משנה כלים פרק ז׳ משנה ב׳

היו עושים מחרס תמונה מרובע ארוך לו אורך ורוחב וגובה והוא חלול מתוכו ושטחו העליוני נקוב נקבים עגולים אחד לפני השני וימלא מתוכו באפר החם וירכיב בכללו בראשו ויקרא דכון. ודכון ודוכן א' לפי שתמונתו תמונת הדוכן והוא האיצטבא וההפרש בין היותו טמא משום כירה או משום כלי קבול כי כאשר יהיה טומאתו משום שהוא כלי מקבל הנה לא יטמא אם היה נבנה בארץ וכן כאשר נקב עד שיצא ממנו מה שהוא עשוי לקבלו לא יטמא כמו שהתבאר בפ' שלישי והכירה אינה כן. אמר וכן מי שכפה סל ועשה על גבו כירה וכבר ידעת שהסל מכלל כלי עץ הנה הוא יטמא משם כלי עץ לא משום כירה ואם היה הכירה צריכה אליו והרחב שלו הוא שטח יותר רחב ממנו מחובר אליו ישבו בו בעת הבשול וכן כאשר נטמא זה הדכון ונגעו האוכלים והמשקים בו מבחוץ ותדין בו מאשר הוא כלי קבול כאשר ניקב השיעור הידוע טהור ולא יטמא ולא תדין בו מאשר הוא כירה ואשר יטמא כל מה שיכשר שיבשלו עליו לפי מה שהתבאר (שבת לח:) והל' כר' יהודה:

דכון. פי' הר"ב לשון מקום כמו דוך פלן וכ"כ הר"ש. כתב הרמב"ם שדכון ודוכן [דבס"פ דמדות] א' לפי שתמונתו תמונת הדוכן והוא האיצטבא ע"כ. ועיין לקמן:

שיש בו בית קבול קדירות. ל' הר"ב ופעמים יש לו בית קבול ב' קדירות או ג'. מסיים הר"ש שיכול להיות שאותה בליטה הוא סביב לכירה. ויש לו בית קבול קדירות הרבה. והרמב"ם כתב שהוא תמונת מרובע ארוך. אבל נ"ל כסברת הר"ש. מדסיפא וכן הכופה את הסל. שהוא ג"כ מקיף לכירה. [*עוד כ' הרמב"ם. שהוא חלול מתוכו ושטחו העליוני נקוב [נקבים עגולים] א' לפני השני. וימלא מתוכו באפר החם [ושופתים הקדירות על אותן הנקבים והוא מטלטל עם האש והקדירות] ע"כ. ועי' לקמן]:

טהור משום כירה. כתב הר"ב דאם נטמאת הכירה כו'. א"נ אינו מטמא במחובר כו'. וכן כאשר נקב עד שיצא ממנו מה שעשוי לקבלו לא יטמא כמו שהתבאר בפ"ג. הרמב"ם:

דכון שיש בו בית קבול קדירות דיכון הוא כעין דף משולש עם דפנות. והוא בולט מכותל הכירה לחוץ להושיב שם קדירות ריקנות. ודופן אמצעי שלו הוא כותל הכירה:

טהור משום כירה דאין דינו ככירה להתטמא כשיטמא הכירה. ולא שיתטמא הוא בעצמו משום דהדיכון לא שייך כלל להכירה ומדמחובר לקרקע אמק"ט:

וטמא משום כלי קבול כשהכירה תלושה גם הדיכון בעצמו מק"ט כשאר כ"ח אבל אינו חיבור להכירה. וכקערות שבטבלא [פ"ב מ"ז] דהרי ה"נ אין תשמיש של דיכון תלוי בתשמיש התנור והשתא מפרש תנא דהא דקאמר דטהור משום כירה. היינו דהצדדים שלו וכו':

הצדדין שלו ר"ל ב' כותלי הדיכון שבצדדיו:

הנוגע בהם אינו טמא משום כירה דכשהן בתלוש אם נטמא א' לא נטמא חבירו. וכשהן במחובר הדיכון אמק"ט כלל. ונקט מגע וה"ה דלא נטמא באויר. אלא משום רחב דבסיפא נקט מגע. א"נ רבותא קמ"ל. דסד"א דעכ"פ הדיכון הוה יד להכירה והרי כל יד מטמא עכ"פ במגע קמ"ל דאפי' כיד לא הוה:

הרחב שלו ר"ל כותל האמצעי של דיכון ששם חלל הדיכון רחב:

רבי מאיר מטהר דאם נטמא הכירה מתוכה. אע"ג דאז כל גב הכירה טמא. אפ"ה אותו חלק של גב הכירה שהוא תוך הדיכון נשאר בטהרתו דמדאין הדיכון שייך להכירה הו"ל הדופן האמצעי שבין כירה לדיכון כאבן אמצעי שבין ב' כירות [פ"ו מ"ג] דאותו צד של האבן שהוא מול הכירה הטהורה. נשאר בטהרתו. וכ"ש נמי כל עוד שהכירה מחוברת בקרקע. אם נתלה שרץ באויר הדיכון. או נגע בו שרץ בכל מקום מתוכו לא די שהכירה שאינו שייך להדיכון טהור. אלא גם הדיכון בעצמו מדמחובר לקרקע או אפי' רק מיוחד לחברו בקרקע נשאר בטהרתו [כפי"ב מ"ב]. מיהו פלוגתייהו הכא רק באין הכירה מיוחדת לחברה בארץ. דבכה"ג ודאי גם לר"י טהור:

ורבי יהודה מטמא דבנטמא הכירה אף דדיכון טהור. עכ"פ בנגעו טהרות אח"כ בהרחב לצד הדיכון. נטמאו. דלא דמי לקערות שבטבלא [פ"ב מ"ז] דבנטמא א' חברתה כולה טהורה. התם לא שייכי אהדדי כלל. אבל הכא הצד הרחב שייך טפי לתנור מלהדיכון ואין טפל מבטל העיקר. [ונ"ל דאזלו תרווייהו לטעמייהו. דלרבנן דס"ל דמדבטל העיקר בטל הטפל [כספי"ט] א"כ הטפל נגרר בתר העיקר. א"כ ה"נ הכא כשנטמא כעיקר נטמא הטפל עמו. ולר"מ התם דס"ל דלא אמרינן כשבטל העיקר בטל הטפל. א"כ הטפל לא שייך כלל להעיקר. וחשוב כעיקר לעצמו. לפיכך ה"נ הכא אותו צד של הרחב שפונה לדיכון נחשב כדיכון]:

וכן הכופה את הסל ועושה על גביו כירה ורוחב אחורי שולי הסל בולט סביב להכירה. כדי להעמיד שם קדירות רקניות. אז דין הבליטה סביב כדוך הנ"ל דלר"מ לא נטמא כשנטמא הכירה. ולא אמרינן דהבליטה ההיא נדונת כיד להכירה. ונטמא עכ"פ במגע. ליתא. דסל לא מבטל לי' לגבי כירה דלהוי לה כיד. ולר"י דין הסל כדיכון הנ"ל. מיהו הסל עצמו מקב"ט במגע. משום כלי עץ. כל שאינו מיוחד לחברו בקרקע. ונ"ל עוד דנקט דיכון לרבותא דר"י. דאף דיש להדיכון ב"ק סביב אפ"ה הרחב שייך להכירה. ונקט כל לרבותא דר"מ דאע"ג דהשתא שהסל כפוי אין לאחוריו ב"ק אפ"ה אמרינן דשולי הסל שייכים לעצמן. ולפיכך בנטמא הכירה ונגעו אח"כ טהרות בדופן הכירה בחוץ נגד השולי הסל נשארו בטהרתן:

והר"ש והר"ב כתבו שהדיכון מיוחד להושיב שם קדירות רותחות כשיסירם מהכירה. וקשה א"כ מ"ש מטירת התנור (לעיל פ"ה מ"ג) שמיוחד ג"כ להושיב שם הלחם כשיוציאו מהתנור. ואמרינן התם דאפי' מחובר בהתנור רק בג' אבנים הו"ל חיבור לו. א"כ כ"ש הכא שכל הדוך מחובר להכירה. וי"ל התם הטירה הוא על גג התנור. והו"ל כמותו. משא"כ הכא הדוך הוא בצד הכירה. וגם אין מחובר להכירה רק בצד א'. אף שדופן האמצעי הוא הכירה בעצמה. אפ"ה אינו חיבור לו. אמנם לפמ"ש בפנים דדיכון מיוחד להושיב שם קדירות רקניות. נמצא אין תשמישו כלל כתשמיש הכירה. וא"צ תשמישו לתשמיש הכירה אגוד כלל הו"ל שפיר כקערות שבטבלא (לעיל פ"ב) דאינן חיבור זל"ז (עי' מ"ש בבועז פ"ה סי' ג'):

ולא דמי לטירת התנור (פ"ה מ"ג) דהכא שאני דע"י שכפה הסל לא נתבטל מהסל שם כלי דמעיקרא ומה"ט לא דמי נמי לחצר הכירה בפרקן (משנה ג'):

דכון. כך מצאתיו מנוקד בשורק:

הצדדין שלו. חוזר ומפרש מה שאמר טהור משום כירה וקאמר הצדדים שאינם אצל הכירה טהור לכולי עלמא וברוחב שלו הייינו כותלי הדכון שאצל הכירה פליגי. הרא"ש ז"ל. והרמב"ם סוף פרק ט"ז דהלכות כלים כתבו ז"ל דוכן של חרס שיש בו בית קבול הקדרות והרמץ נתון בתוכו טהור משום כירה וטמא משום כלי קבול לפיכך אם היה מחובר בארץ טהור כשאר הכלים ואם ניקב אינו מקבל טומאה ככלי קבול מה שא"כ בכירה הצדדין שלו הנוגע בהן אינו טמא משום כירה הרחב שלו שיושבין עליו בשעת בשול מתטמא אם נטמא הדוכן וכן הכופה את הסל ובנה כירה על גבה ה"ז טמאה משום כלי עץ לא משום כירה לפיכך אינה מקבלת טומאה מאוירה ככירה ע"כ: