משנה כלים פרק ל׳ משנה ב׳

אספקלריא. הוא המכסה אשר יעשה לראות מאחוריו והוא אצלי מלה מורכבת ספק ראיה וזה שיראה אחורי המכסה שהוא מזכוכית או מן בלא"ר או מן דבר ספירי לא יראה במקומו האמתי כמו שהתבאר בחכמת המבטים וכן לא יראה על שיעורו האמתי ויקראו החכמים המכסה הבהיר מאד אשר לא יסתיר דבר מאחוריו אספקלריא המאירה ואמר על צד המשל בהשגת מרע"ה לאלהות שהוא השיג הבורא ית' על תכלית מה שאפשר האדם מאשר הוא בחמר ההשגה שישיגהו כמו שאמר ית' מזה כי לא יראני האדם וחי לפי מה שהתבאר בפרקי אבות אמרו כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה וכבר יצאנו מכוונת ההלכה אבל ביארנו ענין זה: ותמחוי. הוא שם הכלי אשר יאכלו בו: ותרווד. הוא כף ותמונת הכף שגבה גבנוני וכאשר יניחו אותו על דבר פשוט כמו השלחן יתגלגל לצדדין והלכה כר"ע:

אספקלריא. פירש הר"ב מראה של זכוכית שהאשה רואה בה את פניה. ולפי זה פתרונו בלשון אשכנז שפיג"ל. והרמב"ם מפרש המלה שהוא שם מורכב. וז"ל אספקלריא הוא [המחיצה] אשר יעשה לראות מאחוריו [הצורות]. והוא אצלי מלה מורכבת ספק ראייה וזה שיראה אחורי [המראה]. שהוא מזכוכית. או מן [שוהם] או מן *)דבר [שאר] ספירי. לא יראה במקומו האמיתי כמו שהתבאר בחכמת המבטים. וכן לא יראה על שעורו האמיתי. ע"כ. ולפי זה פתרונו בלשון אשכנז ברי"ל. ובאיוב כח [יז] לא יעריכנה זהב וזכוכית. מתורגם דהבא ואספקלריא:

אספקלריא שפיגעל מזכוכית:

טהורה אף שיש להאספקלריא שפה סביב. ויש לו עי"ז ב"ק. אינו עשוי לקבלה:

ותמחוי של זכוכית:

שעשאו אספקלריא שיחדו אח"כ לאספקלריא:

טמא דיחוד בלי מעשה לא מהני לבטל מכלי תורת קב"ט דמעיקרא. [כפ"כ מ"ד] וטעמא הוא משום דאין שום כלי עולה מטומאה במחשבה רק בשנוי מעשה [כספכ"ה]:

ואם מתחלה עשאו לשם אספקלריא טהור קשה דהא כבר מרישא שמעינן לה. אמנם מהתוספתא שהביאה הר"ש. דקאמרה תמחוי שעשאה אספקלריא אע"ג שמשתמש בה טהור. מוכח דהיינו נמי דקאמרה משנתינו. אם מתחלה עשאה אספקלריא. דקאי מלת עשאה על תמחוי דנקט תנא תחלה. ור"ל אע"ג שמשתמש בה ג"כ לתמחוי אפ"ה כיון דעיקר תשמישו לאספקלריא אמק"ט. [ולרמב"ם [ספי"ב מכלים] הכי פי' דמתניתין. אם מתחילה עשאה למראה. כלומר שעשאה מתחלה כדי שהדברים שיניחו בתוכה יהיו נראין מאחוריו ור"ל ככל דבר שמניחין על אספקלריא. שנראה כאילו גם מאחורי אספקלריא מונח דבר זה. ואני העני בדעת לא אובין דברי רבינו בזה. הרי כיון דעיקרו עשוי להניח בתוכו שום דבר הרי עשוי לקבלה. וכי משום שעשאה גם אספקלריא שיהא הדבר הניתן בתוכה נראה גם לאחוריו יהיה נטהר עי"ז. וצ"ע]:

תרווד כף זכוכית:

שהוא נתנו על השלחן שאחר שאכלו בו רגילין להניחו על השולחן ופיו כלפי מעלה:

טמא ר"ל אם כשיניחוהו על השולחן ופיו למעלה. אז אע"ג שיטה הכף א"ע על צדו. מחמת ששוליו אינן שוין רק גבנונית. אפ"ה עכ"פ ישאר מעט רוטב בחללו ממה שאכלו בו. הרי זה נידן כבית קיבול ומק"ט:

ואם לאו וכגון שהשוליים משופעין ביותר. וכשיניחו על השולחן ישפך כל הרוטב שבו מתוך חללו:

ר' עקיבא מטמא דהרי עכ"פ מקבל הוא כשאוחזו בידו. ודמי ללפיד [פ"ב מ"ח]. וכ"כ שולי קרפיות [פ"ד מ"ג] שמתחלה עשאן לקבל באופן כזה:

רבי יוחנן בן נורי מטהר ס"ל דלא דמי ללפיד וקורפיות. שעשאן מתחלה לקבל בתמיכה. ולהשהות בתוכן מה שיקבלו אבל הכא הקבלה שיקבל התרווד בשעה שאוכל עמו. לא מחשב קבלה. מדלא שאב עמו הרוטב מהקערה. להשהות הרוטב בתוך הכף. ורק כדי לאכלו משם מיד. ולפיכך דמי טפי לרחת של גרנות העשוי לכנוס. אע"ג שבשעת כנוסו הוא מקבל בב"ק שבו. כיון שמיד מוריקו להמכונס בכרי שבגורן לא מחשב ב"ק מדאין עשוי לקבלה [כפט"ו מ"ה]. ולכאורה היה נראה שגם בנשאר בו מעט כשמניחו על השולחן נמי פליג ר' יוחנן בן נורי ומטהר. והיינו משום דלא לבעבור קבלת מעט רוטב זה נעשה בו ב"ק. דהרי לעיל [בפט"ו מ"ה] אמרינן דבאינו עשוי לקבלה לא מחשב ב"ק. דאע"ג דלעיל [פי"א מ"ט] אמרינן דקדירה של נזם מק"ט משום ב"ק. אע"ג דב"ק קטן כזה. ודאי אינו עשוי לקבלה. י"ל הרי כבר כתבנו התם בס"ד דמיירי בשמניח' האשה לתוך הקדירה שבנזם בשמים ראש וצרי. אלא דאי נימא כך דה"ט דריב"נ. ק' א"כ ר"ע דקיי"ל כוותיה נגד יחיד. מ"ט דמטמא והרי אינו עשוי לקבלה. אלא ע"כ דבמקבל כשיניחנו על השולחן. לכ"ע מק"ט. דהרי מקבל ולא פליגי רק באינו מקבל כלל כשיניחנו על השולחן. והא דנקט תרווד שמניחו על השולחן י"ל דלדיוקא נקט הכי. דהא כף של בית הבישול שאינו עשוי לאכול עמו. ואינו רק לבחוש בו הקדירה לכ"ע אם הוא מזכוכית אמק"ט. מדאינו עשוי לקבלה כלל. [ועי' רמב"ם פ"ב מכלים ה"ד]. [עוד נ"ל דלהכי קדירה שבנזם מק"ט משום ב"ק. אף שב"ק כזה אינו עשוי לקבלה. דה"ט דדוקא כשהב"ק אינו עשוי לשום תכלית בעולם. וכגון קדירת הנזם אמרינן דביש לו ב"ק מכל מקום מק"ט [כפי"ז מט"ו] אבל בעשוי לשום תכלית מה שאינו לקבלה. כגון רחת של גרנות דאע"ג שיש דפנות סביב לשולים. הם עשויים רק כדי לכנס על ידן יפה מה שמונח בקרקע הגורן. ולא שיקבל על שוליו אמק"ט. והיינו שלא הסתפק תנא [בפט"ו מ"ה] במאי דקאמר העשוי לקבלה טמא. דמזה היה משמע דבלא נעשה לקבלה כלל טהור. והא ליתא. דהרי בשנעשה לו ב"ק שלא נעשה לשום תכלית. אף שלא נעשה לקבל שום דבר הר"ז מק"ט. לכן הוצרך תנא לסיים שב"ק הנעשה לכנוס. היינו שהב"ק נעשה לתכלית דבר שאמק"ט על ידו טהור. וא"כ ה"נ דוקא כף שאוכלין בו שב"ק שבו עשוי לקבל בתוכו הרוטב בשעת אכילה. ס"ל לרע"ק דמק"ט. אע"ג שאין הרוטב משתהה בתוכו. אבל כף בית הבישול שהב"ק שבו נעשה לבחוש בו הקדירה. ולא להכניס על שוליו שיש דבר להכי לכ"ע אמק"ט. והא דקליגרופין טמא מפני כפה [כפי"ג מ"ב] ומ"ש כף זה שגורפין בו האפר מתוך התנור. מהרחת של גרנות שגורפין בו יחד הגרעינין שבגורן. י"ל התם לא שגורף בו האפר שמונח על קרקע התנור אלא שממלא הכף עם אפר שמונח בתנור. ומוציאו לחוץ. ולפיכך כיון שהאפר מונח על שולי הכף בשעה שמוציאו. מחשב הכף שפיר עשוי לקבלה. ואפילו להגאון רב"א [ספט"ו] דלהכי מצודת עכברים אין ב"ק שבו מק"ט. משום דאין בעכבר חשיבות. ומקבלו בהמצודה רק לחזור ולזרקו לחוץ. א"כ ה"נ הול"ל בהכף של קלגרופין. שאינו מקבל האפר רק כדי לזרקו לחוץ ולמה יחשב ב"ק שלו לק"ט. י"ל הך כף לא משום ב"ק מטמאינן ליה. אלא משום כלי מתכות שאפי' פשוטיו מק"ט. ולא תקשה עוד לדברינו הנ"ל דאמרינן דכף שבוחשין בו הקדירה אין ב"ק שלו מק"ט. והרי בפירוש תנינן [פכ"ה מ"ג] בזומא ליסטרן דכף שלו מחשב ב"ק. אף ששמושו הוא אצל קדירור שבכירה. י"ל הכף שבכלי זה אינו עשוי לבחוש הקדירה. אנא כמ"ש הר"ב ושאר רבותינו. ששואבין בו המרק מתוך הקדירה. ולפיכך מחשב שפיר עשוי לקבלה. ודו"ק היטב בכל זה]:

ורתוי"ט כתב דלהרמב"ם אספקלריא היינו ברילל בל"א. ובמח"כ רבינו הגדול. זו שגיאה כפולה היא. חדא דבימי חכמי המשנה לא הומצא עדיין עשיית הברי ללען. ובכל הש"ס לא נזכר שמץ דבר ממנה. כי הומצאה זמן רב אחריהם. מן אלכסנדר ספינא בשנת ה"א וס' לב"ע. ואפי' בימי הרמב"ם עדיין לא היתה מצויה. דהרמב"ם היה חי באמצע מאה העשירית לאלף החמישי. וגם פערשפעקטיף לא היתה עדיין בימי חכמי הש"ס כי זאת הומצאה מן צאכאריוס יאנזאהן במיעדלבורג בשנת ה"א ת"ס בערך. ומה שנמצא בש"ס (עירובין מ"ג ב') שהיה לו לר' גמליאל שפופרת שצופה אלפים אמה. כבר כתב הרמב"ם שם שלא היתה של זכוכית רק של נחשת ובה בריח כמו שיש לחכמי אסטראנאמי וע"ש. ותו קשה אם נפרש כרתוי"ט דאספקלריא היינו ברילל. היאך יתכן לפ"ז סיפא דמתניתין דקאמר תמחוי שעשאה אספקלריא. והיאך אפשר לעשות מן תמחוי בריללע. וגם לשון הרמב"ם עצמו שהביא רתוי"ט שכ' וז"ל שהנראה באספקליא אינו נראה במקומו האמיתי. ולא בשיעורו האמיתי עכ"ל. וקשה וכי הנראה בבריללע אינו נראה במקומו האמיתי. וגם בשיעורו האמיתי נראה כל דבר ע"י בריללע. זולת כשנראה הדבר ע"י זכוכית המגדיל או המקטין. וזה מזיק לעין הרואה כידוע לחכמי אפטיק והרופאים. אולם אלו ב' מדות שמנה הרמב"ם באספקלריא. הם הם רק בשפיגעל שהאדם שבבואה שלו נראה בשפיגעל. אם הוא במזרח נראה בבואה שלו במערב. ואם פניו לצפון. נראה כאילו פניו לדרום. וכמו כן הדבר הנראה בו אינו כפי שיעורו האמיתי. שעינו הימיני נראה בשפיגעל כאילו הוא בשמאל הבבואה. ומלבד כל אלה מבואר הדבר שהוא לשון יוונית. ספעקולאריא שפירושו זכוכית או שפיגעל. והייינו מה שאמרו חז"ל (יבמות מ"ט ב') כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה. ורק משה רבינו עליו השלום ראה באספקלריא המאירה. ר"ל עצמות אלקותו ית' אי אפשר לשום ילוד אשה לראותו. ואפי' משה רבינו ע"ה בעצמו. דגם בו כתיב ופני לא יראו. אלא כל ישראל לא ראו רק כמו הבבואה של עצמותו יתברך. אלא שמרע"ה ראה כביכול הבבואה ההיא ברורה כל האפשר לראות. משא"כ שאר הנביאים [אמנם לעיל פי"ד מ"ו קראו תנא לשפיגעל בשם מראה. והוא לשון הקודש ממש]:

ספקלריא. גרסי' וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

תמחוי שעשאו אספקלריא טמא. בתוספתא אע"פ שמשתמש בו טהור היה טמא ועשאו אספקלריא טמא עד שיקבענו במסמר. תרווד של מתכת בין שיש לו יד ובין שאין לו יד בין מקבל כל שהוא ובין שאינו מקבל כל שהוא טמא ושל עץ ושל עצם ושל זכוכית מקבל כל שהוא טמא שאין מקבל כל שהוא טהור ואם אינו אלא ממגמג ושופך ר' עקיבא מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר וכתב הר"ש ז"ל דנראה לו דכשיטת הברייתא יש לפ' מתני' בין בתמחוי בין בתרווד: