משנה כלים פרק ה׳ משנה ט׳

למודים. הן קשורין ודברים יכבידוהו ויחברו חלקיו קצתם עם קצתם עד שאפשר לאפות בו ואומר כי כאשר שמו אלו הקשורים והוא טהור עוד נטמא אחר זה הנה הקשורים אשר יחברו חלקיו שמוהו מוכן לטומאה וכאשר יסיר הקשורים ויתפרדו חלקיו יטהר בלא ספק שזה כבר נשבר מחבורו פעם שניה ואם החזיר לו קשוריו הנה ישאר על ענין טהרה ולא יהיו לו הקשורים מקום הבנין וכמו שלא נאמר שהוא חזר לטומאתו כאשר חבר חלקיו כן לא יקבל טומאה במה שאח"כ. אם לא שימרחנו בטיט ואז יקרא תנור שלם ויטמא בעתיד ולא יצטרך היסק לגמר מלאכתו לפי שהוא כבר הוסק והוא בעל קשורים הנה כבר התבאר שלא יעמדו לו הקשורים מקום הבנין זולת פעם אחת הראשונה בלבד והוא כאשר יבא מבית האומן זו היא כוונתו בזאת ההלכה:

למודין. פי' הר"ב מסגרות כו'. וכן פי' הר"ש. ולמודין כמו עמודין. על שם שהם מעמידין הדבר. כך פי' הראב"ד במשנה ז פ"ז דעדיות. וכן בערוך (ערך למד ב') כתב כן אמתני' דהכא שהוא כמו עמודים. אלא שחיבר עמו הא דעשאן כלמודים בגמ' פ"ו דברכות דף לח. והא דתנן במ"ב פ"ב דמ"ק עושה לו למודים כ' בערך אחר (ערך למד ג'). ולרש"י למודים דברכות כלמודים דמועד קטן שהם נסרים בעלמא:

תנור שבא מחותך מבית האומן שעשוי כדפי חבית עץ שלנו:

ועשה בו למודין ר"ל חשוקים [רייפין בל"א] שהדקן סביב הדפין בעגול כמו שמהדקין דפי חביות עץ בזמנינו:

והוא טהור ר"ל אף שסתם אומן ע"ה. וכל כלי שנוגע בו טמא. אפ"ה אף שנגע בהדפין. וסד"א שיטמאן במגעו דאע"ג שהדפין אינן כלי. עכ"פ מי גרע ממטה שמק"ט באברים מדעתיד להחזירן [כספי"ח]. קמ"ל דשאני התם דכבר היו אברי המטה מחוברין יחד. ונתפרדו אח"כ בשעה שנטמא האבר. אבל הכא בשעה שנגע הע"ה בהדפין עדיין לא היו מקודם מחוברין בחשוקים יחד. א"נ הא קמ"ל מדסד"א דאף דבשעה שנגע הע"ה בהדפין ולא נגמרה מלאכתן ואמק"ט. עכ"פ כשאח"כ יהדק הדפין יחד יהיה מגע ע"ה דמקודם חוזר וניעור. ואל תתמה דהרי מצינו דוגמתו בכלים הנגמרים בטהרה שצריכין טבילה לקודש משום צנורא דע"ה אע"ג דבשעת נפילת הצנורא לא טימאה להכלי שלא נגמ"ל [כחגיגה כ"ג א']. ומידי דהוה נמי לטפה מאדם טמא שנפלה למי גבא. שבשעה שנפלה למי הגבא לא טימאתן מדהן במחובר וכשחזר ושאבן טומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כמקואות פ"א מ"א]. וכ"כ מצינו דוגמתו בציר שקנה מע"ה. דכשיוסיף בה החבר מעט מים הטומאה דמקמי הכי חוזר וניער [כבכורות כ"ב ב']. להכי קמ"ל הכא. דשאני כל הנהו. שהיה שם הטומאה בעין מתחלתו ועד סופו רק שלא היה בה כח לטמא אחרים להכי כשהוחלש כח האחרים. הטומאה שמונחת עליהן תטמאן. משא"כ הכא הרי מגע הע"ה רק בהדפין היה בשעה שלא נגמ"ל הכלי. והשתא שנגמ"ל אין כאן שום רושם ממגע שבתחלה. ולפיכך טהור:

נטמא ר"ל ואם לאחר שהדקו בלימודין נטמא:

החזירן לו טהור לא לבד שפרחה ממנו טומאה. דמעיקרא אלא גם בשנגע בו טומאה אחר שחזר והדקן בחשוקין טהור. משום דמדכבר השתמש בו אם יסיר ממנו החשוקים ויפריקנו. א"א שוב לכוון יחד דפי התנור כבתחילה. וישארו סדקין בין הדפין. מיהו במירח טיט על הסדקין מהני וכדמסיק:

שבבר הוסק ולא דמי לחתכו לטהרו. וחזר ומרחו בטיט דצריך הסקה [כלעיל מ"ח]. י"ל דהכא מדמהודק גם בלימודין שאני. ואילה"ק עכ"פ אחר הטוח הו"ל לחזור לטומאה ישנה. ככרע שניטל ממטה שטמאה מדרס. וחיברה אפי' למטה אחרת [ועי' ר"ש ורא"ש פי"ח מ"ז]. י"ל הכא שאני דחסר טוח שהוא מעשה חדש:

סילק את למודיו. מצאתי מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל סילק את הלימודין:

שכבר הוסק. בפעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן כשהיו בו הלמודין וזה הפירוש שפי' ר"ע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו הא דקתני נטמא היינו כגון שמרחו בטיט כדתניא. בתוספתא א"נ הא דקתני והוא טהור לאו כשנטמא כשנתן עליו הלמודים אלא דאם נגע בו שרץ מקודם ונתן עליו למודים עומד בטהרתו ואם נטמא מסלק את הלמודים והוא טהור אע"פ שמחזירם ומשתמש בו לעולם. אבל מרחו בטיט מקבל טומאה בלא הסקה אע"ג שהטפלה מודבקת בו דודאי תנור שלא נעשה כן מתחלתו לאחר מירוח בעי הסקה כדתנן לעיל אבל האי לא בעי הסקה שכבר הוסק ע"כ ולפירושם ז"ל משמע דגרסי' וסילק את למודיו מלת וסילק בוי"ו כמו שהוא כתוב ברוב הספרים וגם זו המשנה שנויה שם בת"כ: