משנה כלים פרק כ״ז משנה א׳

הבגד. אפשר טומאתו מחמשה פנים ויתחלף שעורו בהתחלפות הצד אשר בעבורו יטמא וזה שהוא יטמא במת ובנגעים כמו שביאר בו הפסוק ושעור מה שיטמא ממנו בזה הצד הוא ג' אצבעות על ג' אצבעות והשעור הזה היותר פחות ממה שיקרא בגד והאופן השני שכל דבר ממט טמא כמו האבנטים והחגורות ואע"פ שאין ברחבם ג' אצבעות לפי שהן אע"פ שאינם בגד ולא תפול עליו זה השם הנה הוא ארוג וזה ענין אמרו משום ארוג לפי שכל ארוג טמא כאשר היה כלי כמו שקדם לנו מאמרם מה שק טווי ואריג וכו' והשלישית שהוא יטמא משום אהל ר"ל כי כאשר יעשה ממנו אהל על המת יטמא האהל עצמו והוא אמרו (במדבר י״ט:י״ח) והזה על האהל אמרו למדנו מכאן שהאהל מטמא וכאשר נטמא מאלו הפנים הנה הוא יטמא בטפח על טפח כמו שהתבאר במקומו והרביעי כאשר היה ממנו מה שראוי למושב הנה הוא יטמא במדרס הזב ויהיה משכב וכאשר נטמא מאלו הפנים מזה האופן הנה הוא יטמא בג' טפחים על ג' טפחים והחמישי אם היה ממנו כלי קבול הנה הוא מטמא מאשר הוא כלי קבול כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו העושה כלי קבול מכל מקום טמא וכאשר יטמא (נטמא) מזה האופן הנה הוא יטמא ביותר קטן מה שיהיה לפי שכל מקבל לא נתנו בו שעור אבל מאשר הוא מקבל יטמא ואע"פ שהיה קבולו שעור כחרדל כמו שהתבאר בשבעה עשר באמרו בית קבול שמן ובית קבול שעוה ולא באר שעור וכן צרור מרגלית לא יהיה בו שעור אבל בכל שהואי אולם ארוג השער אשר יקרא שק הנה הוא יטמא מכל הפנים אשר זכרנו זולת שלא יטמא בשלש על שלש לא במת ולא בזולתו ואמנם יטמא מן השק ארבע על ארבע או הכלים הארוגים יהיו קטנים או גדולים והוא אמרו בספרא שק אין לי אלא שק מנין לרבות את הקילקי ואת החבק תלמוד לומר שק אי שק יכול יטמא חבלים ומשיחות תלמוד לומר שק מה שק מיוחד טווי ואריג אף כל טווי ואריג וזהו ענין אמרו משום אריג כמו שהתבאר לפי שכל מה שהוא אריג משער ואפילו הוא דק הנה הוא יטמא מפני שהוא ארוג הנה השק יטמא מארבעה פנים והעור משום ג' לפי שכל שהוא אינו ארוג יחסר מן המנויין בשק משום ארוג לפי שאין אריגות בו והעץ יחסר מן העור אופן אחד וזהו שלא יטמא משום אהל שמי שעשה גת מעץ או בית כולו עץ והיה תחתיו מת הנה זה העץ לא יטמא ויהיה אהל שנטמא במת וזה שהאהל אשר שפט בו הפסוק טומאה למדנו אותו מהמשכן אשר קראו השם אהל שנאמר (שמות מ׳:י״ט) ויפרוש את האהל על המשכן וזה אמנם היה ארוג ועור לבד כמו שהתבאר בפסוק וכבר התבאר זה בשבת (דף כח.) אולם כלי חרס הנה יחסר מכלי עץ אחד וזהו שלא יטמא במדרס הזב ולא יהיה משכב כמו שבארנו פעמים לאמרו הי"ת (ויקרא ט״ו:ה׳) ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה במקוה אף משכבו יש לו טהרה במקוה יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה הנה לא ישאר מכלי חרס אופן יטמא בעבורו זולת מאשר הוא כלי קבול לבד אמר הי"ת (ויקרא י״א:ל״ג) וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואם אין לו תוך לא יטמא חיצונו במשקין טמאים כמו שיטמאו אחורי הכלים לפי מה שקדם באורו בפ' שני מזאת המסכתא:

הבגד מטמא משום חמשה. פירש הר"ב [*כגון צרור מרגלית דתנן לעיל. פרק דלעיל מ"ב. ומ"ש הר"ב או בית קבול שמן. הוא דבר תמוה. שהבגד יקבלו בו השמן ואיך יתקיים בו. אבל הרמב"ם לא כתב לזה על הבגד עצמו. אלא הביא ראיה ששיעור הקבול בכל שהוא. מדתנן בספי"ז לקבל שמן ואמשחזת נשנה שם. ומ"ש הר"ב ואם נעשה אהל למת. דכתיב והזה וכו' למדנו שאהל טמא. אפילו לא נגע בו טומאה. הרמב"ם פ"ה מהט"מ [הלכה יב]. ומ"ש הר"ב אם נטמא במדרס הזב שעורו אין פחות מג"ט כו'. כדפי' במתני' דלקמן. וע' במ"ד. ומ"ש הר"ב אם נעשה אהל כו' אין טמא בפחות מטפח על טפח. עיין באהלות פ"ג מ"ז. ומה שפי' הר"ב] אם הוא אבנט או חגור מטמא משום אריג. אע"פ שאין בו שיעור כו' וילפינן ליה משק. [*ושק גופיה ילפינן בספרא. הביאה הרמב"ם בפירושו וז"ל שק אין לי אלא שק מנין לרבות את הקלקי ואת החבק ת"ל שק. אי שק יכול יטמא חבלים ומשיחות. ת"ל שק. מה שק מיוחד טווי וארוג אף כל טווי וארוג. ע"כ]. וא"ת ואכתי כל שהוא למה טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק [כמ"ש הר"ב רפט"ו]. י"ל דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגלית. או מחט. וא"ת א"כ פשוטי כלי עור אמאי טהורין [כדתנן ברפט"ו] הרי ראוין הם לקפל בו שום דבר כמו הכא וי"ל דמיירי בעור שלוק שהוא קשה. תוס' פ"ו דשבת דף סג ע"ב. ול' הרמב"ם רפכ"ב מה"כ שיעור הבגד להתטמא ג' טפחים כו' בד"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא. הרי זה מקבל שאר טומאות. חוץ מטומאת מדרס. שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס. ע"כ:

[*אין לו אחורים. פי' הר"ב שאין כלי חרס מקבל טומאה מאחוריו כו'. וכ"כ הר"ש. ומסיים ותימה מה חדוש הוא דאחוריו טהורין. כיון דאפי' מקום תשמיש שלו טהור. ונראה דמיירי באחוריים שיש להם תוך. כגון במקום חקק בית מושבם כעין ההוא דלעיל פ' שני. דהאי כיון דמפניו אין לו תוך. אחוריו טהורין. אעפ"י שיש להן תוך. עכ"ל. וכה"ג לק' בר"פ האחרון בפי' הר"ב על טבלא ואסקוטל'. ואני תמה על שניהם. על הר"ב ועל הר"ש. שכלל הזה נשנה בפ' ב סוף מ"ג. וכל אחד מהם מפרש שם בענין אחר. שהר"ב פי' שם לענין כלי שטף. כמ"ש שם בס"ד. וע"ש]:

[*מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלי' מוסף עליו השק כו'. ילפינן אהל דבמת מאהל דבמשכן. ושק אריג משער ונוצה של עזים. כדפירש הר"ב במשנה דלקמן. ואף עור בהמה טמאה ילפינן מק"ו [מנוצה של] עזים דאינו מטמא בנגעים. כדאיתא פרק במה מדליקין (שבת דף כח ע"ב)]:

הבגד הוא דבר הנארג דוקא מצמר ופשתן [רמב"ם פכ"ב מכלים ה"א] אבל הנארג מקנבוס או משי וכדומה אינו מקבל שום טומאה עד שיהא בו גע"ג טפחים [עי' פכ"ח ה"ח]:

מטמא משום חמשה שמות ר"ל אפשר בו ה' אופנים שיק"ט על ידן. ובכל אחד יש שיעור אחר דהיינו כלי קיבול. מושב. אהל. אריג. [ר"ל שארג כלי שלם פשוט בלי ב"ק. כאבנט וכדומה] אם יש בו גע"ג אצבעות בין שנקרע אפי' שלא בכוונה מבגד גדול או שהתחיל לעשות בגד גדול וכבר ארג בו גע"ג אצבעות מק"ט [רמב"ם פכ"ג מכלים ה"ג] וכולהו מפרש ואזיל בפרקן:

השק הוא דבר הנארג משער בע"ח חוץ מהנארג מצמר כבשים שהוא בכלל בגד וכדאמרן וכל שק מק"ט אפי' אין לו ב"ק דהרי לא ממעטינן רק חבלים ומשיחות. וגם חבק של חמור שאין לו ב"ק ג"כ מק"ט [כספרא שהביא רמב"ם הכא]. ואע"ג דאמרינן [בכורות ל"ח א] מה שק מטלטל מלא וריקן. ופי' רש"י שם שיש לו ב"ק. י"ל כשאין לו ב"ק אתרבי מאו שק:

משום ארבעה ר"ל יש בו רק ד' אופנים שמק"ט על ידו. דכשנקרע ממנו מטלית שרחבו גע"ג אצבעות אין המטלית ההוא מק"ט. משום טומאה שבעולם. דאז לא נקרא שק:

העור משום שלשה דאין בו משום גע"ג אצבעות הנ"ל. וגם משום אריג אינו מטמא. דאפילו קצץ העור לפתילים וארג ממנו כלי שלם בלי ב"ק. אינו מקבל שום טומאה. עד שיהא ברחבו כשיעור העה"ט:

העץ לאו דוקא עץ אלא כל הנעשה מגדולי קרקע. כצמר גפן. קנבוס. גמי. וכדומה [רמב"ם פ"א ה"ג]:

משום שנים דלית בה כל הנך דאמרן. וגם לא נטמא בהאהיל על המת כשאינו כלי. כגון נסרים או אריג מערבות או משאר גדולי קרקע [חוץ מפשתן] שעשה מהן אהל. ובתוכו מת לא נטמא האהל [כשבת פ"ב ורמב"ם פ"ב מטו"מ הי"ב]. מיהו כלי שנעשה מהנך. והאהיל על המת. אפי' הוא קטן מאד נטמא [כרמב"ם פ"א מטו"מ ה"י] רק דמכלים שהאהילו לא מיירי תנא:

וכלי חרס משום אחד דלית ביה כל הנך דלעיל. ולית ביה נמי טומאת מדרס דאין כ"ח נטמא בטומאת מדרס. ואמק"ט רק משום ב"ק. ומהשתא כל הנך שהזכיר התנא הדר ומפרש להו ממטה למעלה כלי חרס וכו':

כלי חרס מטמא משום כלי קבול דדוקא כ"ח שנשבר אמק"ט עד שיהיה שיעור להב"ק שנשאר בו [כפ"ב מ"ב] אבל כ"ח שלם כל שיש לו ב"ק כ"ש מק"ט כשיתלה או יגע בו טומאה באויר תוכו:

כל שאין לו תוך בכלי חרס רבותינו נדחקו בפי' בבא זו. וגם מה שייכות זה לכאן. ול"מ היה נ"ל דה"ק. וגם בענין ב"ק עצמו קיל כ"ח מכל כלים הנ"ל דבכולן כשיש להן ב"ק. אז גם כשנגעה טומאה מגבו אפי' אין ב"ק במקום מגע הטומאה מגבו אפ"ה נטמא כל הכלי אבל כ"ח אפי' יש ב"ק במקום תליית הטומאה מאחוריו כל [ב"ק] שאינו תוך הכ"ח דהיינו במקום עיקר תשמישו. אין לו אחוריים. ר"ל דבנתלה טומאה באויר ההוא אפי' האחוריים לא נטמא [כפ"ד מ"ד. ורק בנגע שם טומאה נטמא [כפ"ב מ"ג] ונ"ל דגם זה הוא רק מד"ס]. א"נ לענין טומאת משקין קאמר הכא דגם בזה קיל כ"ח משאר כלים הנ"ל. אע"ג דטומאת משקין לכלי הוא מד"ס אפ"ה הקילו בו בכ"ח טפי מבשאר כלים דבשאר כלים כשאין להן תוך כלל כגון טבלא בלי לזבז אפ"ה אפשר שיטמא ממשקין כולו. כשנגעו במקום שרגיל להשתמש שם ובנגעו משקין בצד השני נטמא עכ"פ צד השני [כפכ"ה מ"א]. אבל כ"ח כל שאין לו תוך. אין חילוק בו בין תוכו לאחוריו. דבכל מקום שנגע בו משקין או שאר טומאה. טהור לגמרי:

מוסף עליו העץ שהוא מטמא משום מושב דאפי' אין לו ב"ק מק"ט מדרס מדאורייתא. רק דלמשכב צריך שיעור גע"ג טפחים ולמושב בטפח סגי [ועמ"ש בס"ד פ"כ סי' פ"ד] וגם מק"ט משאר טומאות עכ"פ מד"ס. כל שיש בו שיעור דחזי לתשמישו:

וכן טבלה שאין לה לזביז א"כ אין לה ב"ק:

בכלי עץ טמאה אף דאינה מק"ט מדרס. מדא"ל עמוד ונמ"ל. אפ"ה עכ"פ מדרבנן מקבל טומאה משאר טומאות אף שאין ב"ק. מדיש בו צורת כלי ומשמש לאדם וכלים ביחד:

ובכלי חרס טהורה דכל פשוטי כ"ח אינו מקבל שום טומאה אפי' מד"ס [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ח]:

מוסף עליו העור שהוא מטמא משום אהלים דבהאהיל עור על המת. אע"ג שאינו כלי. נעשה אבי אבות כדין אהל. ואם הוא כלי גם ברחב כ"ש נעשה אבי אבות [כלעיל סי' ז] ורק בנקרע מעור גדול צריך שיהיה בהחתיכה שנטמא הע"ה טפחים [כלקמן סי' כ"ז]. משא"כ עץ וחרס [וה"ה עצם ומתכות] כל שאינו כלי והאהיל על המת הוא עצמו טהור לגמרי אפי' אין האהל קבוע בקרקע [רמב"ם פ"ה מטו"מ הי"ב. ולהראב"ד שם וגם לתוס' [שבת דכ"ז ב ד"ה ואין] בהנך דוקא בקבועים בקרקע אין נטמאין משום אהל]. מיהו פשתן אף שכל הגדל מארץ דינו לענין קב"ט כעץ. אפ"ה בקבוע אהל שממנו בקרקע אפ"ה מק"ט. אבל להביא טומאה ממקום למקום תחת האהל מהטומאה לטהרה בזה אין חילוק בין עץ וחרס לשאר מין ואפי' היה המאהיל מין שאמק"ט כגון נדבך. או ממין הגדל במים. כולן מביאין הטומאה. כשהמאהיל רחב טע"ט נטמא הנאהל מדאורייתא. וביש בו רק שליש טפח נטמא עכ"פ מד"ס [ועי' ביבקש דעת סי' ו]:

מוסף עליו השק שמטמא בכל הטומאות הנ"ל. דהיינו שכשעשה ב"ק משער או שעשה מושב משערות מדובקות יחד. או שעשה מהן אהל. הר"ז נטמא ככל הכלים הנ"ל. אבל יש בו עוד דבר חדש מה שאין בכל הנ"ל שמטמא גם משום אריג. ר"ל אף שאין בו חשיבות אחר לק"ט. רק שהוא אריג. וכגון שאין לו ב"ק. וגם אינו דע"ד טפחים רוחב. שהוא השיעור שלו שיק"ט כשאין בו ב"ק [כמ"ב]. אפ"ה אפשר שיק"ט אם הוא רק אריג ור"ל שארג משער בגד שלם כגון אבנט וכדומה. אע"ג שאין ברחבו רק כ"ש מחשב כלי ומק"ט [כשבת ס"ד א]. ואריג שבשק לאו דוקא. דה"ה קלוע געפלאכטען בל"א או געשטריקט בל"א בכולן בשער מק"ט בכ"ש. אבל שזור כעין חבלים ומשיחות משער [או מצמר ופשתן] אינו כארוג [שם הי"ב וע"ש פכ"ב ה"ג]. אמנם שאר המינים הנ"ל אע"ג שארג מהם כלי שלם כגון שארגו מגמי או ענפי ערבה שום כלי. או שקצץ פתילים מעור וארג מהם כלי שלם. כל שאין ב"ק להכלי שעשה. וגם אין ברחבו כשיעור הצריך לכל אחד שיק"ט [כמ"ב] לא מחשב כלי ואמק"ט. מיהו חתיכה שנקרעה שלא בכוונה מחתיכה גדולה. בין שהוא משער או עור או מפץ. לכ"ע אמק"ט כלל עד שיהא בחתיכה הקטנה שנקרעה מהגדולה כשיעור המפורש בו [כמ"ב רמב"ם פכ"ג מכלים ה"ב]:

שהוא מטמא משום אריג הוא אריג מצמר או פשתן דוקא:

מוסף עליו הבגד דבגד יש בו כל החומרות שבמינים הנ"ל. שמטמא כשהוא ב"ק קטן ומק"ט מדרס וכשהאהיל על המת נעשה אבי אבות וכשארג ממנו כלי שלם אפי' הוא קטן מאד ובלי ב"ק. אפ"ה מק"ט. אבל עוד יש בו חומרא יתירה. שאפי' נקרע שלא בכוונה מחתיכה גדולה. אפ"ה סגי בשיש בו רוחב גע"ג אצבעות. וכל זה לשאר טומאות. אבל להטמא במדרס אם נקרע שלא בכוונה. צריך בכל א' מהמינים הנ"ל כפי שיעור המדובר בו [במ"ב]. אמנם בשאר מיני אריג שאינו מגדולי קרקע. וגם לא משער בעל חי. כגון משי וכדומה אינו מקבל טומאה כשאין לו ב"ק ונקרע שלא בכוונה מאריג גדול רק בשיהיה בו גע"ג טפחים [רמב"ם פכ"ב מכלים ה"א]:

והר"ב כ' הכא דכל הנך דמני הכא אינו טמא רק כשהוא טפח על טפח. וזה תמוה דממ"נ אי אינו כלי אפי' הוא מאה טפחים אמק"ט. ואי הוא כלי אפי' הוא קטן ודק מאד כמחט נטמא. ורק להביא טומאה תחתיו ממקום למקום צריך מדאורייתא טפח על טפח. ורק הנושאו ממעל לטומאה נטמא מד"ס גם כשהדבר המאהיל הוא רק שליש טפח. ובזה מ"ש הנך אפי' כל מילי. ואפי' דבר שאמק"ט כלל כאבן או בריות המים. הדין כך וצ"ע:

ובסוגיא דהתם אמרינן. מוסיף עליו השק שמטמא משום אריג. ומקשינן אטו בגד אמ"ט משום אריג. ומשני ה"ק. מוסיף השק אבגד. דאע"ג שאינו אריג מק"ט. ערש"י שם. ול"מ היה נ"ל דה"פ. דהאי מטמא משום אריג דנקט תנא דברייתא. לאו אשק קאי רק אבגד. וה"ק מוסיף שק אבגד [שבגד מטמא רק כשהוא אריג. ושק] אע"ג שאין אריג רק קלוע כ"ש מק"ט. שכן וכו'. א"כ משמע ברור דהא בגד אמק"ט כשהוא קלוע כ"ש. והא דתנינן בעדיות (פ"ג מ"ד) כל הקלועין מבגד מק"ט. היינו ביש בו גע"ג אצבעות. ומזה נ"ל דשטריקעראי שלנו שהיא מלאכת נשים שעושין בה פוזמקאות שטרימפפע בל"א. מדהוא רק קלוע. שמוציאין עניבה אחת מתוך עניבה אחרת שבצדה. דוקא כשהקלוע ההוא הוא גע"ג אצבעות מק"ט. אבל כשאינו כשיעור כך. אמק"ט משום אריג. מדאינו אריג רק קליעה. וה"ה לבדין שנקרא פליש"ט בל"א שעושין ממנו כובעין. אם נעשה מצמר או פשתן. אינו מק"ט רק בשיש בהן גע"ג אצבעות. משום דרק אריג מטמא בכ"ש בבגד. וזה אינו אריג. אבל בשק. וכגון שהדביק שערות בע"ח יחד ועשאן פלישט כעין האר זאלען שלנו או הוט שלנו שנעשה משערות ארנבת. או בקלע משערות כעין צלצול קטן שקורין בענדכען בל"א. בכולן אף שאינן רק כ"ש מק"ט כשק (ועי' רמב"ם כלים פ"א ופכ"ב):

וק' ה"ת להרמב"ם (פכ"ב מכלים ה"ג) דעור ומפץ שעשה מהן כלי שלם צריך שיהיה לכה"פ גדול כגע"ג אצבעות. אבל להראב"ד שם דגם הנך כשהן כלי שלם סגי בכ"ש. א"כ ק' מה מוסיף עליהן שק שמטמא בכ"ש. וי"ל דגם להראב"ד. דוקא כשהן חתיכת עור או חתיכת עץ שתתכן בכוונה ועשאן כלי שלם. מק"ט בכ"ש אפי' הוא כלי פשוט ובלי ב"ק. אבל כשהן אריג כלי שלם אמק"ט. רק בשק ובבגד:

בפי' ר"ע ז"ל. או בית קבול שעוה שיעורו בכל שהוא משום מושב דאם נטמא במדרס הזב וכו' והכל לשון אחד. עוד צ"ל שם ואם נעשה אהל למת כדכתיב והזה על האהל אין טמא בפחות מטפח על טפח דהא אין אהל חשוב בפחות מטפח ואם הוא אבנט וכו'. עוד צ"ל שם וכל שאר טומאות כגון טומאת מת ושרץ ונגעים אין בגד וכו':

משום ד' שמות. דשיעור ג' אצבעות על ג' אצבעות אין בו לפי שאין השק חשוב בשיעור קטן כזה:

העור משום שלשה. דלית ביה גמי משום אריג דאפי' עשה מן העור רצועות דקות וארגן אין בו טומאה כמו שפי' בסמוך ר"ע ז"ל:

וכן טבלא שאין לה לזבז בכלי עץ טמא. מדרבנן כמו שכתבתי לעיל רפכ"ב: