משנה כלים פרק ו׳ משנה ג׳

הוחלטה. התקיים דינה תרגום לצמיתות לחלוטין (ויקרא כה) ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו מצורע מוחלט. ושפיתה המורגל בכל המשנה היא מלה עברית שפות הסיר שפות (יחזקאל כ״ד:ג׳) ואמרו אם יכול לשפות עליה הוא כינוי הכירה ההוה מן האבנים הנשארים. עוד אומר החזירה טהורה לפי שמעת שהסירה מהארץ כבר נהרסה וטיהרה ולא בחזירתה אל מקומה תטמא אבל אם חברה בארץ בטיט והוא אמרו מרחה בטיט הנה היא תטמא בעתיד ורוצה לומר כירה ההיא מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת וכל אלו הדינים מבוארים על השרשים הקודמים:

שלש אבנים. שחברן בטיט ועשאן שתי כירות בין שחברן זו לזו ולא חברן לקרקע. בין שחברן בקרקע ולא חברן זו לזו. הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות כלים:

האמצעית המשמשת את הטמאה טמאה כו'. פי' הר"ב חציה של אמצעית המשמשת כו'. דמסתמא האבן האמצעית היא לא גדולה ולא קטנה. אלא כדי שימוש לשתי האבנים שבצדה שהחצי ממנה צריכה לשפיתה זו והחצי לשפיתה לזו ואם היתה גדולה מכך ודאי שדינה כדין המפורש בגדולה דסיפא. אלא שנ"ל דאף אם היתה קטנה הואיל וכשמשמשת לטמאה אין בה עוד מקום להשתמש בה הטהורה. דג"כ הכל טמא כמו בסיפא. ועיין בסמוך. ומשום דמסתמא לוקחין אבן באמצע שהוא ממוצע ובינוני. שהחצי ממנה צריכה לתשמיש זו וחצי לזו להכי תני המשמשת כו' ובסיפא הא קמ"ל דכשהאבן גדולה אע"פ ששתי האבנים שבשתי צדיה טמאות מ"מ נותן לזו כו'. והשאר טהור. והר"ש כתב המשמשת לטמא היינו מקום שפיתה. ע"כ. וא"ת דבסוף מתני' דלעיל בכירת הטבחים בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן מדמה להו הר"ב לקלמרין המתואמות דבפ"ב מ"ז. והתם ר' יוחנן בן נורי אמר דחולקין דופן האמצעית כו'. וכתב הר"ב שאינו הלכה. וכן בפי' הרמב"ם דהתם בנא"י שבידי וכן לא העתיק דבריו בחבורו ספי"ג מהלכות כלים. וי"ל דהכא שאני דכיון דתשמישן הוא ע"ג האבנים לשפות עליהן לפיכך המשמש לטהור טהור. שמתחלה לוקחים אבן שנוכל לשמש לשניהם אף כשיחלק לשנים משא"כ בקלמרין אין רגילין לעשות דופן עב ביניהם הראוי ליחלק. ומש"ה ה"נ בקטנה כולה טמא כמו התם וכדכתבתי ועי' במשנה ה פכ"ה:

הוחלטה. התקיים [ובנא"י נצמת] דינה תרגום לצמיתות לחלוטין ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו מצורע מוחלט. הרמב"ם:

[*לטומאה. נ"ל שצ"ל לטמאה וכמו שהעתיקו הר"ב והר"ש וכבסיפא דתנן לטהורה ולא תנא לטהרה. אלא שהרמב"ם בפט"ו מה"כ העתיק לטומאה ובסיפא כתב טהורה האבן האמצעית כולה]:

עליה. הוא כינוי הכירה ההווה מן [שתי] האבנים הנשארים. הרמב"ם. והר"ב העתיק עליהם נראה שגירסתו כך היתה וכ"נ שהיתה גו' הר"ש:

מרחה בטיט. ל' הרמב"ם חיברה בארץ בטיט. ע"כ. וכבר כתבתי לשונו שבחבורו דה"ה חברן זה לזה ולא חברן בקרקע:

מקבלת טומאה משיסיקנה כו'. ל' הרמב"ם הנה היא תטמא בעתיד ר"ל הכירה ההווה מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת. וז"ל בחבורו מקבל טומאה מכאן ולהבא והוא שיסיקנה לכל אחת מהן כדי כו':

את הביצה. קלה שבביצים וכו' כדתנן פרק דלעיל משנה ב [ואפשר שלז"א הביצה בה"א הדעת] :

שלש אבנים שעשאן שתי כירים שחיבר כל אבן בטיט בארץ. או חיברן בטיט בראשן. כולן בשורה א' ככירת הטבחים נעיל. ונמצא שהאבן האמצעי משמש לב' הכירות:

האמצעית ר"ל כך הוא דין אבן האמצעי:

המשמשת את הטמאה טמאה ר"ל אותו טפח שבהאבן האמצעי שמשמש לשפיתת הקדירה שיבשלה על הכירה הטמאה. טמא. עד שינתץ הכירה:

המשמשת הטהורה טהורה ואע"ג דלעיל [פ"ב מ"ז] לא קיי"ל התם כריב"נ דס"ל שם דחולקין את עוביה אלא אמרינן דכל הריוח שבין הטמא והטהור טהור [וכמ"ש שם בס"ד]. י"ל התם א"צ לעובי הדופן שביניהן כלל. רק להתשמיש של תוך הב"ק שבכלי הטמא. ולהכי רק שם טמא. משא"כ הכא ודאי צריך לשפיתת הקדירה שיעור טפח מהאבן. וכמ"ש בתוספתא [ב"ק פ"ד דכלים]:

ניטלה הטהורה שניטל אבן החיצון של הכירה הטהורה:

הוחלטה האמצעית לטומאה דהו"ל כאילו כתת הכירה הטהורה. וכאילו חיבר אח"כ חצי האבן שנשאר ממנה אל הכירה הטמאה. ולפיכך נטמא גם חצי השני מהאבן האמצעי בטומאת התנור [כפי"ח מ"ז]:

ניטלה הטמאה הוחלטה האמצעית לטהורה דהו"ל כאילו כתת כירה הטמאה. ועי"ז נטהר חצי האבן שנשאר ממנו מחובר. אף אם לא היה מחובר לכירה טהורה. דרק בתנור צריך לחלקו לג' חלקים בשירצה לטהרו ושאר תנאים [כלעיל פ"ה מ"ז] אבל הכא בכירה סגי לטהרתו כשחלקו באופן שאין יכול להשתמש בו עוד [כפ"ז מ"ג]:

אם היתה האמצעית האבן האמצעי:

גדולה יותר מב' טפחים:

נותן לזו כדי שפיתה בשין שמאלית גרסי' מלת שפיתה. והוא לשון הכתוב [יחזקאל כ"ד פ"ג]. ושיעור כדי שפיתה מפרש בתוספתא שהוא טפח [ב"ק דכלים פ"ד]:

והשאר טהור ואע"ג דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב] היינו בשנצרך הדבר המחובר לתשמיש הכלי הטמא. תדע דהרי גם בקערות שבטבלא בנטמא א' לא נטמא חבירו [כפ"ב מ"ז]. וע"כ ה"ט מדאינו נצרך קערה א' לתשמיש של חברתה. וכ"כ מצינו בחבל או מזרן היוצא מהמטה [פי"ט מ"ב וג'] וכ"כ במרדע [פכ"ה מ"ב] וכ"כ כולי מילי [פכ"ט] כל שאינו נצרך לדבר הטמא וכבר היה מחובר להדבר הטמא אינו נטמא עמו:

ואם היתה קטנה הכל טמא קשה פשיטא. דטהרה שבה מהיכן יבוא לה. והרי ב' הכירות שבב' צדיה שתיהן טמאות. ונ"ל דהך בבא גם ארישא קאי. בנטמאה רק א' מהכירות. קאמר הכא דכשהאבן אמצעי אין בו כדי ב' שפיתות. אז גם האבן החיצון של הכירה הב' שלא נטמאה. גם היא טמאה. ומצינו דוגמתו בכרע מדרס שחברה למטה טהורה כולה טמאה מדרס [פי"ח מ"ז]. תדע דקאמר הכא הכל טמא. דמשמע כל מה שיש כאן מהאבנים. ואי רק אאותה אבן קאי הול"ל כולה טמאה [וזה דלא כהר"ב ורתוי"ט]:

אם יכול לשפות עליה על ב' אבנים החיצונית:

טמאה ר"ל עדיין נשאר בו טומאתו שמקודם. ולא אמרינן תשמיש חדש הוא זה ויקבל טומאה רק מכאן ולהבא אבל טומאה שמקודם נסתלק. ליתא. דהרי גם כשהיתה עדיין האמצעית בינתיים. הי' יכול להושיב יורה גדולה על ב' החיצוניות. ועוד הרי כל ששינה לשמה נשאר בטומאתו [כפכ"ח מ"ה]:

החזירה דכשחזר והושיב האמצעית בינתיים. הרי עי"ז מיעט הריוח שבינתיים בין ב' החיצוניות. ועי"ז הו"ל כנתץ הכירה של יורה הגדולה. ומה"ט לא דמי לניטל האמצעית. דהרי ה"נ יכול עדיין לשפות יורה גדולה על ב' כירות החדשות כבתחילה. י"ל התם לא מיעט הריוח. רק הרחיבו. ולא הוה דומיא דנתיצה. משא"כ הכא. מיהו אעפ"כ כל עוד שלא מירח האמצעי בטיט בארץ. אמק"ט מכאן ולהבא. והא דלא דמי נמי להך דאמרינן לקמן [פכ"ח מ"ה] דכל ששינה לשמה טמא. נ"ל דהתם שאני דלא עשה בה מעשה רק יחדו מהשתא לדבר אחר ממה שהי' מיוחד לו בתחילה:

מירחה בטיט שכשחזר והושיב האמצעית בינתיים. מרחה בטיט והדביקה בארץ:

מקבלת טומאה משיסיקנה כדי לבשל עליה את הביצה דהרי הן מהשתא כב' כירות חדשות. שכך שיעור גמר מלאכתן [כפ"ה מ"ב]:

וא"ת מ"ש מלעיל בניטלה הטהורה. הוחלטה האמצעית לטומאה. והרי פשיטא דמיירי התם אף בשאין כולה צריך להטמאה. חדא מדנקט סתמא. ועוד דאי בשצריך להטמאה. גם בלא ניטלה הטהורה היה כולה טמאה. אלא ודאי דאף מה שא"צ להשפיתה בהאבן האמצעי להכירה הטמאה. כולה טמא. והיאך אמרינן הכא דמה שא"צ לב' הטמאות נשאר בטהרתו. ואת"ל התם שאני דעשה מעשה שנטל החיצון הטהור דבשעה שהעתיק האבן הטהור שבצד אבן האמצעי. הו"ל כאילו חיבר חצי הטהור שבאמצעי להחצי השני של כירה הטמאה. ומדחיבר בידים דבר אל הטמא. אף שהדבר שנתחבר אינו נצרך אל הטמא. אפ"ה כל המחובר אל הטמא טמא. אבל בהיה מחובר להדבר קודם שנטמא. אינו נטמא עמו רק כשנצרכו זל"ז. עכ"פ ק' מסוף פרקן בב' אבנים שהיו כירה ונטמאו כל א' כולה. והיכא איירי אי בשהיה כל א' מהאבנים רק רוחב טפח. א"כ היכא קאמר דבשסמך אח"כ אבן בצדה. נטהר חצי הטמאה. הרי האבן כולו צריך להטמאה. אע"כ בשהיה בכל א' מהאבנים הראשונים מהכירה שנטמאה ב' טפחים. ולהכי כשהסמיך לו אבן אחר בצדו. נטהר חצי האבן האמצעי. ואפ"ה קודם שהסמיך לו האבן בצדו היה כל האבן טמא. אף שהוא רחב ב' טפחים. דהיינו יותר מהצריך לתשמיש הכירה הטמאה וי"ל דהא דקאמר בתוספתא שיעור שפיתה הוא טפח. היינו שאינו יותר מטפח. דרק תוך טפח מחלקינן בין נצרך לתשמיש הטמא או לא. דבנצרך לתשמיש הכירה הטמאה. אז נטמא עם הכירה הטמאה. ובאינו נצרך להכירה הטמאה טמא. ולפיכך הא דאמרינן בס"פ כירה שנטמאו ב' אבניו כל האבן טמא. היינו בשאין האבן רק טפח. ולהכי כל עוד שלא הסמיך אבן בצד א' מהטמא אמרינן דכל האבן הטמא שיש בו טפח כולו נצרך להכירה הטמאה. וכולו טמא. אבל אחר שהסמיך אבן אחר בצד האבן הטמא. אמרינן דגלי דעתיה שא"צ מהאבן הטמא רק חציו של צד הכירה הטמאה. וכשחזר וסלקו להטהור. הדר גלי דעתיה שנצרך כולו לשפיתת הטמאה. אבל מה שהוא יתר מטפח. אבל הסמיך היתר ההוא בידים ממש אחר שנטמא הכירה. לא אמרינן דגלי אדעתיה שנצרך לו להכירה. ונשאר בטהרתו מדהוא יתר מטפח. ומצינו דוגמתו בכרע טמא מדרס. כולה טמא מדרס (כלים פי"ח מ"ז) ואע"ג שאין נצרכין זל"ז. דהרי ארוכה וב' כרעים ראוי למסמכה אגודא (כסוכה ט"ז א') אפ"ה מדעשה מעשה וחברה לכרע להמטה גלי דעתיה דצריך לה. והו"ל חיבור. וכי ס"ד שכשחיבר להכרע קופה שיהיה כולה טמא מדרס. אלא מדא"צ כלל. אפי' עשה מעשה חיבור אחר שנטמאה. אינה חיבור:

ונ"ל עוד דמדלא נקט הכא כשהחזיר האמצעית מרחה בטיט. וכדנקט בסיפא לענין קבלת טומאה מכאן ולהבא. ש"מ דלענין ביטול טומאה. אפי' לא מירח בטיט האמצעית כשהחזירה. אפ"ה הו"ל עכ"פ כנתץ הכירה הגדולה. ולא דמי לכל כירה גדולה שנטמאה דלא ס"ד שכשיניח אבן באמציעותה תהיה כנתצה. דהכא שאני שכבר היה שם אותו אבן. דמסתמא שכשהחזירו בטלו להשאר שם לעולם. (ועי' אהלות פט"ו מ"ז) וסוכה (ד' א'):

שלש אבנים שעשאן שתי כירות נטמאת אחת מן החיצונות האמצעית המשמשת לטמאה טמא והמשמשת לטהורה טהור כך מצאתי מוגה ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. וה"ר יהוסף ז"ל הגיה עוד המשמש לטמא טמא והמשמש לטהור טהור וכתב כן מצאתי וכן נכון ע"כ. וקשה לע"ד דבסיפא דמתני' דלעיל בסמוך קתני כירת הטבחים שהוא נותן אבן בצד אבן נטמאת אחת מהן לא נטמאו כולן ופי' ר"ע ז"ל שנמצאת אבן תחת לשתי קדרות וכשנטמאת אחת מהן האחרות טהורות מידי דהוה אקלמרין המתואמו' וכו' ע"כ. והכא מ"ש דאמצעית המשמשת את הטמאה טמאה וכדברי ריב"נ לעיל פ' שני גבי תבלין של עץ. ושמא יש שום טעם לחלק וכמו שתירץ מהרי"ק ז"ל בכסף משנה סימן ה' דפט"ו דכלים על ענין אחר דוק. או שמא תנא ברישא סתם והדר מפ' הכא:

הוחלטה האמצעית. נ"א לטמאה וכן בסיפא לטהורה:

נותן לזו כדי שפיתה מכאן וכו'. מפ' בתוספתא שהוא ג' אצבעות הרא"ש ז"ל פי' היינו כשהקדרה קטנה אבל כשהיא יורה גדולה או מיחם גדול מפ' בתוספתא דצורך מקום שפיתתם טפח ותמהתי שלא מצאתי שהזכיר הרמב"ם ז"ל שם כמה הוא שיעור כדי שפיתה לא ליורות גדולות ולא ליורות קטנות:

החזירה טהורה. פי' הכל טהור וכדפי' ר"ע ז"ל:

מדתה בטיט מקבלת טומאה משיסיקנה כדי לבשל עליה את הביצה. פי' שיסיק לכל אחת ואחת כשיעור זה: