משנה כלים פרק ח׳ משנה א׳

פחותה שכבר חסר ממנה חלק ונשאר בדמיון חלון עוד מילא זה הנקב בקש הנה אינו כלי שלם לפי שזה הסתום בקש לא יחשב סתום ולזה לא יהיה הדבר אשר בו כנבדל מהתנור אבל כל מה שיהיה בו כאילו הוא באויר ואני עתיד לבאר בתשיעי מאהלות שכוורת תהיה על זה התואר חוצצת בפני הטומאה ואמר רבי אליעזר אם הצילה במת החמור אשר יטמא כל מה שהוא באהל טומאת ז' לא תציל בכלי חרס הקל אשר תטמא כל מה שבתוכו מהאוכלין והמשקין לבד לפי שלא יטמא אלא טומאה קלה כמו שביארנו פעמים. ואמרו לו אשר יתחייב להציל באהל המת אינו מאשר הוא כלי אלא להיותו מותר זה המקום והיה מחיצה שכן חולקים אהלים ר"ל שכבר יחלקו האהלים לענין טומאת מת ויהיה הבית או האהל נחלק בהבדלו ויטמא אחד מן החלקים אם היה בו המת ולא יטמא החלק האחר ואין כלי חרש כזה אבל כשנחלק בחלוקה והגיע שרץ באחד החלקים נטמא כלל הכלים לפי שאין מדרך האדם שיחלקו הכלים כמו שאמר בתחלת ההלכה תנור שחצצו בנסרים או ביריעות ונמצא השרץ במקום אחד הכל טמא אולם בטומאת מת הנה אמר בט"ו מאהלות [ע"ד] בית שחצצו בנסרין או ביריעות מן הצדדים או מן הקורות טומאה בבית כלים שבחוץ טהורים ולזה תציל הכוורת במת לפי שהיא כמחיצה ואין הלכה כר"א:

כוורת פחותה כו'. כתב הר"ב להכי נקט פחותה דלאו כלי הוא כו' דאפי' כלי שטף מציל. כלומר לא מבעיא כלי חרס דמינו הוא. דפשיטא דמציל דלאו תוך הוא שהרי זה הוא תוך אחר אלא אפילו כלי שטף דלאו מינו הוא אימא דתוך דכלי חרס הוא וליטמא. אפ"ה מציל. מיתורא דוי"ו דתוכו לומר תוכו ולא תוך תוכו. הכי מסקי התוס' פ"ק דזבחים דף ג. ועוד פ"ק דחולין דף כה [ד"ה ואפילו]:

ומשולשלת לאויר התנור. אע"פ שפיה למעלה מאויר התנור. כדפי' הר"ב במתני' דלקמן ועמ"ש שם בס"ד:

אמר ר"א אם הצילה במת החמור. כדתנן בפ"ט דאהלות:

[*בכלי חרס הקל. פי' הר"ב שאין מטמא אלא אוכלים ומשקים ומצינו שבחבורים מטמא כלים בספ"ט דאהלות ע"ש. ואולי ג"כ אדם דמאי שנא ולא עוד אלא דטומאת חיבורים עיקרה באדם]:

שכן חולקים אהלים. פי' הר"ב שדרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה הלכך הויא כוורת כמחיצה כו'. משמע דלא פליג ר"א אלא בכוורת אבל במחיצה מודה וא"כ היינו כפי' האחר שכתב וכן הוא בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל ולפי שאין מדרך האדם שיחלקו הכלי כמו שאמר בתחלת ההלכה. תנור שחצצו כו' הכל טמא אולם בטומאת המת הנה אמר [בט"ו] מאהלות. בית שחצצו כו'. ע"כ. ושוב מצאתי בפ"ק דזבחים דף ג דמייתי לה התם למתני' דהכא ופי' רש"י שכן חולקים. דרך בני אדם לחלוק אהלים במחיצה וכתוב הגה"ה בתוס' וז"ל משמע לפירושו דפליגי אף בתנור שחצצו בנסרים או ביריעות. ובת"כ בפ' ויהי ביום השמיני משמע דבכוורת פחותה ופקוקה ומשולשלת לאויר התנור דווקא פליגי. ולא כשחצצו בנסרים. וטעמא משום דכוורת שיש לה ד' מחיצות חייצה דדמיא לכלי ולכך מטהר [ר"א]. אבל מחיצה אחת בתנור. מודה ר"א דלא חייצה וטמא וכו'. לכן נראה לרבינו הקדוש לפרש הכי אם הציל כוורת כו' שכן תולקים אהלים פי' שכן מחיצה אחת המפסקת מצלת תאמר כלי חרס כו' שאין חולקים אהלים. פי' שמחיצה אחת המפסקת בתנור אינה חוצצת ע"כ:

התנור שחצצו בנסרים הקדמת פ"ח: ג' דברים מצילין בטומאת מת. אהל. צמיד פתיל. בלוע מבע"ח. [ולהראב"ד פ"כ ה"ה מטומאת מת. גם בלוע מאבנים וכלים מציל] וג' דברים מצילין בטומאת שרץ. צמיד פתיל שעל כ"ח שמונח תוך כלי אחר. ופיהו של פנימי תחת שפת החיצון. בלוע. תוך תוכו. ב' מהנך ג' דהיינו בלוע. ותוך תוכו. מצילין בין על הטהרה מלק"ט. ובין על הטומאה מלצאת. ואינך ב'. דהיינו אהל וצמיד פתיל מצילין רק על טהרות שבתוך ותחת הצמ"פ. והאהל מציל מלהטמא ולא על הטומאה מלהוציא [כ"כ רב"א. ונ"ל דבאהל רק מן הצד אמ"צ מלהוציא. ומשום דסוף טומאה לצאת. אבל אהל שלא יבקע למעלה להטהרה שע"ג חוצץ] מיהו תוך תוכו אמ"צ רק בשאין פה הכלי הפנימי תוך חללו של חיצון. או אפי' בשפיהו הוא תוך חלול החיצון. אבל האוכלין והמשקין שבתוך הפנימי אינן כנגד אויר תוכו של חיצון. אבל בב' לריעותא. וכ"ש כשכל כלי הפנימי תוך חללו של חיצון. אז אין ניצל תוכו של פנימי רק ע"י צמיד פתיל:

דלפעמים התנור גדול מאד יותר מקומת אדם [כמקואות פ"ו מ"ו] ולכן יש שעושה מחיצת נסרים באמצעו בפנים. משוליו עד שפת פיו. כדי להקטין חללו. שעי"ז יתחמם יותר מהר:

נמצא שרץ במקום אחד הכל טמא דאע"ג דנסרים ויריעות לא נטמאו דהרי אפי' היו כלים שחצץ עמהן התנור. הרי אין כלי נטמא מאויר כ"ח וכלקמן. והרי כלי שהוא טהור חוצץ בפני הטומאה [כאהלות פ"ה מ"ה] וכ"ש יריעות ונסרים שהן עצמן אמק"ט כלל וחוצצין [כאהלות פט"ו מ"ד] י"ל התם דוקא במבטל להו. אבל כשחצץ עמהן אויר התנור. מסתמא לא מבטל להו התם וכליתנהו דמי ואינן חוצצין [ועמ"ש בס"ד פ"ח דאהלות בהלכתא גבירתא מ"א]. מיהו בשבטלן להשאר שם וכ"ש כשיש מחיצה קבוע ביניהן ודאי חוצץ [כלקמן בקרץ מ"ו ופ"ב מ"ז]:

כוורת פחותה שנפחתו שוליה ונתבטלה עי"ז מתורת כלי. ומשו"ה לא נחשב מה שבתוכה כתוך תוכה. ואינה מצלת וכדמסיק. משא"כ שלימה מצלת. כשפיה למעלה מהתנור. דאז אין אויר תוכה מעורב עם אויר הטמא שלמעלה מפיה [וכמשנה ב']. ומה"ט נמי נקט כורת לרבותא דסיפא. דאף דכורת שהיא מקנים שהן גדולי קרקע. הרי דינו ככלי עץ שאינו מציל בצמ"פ. אפ"ה מדעכ"פ אין שום כלי נטמא מאויר כ"ח [כשבת קל"ח ב']. לפיכך מה שבתוכו ניצל בתוך תוכו. דרק בתוכו כ' יטמא ולא בתוך תוכו. אבל במונחת כורת באהל המת. הדין הוא להיפך. דאם היא שלימה אינה מצלת על מה שבתוכה [אע"ג שמחזקת מ' סאה ואמק"ט. והיא סתומה בצמ"פ. אפ"ה אין כלי נעשה אהל לטהר]. ואם היא פחותה מצלת [רב"א]. ונקט הכא פחותה לרבותא דר"א. דאף שנתבטלה לגמרי מתורת כלי. אפ"ה לר"א מצלת. וכ"ש כשהיא רק נקובה בדופן [וכמשנה ב']:

ופקוקה בקש גם הא נקט לרבותא דאע"ג שפקק פחת השולים בקש שהיא מין כורת. אפ"ה לרבנן אמ"צ ולא מחשבה כשלימה:

ומשולשלת לאויר התנור נקט משולשלת ג"כ לרבותא. אף דאז אפשר שיהיה שפת הכורת למעלה משפה הפנימי של עובי פה התנור. אפ"ה לרבנן אמ"צ. [כך נ"ל דהאויר שבעובי פה התנור למעלה משפה פנימי של הפה לא מחשב אויר התנור וחילי מלקמן מ"ז]:

אוכלין שבתוכה טמאין אפי' נשתלשל הכורת עם האוכלין לשם לאחר שהוציא השרץ מהתנור:

ור' אליעזר מטהר ודוקא בששפת פה הכורת אינו למטה משפה הפנימית של עובי פה התנור. מטהר ר"א. מיהו מדלא נקט פלוגתייהו כברישא דהיינו שחצץ התנור בכורת כזה. ש"מ דבכה"ג גם ר"א מודה דאינו חוצץ. מדהטהרה מונח באויר התנור. אין מחיצת ארעי כזו חוצצת. ורק במונח הטהרה תוך הכלי פליגי אם חוצצין דפנות כורת:

אמר ר"א אם הצילה במת החמור דהרי אהל המת חמור שמטמא אדם וכלים. ואפ"ה מצלת בכה"ג [כלעיל סי' ג']:

אל תציל בכלי חרס הקל כשהיא פחותה:

שכן חולקים אהלים שכן דרך בני אדם לעשות מחיצה באמצע אהל. ולפיכך מסתמא בטולי בטליה התם [וכאהלות פט"ו מ"ד]:

שאין חולקים כלי חרס אין דרך בנ"א לעשות מחיצה באמצע חלול כלי. ולפיכך זה שחצצו בטל דעתו אצל כל אדם. וכליתא דמי ולא דמי לקרץ לקמן משנה ו' דמחשב חציצה. דהתם הכי אורחא להניחו שם:

וא"ת א"כ בתנור ונסר ברישא נמי לפלוג ר"א מהך ק"ו. דהרי גם הם מצילין באהל המת (כאהלות פט"ו מ"ד) וי"ל דהנה כלל גדול בק"ו. דאע"ג דק"ו לכ"ע אדם דנו מעצמו (ועי' סוכה ל"א א'. ברש"י ותוס' שם) אפ"ה אין זה כעיר פרוצה אין חומה. דרק במסתבר קצת לומר הקולא. או החומרא ההיא בהלמוד. אז לבד ילפינן ליה ואם לא אין לנו. תדע דאלת"ה א"כ יהיו בכל המצות הקולות והחומרות שוות. דנימא מה א' שיש בה קולא פלונית אפ"ה יש בה חומרא זה. מכ"ש ב' שאין בה קולא פלונית הנ"ל. מכ"ש שנחמיר בה אותה שבחבירתה. או מאן יימר לן דלא נידון איפכא לקולא. ודו"ק (ועי' ברמל"מ רפ"ה מחמץ ורפ"ט משביעית במיני ק"ו דמייתי התם ודו"ק). אע"כ כדאמרן דלא ילפינן שום ק"ו. רק כשבלא זה מסתבר קצת להחמיר או להקל בשניהן בשוה. ואל"כ לכ"ע אמרינן אוקי כל חד באתרי'. והיכא דגלי גלי. והיכא דלא גלי לא גלי. ומצאתי בת בוקתא לסברתינו הנ"ל ברבינו של"ה (דף תד"ב בד"ה היכא דגלי) במ"ש בשם ר"י קומפיטון. וע"ש. ולפ"ז ברישא מה"ט לא יליף ר"א דנחייצי נסרים בתנור בשרץ בק"ו מאהל המת. די"ל שאני אהל שמצוי שיעשה אדם מחיצה באמצע אהלו ויחלקנו לב' אהלים. משא"כ בכלי לא מצינו במורגל שיחלק אדם ריוח הקטן שבתוך הכלי. ע"י מחיצה שיעשה באמצע. אבל בסיפא שאין הכורת מציל משום מחיצה. רק מדמקיף סביב להשרץ. ודאי מסתבר דכמו דמחשיב מקיף לענין טומאת מת. ה"נ אית לן למימר דמחשב מקיף נמי בטומאת שרץ. אולם מה שכתב הר"ן (נדרים דפ"ח א' בד"ה ר"מ). דהיכא דלא מסתבר. גם במה מצינו לא גמרינן ב' דברים מהדדי. ק"ל על דברי רבינו מפסחים (ע"ה א') דקאמר בחד תירוצא דגמרינן מינה. ובלישנא בתרא אמרינן שאני הכא דגלי קרא. ועי' תוס' חולין (ק"א ב' ד"ה תלמוד) וע"כ צריך לחלק בין ק"ו למה מצינו. דבק"ו אין שום דבר מצוה שאין בה קולא וחומרא שאין לו שום שייכות בחבירתה. משא"כ ילפותא דמה מצינו עדיף שאינו מצוי שיהיה ב' מצות שוין בדבר א' ודו"ק:

בפי' ר"ע ז"ל. דאפי' כלי שטף מציל. אמר המלקט כתב החכם ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל פי' דוקא כשפי כלי השטף למעלה מפי התנור דאין שייך צמיד פתיל אלא דוקא בכלי חרס כדלקמן או שהוא כלי מחזיק מ' סאה ע"כ. ראייתו ז"ל ממתני' דלקמן סימן ו' ומפ"ט סי' א' ב' ורפ"י מוכח דכלי שהוא מחזיק מ' סאה מציל בצמיד פתיל. ועיין בברייתא דת"כ פ' ויהי ביום השמיני שהביא הר"ש ז"ל לקמן בפירקי' סימן ג' ור"ע ז"ל הביאה לקמן בסימן ו'. וכתבו תוס' ה"ר פרץ שם בזבחים ופקוקה בקש אשמעינן דאפי' פקוקה בקש לגמרי ובטיט דכה"ג מצלא באהל המת מטעם מוקף צמיד פתיל אפ"ה בשרץ לא [צ"ל מצלה] מעלה כיון דלא הוי כלי דלאו מינה הוא דלא מחריב בה לבטל שם תוכו ממנו ע"כ:

א"ר אליעזר ומה אם וכו'. כך צ"ל:

לא אם הצילה במת החמור שכן חולקים אהלים. פי' שני שתפס ר"ע ז"ל לעיקר הוא פי' הרמב"ם ז"ל. ופירוש ראשון הוא פי' רש"י ז"ל. ומשמע דשני הפירושים קרובים זה לזה. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שמיני פרשה ז':