משנה כלים פרק ח׳ משנה ו׳

יצטרך שנקדים בכאן שרשים עצומים ואז תבין זאת ההלכה וזה כי כאשר יהיה כלי חרס בתוכו אוכלים טהורים והיה מוקף צמיד פתיל על הפנים אשר יתבאר בעשירי מזאת המסכתא והיה זה הכלי המוקף צמיד פתיל תוך כלי חרס אחר עוד הגיע שרץ בזה הכלי חרס הגדול שהאוכלין והמשקין אשר תחת הצמיד פתיל טהורים ואע"פ שהן באויר כלי חרס הגדול כי כל כלי חרס המקיף לו היקף צמיד פתיל כבר הציל כל מה שיש בתוכו משיטמא באויר כלי חרס הכולל לו והוא אמרם בתורת כהנים יכול המוקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתון לתוך התנור יהיה טמא ת"ל מכל האוכל ולא כל אוכל פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרס ונתון לתוך התנור ושם התבאר כי כאשר היה כלי שטף מוקף צמיד פתיל ונתון לתוך כלי חרס והיו בתוך הכלי שטף אוכלים ומשקים והגיע השרץ באויר כלי חרס הגדול הנה האוכלים והמשקים טמאים והוא אמרם כל האוכל להביא מוקף צמיד פתיל בכלי שטף ונתון לתוך התנור שאינו מציל מיד כלי חרס בצמיד פתיל אלא מה שיציל באהל המת וידוע שכלי שטף אינו מציל באהל המת בצמיד פתיל כמו שיתבאר בעשירי מזאת המסכתא ושמור זה השרש. והשרש השני כי כאשר היה כלי חרס מוקף צמיד פתיל והיה בו כזית מן המת או כעדשה מן השרץ ונכנס זה הכלי המוקף באויר כלי חרס או בבית הנה הוא יטמא כמו שיטמא השרץ והמת לא יועיל הקפת צמיד פתיל בכמו זה אבל דין הטומאה תחת צמיד פתיל או חוץ ממנו שוה ואמנם יציל צמיד פתיל מה שיגיע בו מהדבר הטהור עד שלא יטמא לבד ובתוספ' דכלים (פ"ו) אמרו צמיד פתיל ואהלים מצילין על הטהרות מליטמא ואין מצילין על הטומאות מלטמא ושם נאמר ג"כ שאין צמיד פתיל לטומאה ושמור זה השרש גם כן. ובית שאור כלי נחלק בתחלת עשייתו לב' חלקים מחרס וישימו השאור באחד מן החלקים והקמח או המלח בחלק האחר וזה הדופן המבדיל בין החלקים יקרא קרץ מלשון (איוב ל״ג:ו׳) מחומר קורצתי גם אני ר"ל הבדלתי ונחתכתי. ואמר כי כאשר היתה השאור באחד מן החלקים והשרץ בחלק האחד והדופן מבדיל בין השרץ והשאור והוא אמרו והקרץ בינתים עוד הי' הכלי כולו מוקף צמיד פתיל והוא בתוך התנור הנה התנור כבר נטמא בהגעת השרץ לתוכו כאשר הקדמנו בשרשים והשאור טהור לפי שהוא תחת צמיד פתיל והוא הדין בעצמו אם הי' כזית מן המת במקום השרץ תחת צמיד פתיל ג"כ הנה התנור והבית אשר בו התנור טמא בהגעת כזית מן המת תוך הבית ואע"פ שהוא תחת צמיד פתיל כמו שהתבאר בס"פ ח' מאהלות והשאור ג"כ טהור להיותו תחת צמיד פתיל שצמיד פתיל ג"כ מציל במת כמו שיתבאר ואם הי' בין החלק אשר בו כזית מן המת ובין השאור פותח טפח על טפח הנה השאור ג"כ טמא לפי שהשורש בטומאת מת טפח על טפח מביא את הטומאה כמו שהתבאר שורש זה ופירושו במסכת אהלות:

בית שאור. פי' הר"ב בכלי חרס עסקינן כו'. אבל כלי שטף כו'. דמרבה אני כלי חרס. ומוציא אני כלי שטף. דומיא דטומאת מת. כמו שיתבאר בפ"י:

מוקף צמיד פתיל. על הפנים אשר יתבאר בעשירי מזאת המסכת. הרמב"ם:

[*התנור טמא. פי' הר"ב שאין צמיד פתיל כו' עיין מה שכתבתי בסוף משנה א פ"ד דאהלות]:

אם יש שם פותח טפח. לענין טומאת מת וכן פי' הרמב"ם בהדיא. אבל לענין טומאת שרץ. אין עירוב האויר מועיל לטמא כדתנן לעיל משנה ג'. ומהר"ם כתב. הקשה ר"י מסימפונט. מאי איריא פותח טפח אפי' כל שהוא נמי. דתו לא ה"ל מוקף צמיד פתיל. ותירץ כגון שנפרץ מענמו. כדאיתא בספרי זוטא היה טח בתנור ושייר. הרי זה כל שהוא. כלומר אם שייר בו כל שהוא לא הוי מוקף צמיד פתיל להציל. ובזמן *)שפרע מעצמו שיעורו בפותח טפח. ע"כ. וכך הם דברי הר"ש. [*וקאי נמי אטומאת מת בלבד]:

בית שאור הוא כ"ח. דדוקא כ"ח שאמק"ט מגבו וכ"ש כלי שאמק"ט כלל ככלי אבנים וכו'. ניצל ומציל בצמ"פ. אבל כלי שטף שמקבל טומאה גם מגבו. א"א שיציל בצמ"פ. מדהוא עצמו נטמא:

השאור והשרץ בתוכו בתוך הבית שאור:

והקרץ בינתים דהיינו שיש להבית שאור ב' קיבולין. והמחיצה שמפסקת ביניהן נקראת קרץ. והיה מחיצה זו מגעת עד הכסוי שעל הבית שאור. ועי"ז השאור והשרץ כל א' מוקף צמ"פ לבד:

התנור טמא ולא ניצל התנור מצד תוך תוכו. כיון שפה הבית שאור תוך התנור. ואע"ג שסתום בצמ"פ. הרי כיון דצמ"פ מציל רק מלהכניס טומאה ולא מלהוציא טומאה. וא"כ כפתוח פיו דמי. וטומאה נכנסת ויוצאת דרך שם:

והשאור טהור אע"ג ששני החללים מחוברים אפ"ה לא נטמא השאור והבית שאור. דמדמגיע הקרץ עד הכסוי הו"ל כקערות שבטבלא בלי לזבז עודף [פ"ב מ"ז] ואפי' אם היה הבית שאור כלי שטף לא היה נטמא ב"ק א' כשנטמא חבירו [ועפכ"ה מ"ד] רק כשא' מהן עיקר וחבירו טפל לו. ואילו לא היה סגור בצמ"פ היה נטמא השאור מדמונח בחלול התנור הטמא. וכקדירה שבה משקין טמאין לעיל [מ"ד] רק דהכא אעפ"כ לא היה נטמא הב"ק ההוא מהאוכלין. מדאין אוכלין מטמאין כלי:

והשאור טהור דהרי מונח תחת צמ"פ:

אם יש שם פותח טפח שנתנקב הקרץ שבין ב' החללים מעצמו בגודל טפח על טפח. או שהיה חלול תחת הקרץ או למעלה משפתו העליונה או בצדדיו ובאופן שמפולש מחלק א' של בית שאור לחבירו ומפולש טע"ט. דרק אם הנקב נעשה בכונה אז אפי' נקב כ"ש שוב אמ"צ בצמ"פ. מדהו"ל הנקב כפתח הכלי [וכן משמע נמי לקמן פ"ט מ"ח וע"ש]:

הכל טמא דכל פותח טפח מביא הטומאה. מיהו זהו דוקא בטומאת מת. אבל בשרץ ברישא. אפי' ניקב המחיצה שביניהן בפותח טפח. אין עירוב אויר מטמא. כיון דעכ"פ יש צמיד פתיל נגד אויר התנור שנטמא. א"כ מה מזיק שהאויר שבין ב' חלקי השאור מעורבים. הרי אפי' הכי אין נכנס טומאה מזה לזה. דלא גרע מלקמן [מ"ז] כשנמצא שרץ בעין התנור. דג"כ החלול ההוא מעורב עם חלול התנור. ואפ"ה התנור טהור. והיינו משום דאין עירוב אויר מטמא רק במת בשיש פותח טפח. ולא בשרץ. ואע"ג דברישא באין הקרץ מגיע לכסוי השאור טמא. התם לאו משום עירוב אויר מטמאינן ליה. רק מדהו"ל שפה חיצון כלזבז עודף דמצרף כל מה שבתוכו [כפ"ב מ"ז ומה שהקשה כאן רתוי"ט בשם מהר"מ. עיין מ"ש בזה פרק ה' דאהלות בבועז סי' ב'](*ה):

כך פי' הר"ש והר"ב ולפע"ד קטין חריך שקא. לישנא דמתניתין דקאמר והקרץ בה"א הידיעה ולא קאמר וקרץ בינתים. לכאורה לא משמע כדעת רבותינו. וגם בל"ז מי סני לישנא לומר ומחיצה בינתים כדמורגל בש"ס. ול"מ היה נ"ל שהקרץ הוא כלי בפ"ע והוא כמין חרב חד של עץ או חרס פשוט שאמק"ט. ורגילין להניחו באמצע הבית שאור. כדי שיהיה מוכן לחתוך עמו חתיכות מהבצק שילושו. (כלקמן פט"ו מ"ב) והניח זה הכלי תוך הבית שאור. באופן שהיה חוצץ מתחתית הבית שאור עד הכסוי שעל גביו. וא"כ קמ"ל תרתי. חדא אף שאין מחיצה זו קבועה. ולא דמי לנסרים ויריעות לעיל שאינו חוצץ (כמ"א) דהתם ה"ט מדאין דרך לחצוץ התנור בנסרים ויריעות ולא מבטל להו שם. משא"כ קורץ זה. זהו מקומו תמיד. ורק כשצריך לו לפעמים נוטלו ומחזירו לשם מיד. ולהכי חוצץ דאע"ג דאמ"צ מכ"ח רק כלי (וכמ"ז)והרי קרץ אינו כלי. אפ"ה כיון דברוב פעמים מקום קביעת הקרץ שם הוא. להכי כגוף הבית שאור דמי. וכאחד מדפנותיו. ואע"ג שאינו מחובר בו לא גרע מחצר הכירה שג"כ אינה מחוברת לכירה. ואדרבא מופרשת מהכירה לגמרי. ואפ"ה מדצריך להכירה. נחשב ככלי א' עם הכירה (כפ"ז מ"ד). ותו קמ"ל דאע"ג דיש סדקים סביב בין הקורץ לדפנות הבית שאור. אפ"ה מהני הצמ"פ שלמעלה על כל או"א וכמש"ל בשם רש"י (עי' פ"ג סי' ג'):

מיהו פשוט שגם אותו חלק של הבית שאור שהשאור מונח שם. ג"כ טהור. וכ"ש לפי פי' רבותינו הנ"ל שהן ב' חללים ממש. לא גרע מקערות שבטבלא (פ"ב מ"ז) דבנטמא א' לא נטמא חבירו. ומה"ט גם בלא היה שם צמ"פ עליהן. ג"כ היה החלק ההוא טהור. ואע"ג דהכא ב' חללי הבית שאור הם תוך חלול התנור שנטמא. אפ"ה לא דמי לקערות שבטבלא הנ"ל שכשלזבז הטבלא עודף דהכל טמא. דהכא שאני שאין החללים מחוברין להתנור. ואין כלי נטמא מאויר כ"ח. והו"ל כקדירה ריקנית בתנור לעיל (מ"ד) וכ"כ בלפסין לקמן (ספ"י) והרי ה"נ ב' הב"ק כב' כלים נפרדים חשבת להו. משא"כ בטבלא ולזביז עודף כיון שכל הקערות מחוברין בהטבלא. ובהטבלא יש לזבז עודף הוא מצרפן לב"ק א'. דדמי לכ"ח עם ג' שפיות. וחצונה עודפת דהוא מצרפן להחשב ב"ק א'. להכי הכא שנחשבין כב' כלים נפרדין גם בלי צמ"פ היה ניצל הכלי האחר. ורק משום השאור נקט הכא צמיד פתיל. אבל בהסיפא כשזית ממת מונח שם ונטמא הבית. ודאי גם החלק של הבית שאור שהשאור מונח שם נטמא כשאינו סתום בצמיד פתיל: (ה*) ורב"א פי' דהא דקאמר אם יש שם פותח טפח. ר"ל אם יש שם בכל הכלי פותח טפח. אז כל הב' חללים טמאין. מדהוה שיעור אהל ואין חולקים אהלים בכ"ח. עכלה"ט. ולפ"ז מצי הך בבא קאי גם אשרץ שנמצא שם דהרי גם בטומאת שרץ אין חולקין אהלים (כלעיל סוף מ"א). ולכאורה מדקאמר הגאון שיש בכל הכלי פ"ט. משמע דדוקא בכה"ג דהו"ל שיעור אהל. ואם יחלקו יבטל הכ"ח מלהיות אהל. להכי אין חולקין אהל שבכ"ח הא אם היה יותר בכ"א מטע"ט אמרינן דמחלקין. אבל א"א לומר כן דהרי במשנה א' שהתנור גדול מאד. ואפ"ה קאמרו רבנן דאין חוצצין אהלים בכ"ח. ותו דא"כ הול"ל במשנה אם אין שם רק פ"ט. אע"כ דכל שיש בו פ"ט או יותר אין חולקין אהלים בכ"ח. ורק רישא דחולקין מיירי בשאין בב' הב"ק יחד פ"ט. רק סיפא דמשנה ז' ק"ל דמסיים נמי תנא אם יש שם פ"ט. ואם נפרשו נמי כפי' הגאון ברישא. דהיינו שיש חלול טע"ט בהתנור עם עין התנור. א"כ רישא דמשנה ז' שם. ע"כ באין בהתנור טע"ט. ותמוה הרי בכה"ג מאי אריא משפה ולחוץ טהור. הרי אפי' נמצא השרץ תוך חלול התנור טהור. דכל תנור שהוא פחות מטע"ט אמק"ט כלל כרפ"ה. ועכ"פ נ"ל ראיה שגם הגאון זצוק"ל כדברינו ס"ל דמיירי הכא שהקרץ הוא כלי בפ"ע. דאי ס"ל כהר"ש והר"ב שהוא מחיצה קבוע באמצע הבית שאור. א"כ תקשי להגאון מ"ש הכא מקערות שבטבלא (פ"ב מ"ז) דמסתמא ודאי משמע אפי' מחזיק כל קערה טע"ט. ולכל הפחות בשמחזיקין כל הקערות יחד טע"ט. ואפ"ה כל שהמחיצה שבין קערה לחבירתה קבוע חייץ. אע"כ דהכא שאני שהוא באמת חלול א'. רק שחצצו בקרץ מטולטל. ולהכי כל שיש בכל חלול הבית שאור טע"ט אין חולקין תוך הכ"ח ולא חייץ ומצטרפי:

בפי' ר"ע ז"ל. צריך להיות נקראת קרץ לפי שהיא של חרס מלשון מחומר קורצתי וכו':

ואם יש שם פ"ט הכל טמא. פי' הרמב"ם ז"ל שנפרצה המחיצה שבין השאור ובין כזית מן המת. והר"ש ז"ל פי' ואם יש בו פ"ט היינו שמעצמו נפרד החבור של צמיד פתיל דלעולם מציל עד שיסתור בפותח טפח ע"כ. ומצאתי בפירושי הרא"ש ז"ל הגהה וז"ל אמר יצחק פי' ה"ר מנחם ז"ל יש אומרים דהא דקתני הכל טמא אכזית מן המת קאי אבל בשרץ אע"פ שיש טפח אין הטומאה עוברת כיון שהוא כלי אחד וכך נעשה מתחלתו והוא מוקף צמיד פתיל ולי נראה דקאי גם אשרץ מידי דהוה אכוורת פחותה בפ' זה ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פרשה ז'. והילך פי' תוספת יום טוב. אם יש שם פותח טפח לענין טומאת מת וכו' שיעורו בפותח טפח ע"כ. וכך הם דברי הר"ש ז"ל. ולפי זה צריך לחלק דהכא שאני שהוא כלי אחד אלא שהקרץ בינתים משא"כ בתנור וחבית דמתני' ג' שהם שני כלים נ"ל עד כאן [משמע שכן הי' גירסתו בתי"ט ולפ"ז הבין הת"יט בדברי המהר"ם והר"ש דקאי גם אשרץ וע"ז כ' לחלק מהך דלעיל מ"ג דהכא דהוא כלי א' מועיל עירוב האויר בפ"ט לטמא וכן מצאתי בס' חזון נחום שהעתיק בשם התי"ט כמ"ש המחבר. וע"ש מ"ש ליישב לענין דינא דברי ה"ר מנחם עם דברי התי"ט הללו דה"ר מנחם מיירי שהפ"ט נעשה מתחלה והתי"ט מיירי כשנפחת אח"כ ומ"מ גם לפי הגירס' זו בהת"ט מוכח שלא דקדק התיו"ט שהר"ש פי' שפותח טפח הוא בהצ"פ ולא בהקרץ וצ"ע. שוב ראיתי בהתיו"ט שנדפס פעם ראשון ע"י המחבר [פראג שע"ו] מהדורא קמא כדברים האלו שהביאו המ"ש והח"נ בשמו.]: