"ה לחומרא דאפילו שיעור זוטא מחייב בשתי פאות. אך קשה דא"כ ב"ה דהכא לחומרא דבעינן שיעורא רבא לכלאים והו"ל למתני בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ועיין עוד במשנה ג פ"ג. ועיין בפי' הר"ב ריש פרק ג דיבמות וריש פ"ח דחולין:

הרוצה לעשות שדהו משר משר בעטהע ארוכה. אבל מרובעת נקראת ערוגה:

מכל מין כל משר ממין אחר:

בשאומרים שלשה תלמים של פתיח ר"ל מניח רווח בין משר למשר ג' תלמים. כאותן שעושה מי שרוצה לפתח ולשדד אדמתו דשיעור שלשתן יחד ב' אמות כך מניח בין ראשי המשרים. והא דלא קאמר ב' אמות. הא קמ"ל. דאף שאח"כ מתקצר הרווח והולך בין המשרים. עד שלא יפסיק לבסוף בין המשרים רק כ"ש שרי. דתו אינן בערבובי'. והא דלקמן מ"י צריך להפסיק בין ב' מינין בית רובע. נ"ל דהתם בין ב' שדות גדולות בעי טפי. א"נ להכי נקט הכא משר דהיינו ערוגה ארוכה. דסגי בהכי. משא"כ לקמן דמיירי בקרחת דהיינו ערוגה מרובעת צריך מרחק רובע. והיינו משום דערוגות ארוכות הן הולכין מתחלת השדה עד סופה. ואין לנו לחוש רק שלא יהיו נראים ב' ראשי הערוגות מעורבים. להכי סגי בהכי. משא"כ התם שכל השדה בין לארכה בין לרחבה עשוי ערוגות ערוגות מרובעות. אי לא יניח רווח גדול מכל הצדדים לכל ערוגה וערוגה. יהיו נראים כמעורבים כל המינין:

ובה"א מלא העול השרוני כרוחב עול שחורשים בו בעמק. והוא רחב מאותו שחורשים בהר:

וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו ואעפ"כ שיעורו דב"ש נפיש מדב"ה דאם לא כן הו"ל חומרי דב"ה וקולי ב"ש והרי לא חשבינן בעדיות פ"ו:

שלשה תלמים של פתיח. פי' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דהיינו הארץ כשתמטר יתבקעו בה בקעים מתרחבין ונקרא כל בקיע מהן תלם של פתיח. ואינו נכון דמה שייך כאן שם תלמים. ועוד דהיכי הוו בשלש מינייהו כשיעור שתי אמות דהיינו י"ב טפחים. ועוד דפתיח משמע מל' יפתח וישדד אדמתו וכן פי' הר"ש ז"ל וגם הרא"ש ז"ל לכך נראה לפ' דה"ק ג' תלמים של פתיחת המחרישה והא דלא תנא ג' תלמים סתם משום דקא משער בתלמי חרישה דקה כשמתחילין לפתוח האדמה ולמעוטי תלמי הרביעה דלעיל תני הכי. וכך פירושא דשלשה תלמים של פתיח דכוליה תלמודא כך נ"ל. הרש"ש ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. משר משר ערוגות ערוגות. פי' זה אינו נראה דא"כ היינו קרחת וקרחת אסור לסמוך וצריך הרחקה בית רובע. ע"כ נראה דמשר לשון שורה. והפי' רוחב המשר זורע עושה אותו שיעור שלשה תלמים של פתיח. ואם ירצה לעשותו פחות מזה רשאי הוא להיות פוחת את המשר עד כ"ש. ובלבד שיעשה בתחלתה רחבה ג' תלמים של פתיח באורך ג' תלמים כך מפו' בירושלמי וא"צ הרחקה כלל כיון שהוא עשוי שורות שורות כן מוכיח בירושלמי. ונ"ל כי בעבור זה אמר תלמים של פתיח כדי למעט תלמי רביעה שהן גדולים יותר ומה שאמרו ב"ה שיעור של מלא העול ולא אמרו ב' אמות לפי שזה מצוי ביד כל זורע ויכול לצמצם בו אבל מדידת האמה אין הכל בקיאין בה ע"כ מן הח' הרי"א ז"ל:

עוד בפי' ר"ע ז"ל. שכתוב שם עד שלא ישאר ביניהם בסוף החצר צריך להגיה בסוף המשר. והא דקאמר בירושלמי שתי אמות על שתי אמות לא שיהו מרובעות אלא על אורך שתי אמות שכלות עד כל שהו:

השרוני. אית דמפרשי שם מקום. גרסי' בירושלמי א"ר יונה הדא דתימר בעשויה משרין משרין דבההוא לא חשיב כל מין ומהני בהרחקת שלשה תלמים. אבל בעשויין משר אחד ובא לעשות משר א' ממין אחר בסוף או באמצע לא סגי בהכי ושיעורו בית רובע כדין תבואה בתבואה:

וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. פי' קרובים דברי ב"ה לב"ש דבציר משהו הוא דהוי שיעורא דב"ה משיעורא דשלשה תלמים של פתיח. וליכא לפרושי קרובים דברי ב"ש לב"ה דלא טפו עלייהו ב"ה אלא משהו דא"כ ב"ש לקולא וב"ה לחומרא והו"ל למתנייה במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כדאמרי' בכל דוכתי. וליכא למימר דמשום דתני וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לא חש ליה ולא תני ליה דהא בריש מס' שביעית נמי תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו ואפ"ה פריך עלה בירושלמי דליתנייה התם אלא ודאי כדאמרן. הרש"ש ז"ל: