משנה כלים פרק כ״ו משנה א׳

כבר הקדמתי לך שכלי עור וכלי עץ אמנם יטמאו מן התורה בשאר טומאות מקבלים לבד ואלו הכלים אשר נמנו בכאן הן יתפשטו ויחזרו ויתקבצו ויחזירו מקבלים לפי שיש להן לולאות וקרסין יכנסו בלולאות ויחברו הכלי: וסנדל עמקי. הוא שילך בו בארץ הלחה [העמוקה] והיתה תמונתו מפורסמת כמו שזכרנו: והלדיקי. מיוחס על הארץ המפורסמת היום בלדיקין: וענין אמרו מטמאים ומטהרים שלא באומן כי כאשר הורכבו קרסים בלולאות ואפילו [בלי אומן כצ"ל] כלי אומן ויחבר הכיס עד שיחזרהו כלי קבול הנה הוא יטמא וכן אם היה מעשה אומן ואחר בא הדיוט ומתח הפתילים העוברים בלולאות והסיר קשורו ופשט אותו הנה הוא כבר נטהר ואמר ר' יוסי שהכלים כולם ג"כ לא יצרכו לאומן אבל כל ששם לכלי צורה יקבל בו הטומאה הנה הוא יטמאהו ואע"פ שהוא הדיוט וכן אם הפסיד ממנו זאת הצורה ואפילו הוא הדיוט הנה כבר טהר זה הכלי מטומאתו ואמנם אלו הכלים הנזכרים בכאן לפי שהן ואע"פ שהן חלולים ואין להם צורה תקבל בו הטומאה הנה הוא יקבל טומאה בזה הענין כי אפילו בלתי אומן יכול לתת אליו זאת הצורה בקלות וזה כשיתחבר לבד כאילו הן שלימין לא יעדרו צורה ולא נתלה במעשה אומן בלתי כפיפה מצרית לבד אשר היא טמאה [צ"ל טהורה] מיד שחותך עוביה והפסיד צורתה כי האומן לא יכול להשלימה ואיך ההדיוט והלכה כר"י:

הרי אלו מיטמאין ומיטהרין שלא באומן. כתב הר"ב משום דכל הני יש להן רצועות וא"צ לקשרן כו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר דלפיכך מיטמאין שלא באומן. וז"ל הרמב"ם כי כאשר הורכבו קרסים בלולאות ואפילו בלי אומן. ויחבר הכיס עד שיחזירהו כלי קבול הנה הוא יטמא: אר"י והלא כל הכלים מיטמאין כו'. לשון הרמב"ם ואר"י שהכלים כולם ג"כ לא יצטרכו לאומן. אבל כל ששם לכלי צורה יקבל בו הטומאה הנה הוא יטמאהו. ואע"פ שהוא הדיוט. וכן אם הפסיד ממנו זאת הצורה ואפילו הוא הדיוט הנה כבר טהר זה הכלי מטומאתו:

סנדל עמקי שנעשה בכפר עמקי. והוא רק חתיכת עור. ורצועה עוברת בהנקבים שבשפתו סביב. וכשרוצה לנעלו מעמיד רגלו עליו ומותח ברצועה שבשפתו. ועי"ז יתמשך העור ההוא מלמעלה לכף רגלו סביב:

וכיס של שנצות הוא נמי רק חתיכת עור פשוט. ולולאות בשפתו סביב. וב' רצועות עוברות בהלולאות. וכשירצה לעשות לעור זה ב"ק. מותח ברצועה זו מכאן. ובהרצועה האחרת מכאן. ועי"ז נעשה הב"ק מאליו. והרצועות העוברות בהלולאות נקראו שנצות [כך פירש הר"מ והר"ב וגם רש"י פירש כן שבת צב"א. אמנם מהערוך והר"ש משמע שהשנצות הן הלולאות]. וכל הנהו כשהסיר הרצועות א"צ אומן לחזור ולהכניס הרצועות בהלולאות כשהוציאן:

ר' יהודה אומר אף כפיפה מצרית הוא סל העשוי מנצרים דקין שג"כ ב"ק שלו נעשה ע"י מתיחת חבל מנצרים שעובר בנקבים שבשפתו. ולרבנן עכ"פ מדצריך קצת אומנות להחזיר חבל זה. תו אינו כאינך ב"ק שהן מעשה הדיוט לגמרי:

רשב"ג אומר אף סנדל לדיקי סנדל הנעשה במקום לדיקי. והוא ג"כ פשוטי כלי עור כהנך דלעיל. רק שצריך אומנות טפי להחזיר החבל בנקבים שבשפתו. אבל לכולן א"צ אומן ממש לתקנם כבתחילה:

הרי אלו מיטמאין דכשהכניס הרצועות מק"ט. מדיש לו השתא ב"ק כשירצה למתחו. אף שלא מתחו עדיין:

ומיטהרין דכשהיו טמאין והוציא הרצועות מהנקבים או מהלולאות ועי"ז נפשט העור נטהר [ואמק"ט]. ואע"ג דעכ"פ אם גם כשנפשט יש ברחבו השתא כשיעור לק"ט. דהיינו ה' על ה' טפחים [כפכ"ז מ"ב]. אפ"ה עכ"פ טומאה דמעיקרא פרחה ממנו מדנשתנה לכלי אחר. וככר שעשאו סדין [פכ"ח מ"ה]. אבל ודאי ביש בו ה' על ה' טפחים מק"ט להבא:

שלא באומן ר"ל אף שלא היה הקושר או המתיר אומן להחזירו יפה יפה:

אמר רבי יוסי והלא כל הכלים מיטמאין ומיטהרין שלא באומן שהרי כשיקלקלן או יתקנן אף מי שאינו אומן נטהרו או יק"ט עי"ז:

אבל אלו אף על פי שהן מותרין טמאין ר"ל דהנך אף לאחר שהוציא הרצועות מהנקבים והלולאות עדיין מק"ט ונשארו ג"כ בטומאתן:

לא אמרו דבסתרן נטהרו:

אלא בכפיפה מצרית שאף האומן אינו יכול להחזירה רק בטרחה רבה ובקיאות יתירה [ר"ש ורב"א] ובהכי סגי דאף שהאומן יכול לתקנו עדיין מבלי שיוסיף לו גוף אחר אפ"ה *) נשאר בטומאתו. וכ"ש סנדל לדיקי דצריך אומנות טפי מכפיפה [כלעיל סי' ד']:

כך נ"ל. אמנם כל רואה יראה שזאת המשנה קשת הבנה. ורבותינו המפרשים כאן מאד צמצמו בפירושם לנו. וחלצו לשד מפי יונקיהן הערומים. דכולם פירשו דמטמאים ומטהרים שלא באומן דקאמרה מתניתין. ר"ל אפי' הוציא הדיוט החבל מהנקבים או הכניסו. מתטהר ומתטמא עי"ז. אלא דא"כ ק' טובא. דשפיר קאמר ר' יוסי. והרי כל הכלים וכו'. דוכי ס"ד דס"ל לת"ק דשאר הכלים שקלקלם או תקנם הדיוט לא יתטהרו או יתטמאו עי"ז. הרי ודאי אין חילוק מי היה המקלקל או המתקן. וא"כ מ"ש סנדל עמקי וכיס דנקט ת"ק. ואת"ל דת"ק נקט הנך לרבותא. דאע"ג דבהנך בקל יכול להכניס החבל בהנקבים. אפ"ה לא אמרינן שגם קודם הכנסת החבל יהיה כאילו אינו חסר מעשה אומן. ויק"ט גם בלי הכנסת החבל. להכי קמ"ל מתטמאין שלא באומן. דאע"ג שאין הכנסת החבל מעשה אומן. אפ"ה אמק"ט מקודם רק עד אחר שהכניס החבל. וכ"כ במתטהרין שלא באומן קמ"ל. דאף דכבר נחית להו טומאה. וכבר נטמאו בשעה שהיה החבל בהנקבים. והוציא החבל. לא אמרינן דלא נטהרו עי"ז. מדבקל יכול להחזיר ולהכניסו. להכי קמ"ל מתטהרין ע"י מעשה זה. אף שאינו מעשה אומן. ליתא. דא"כ דת"ק רק לרבותא נקט הכי. א"כ מה קאמר ר"י אף כפיפה. ורשב"ג קאמר אף לדיקי. מה ענין הנך להנך שזכר ת"ק. הרי כפיפה ודאי צריך אומנות יתירה לחזור ולתקנה טפי מסנדל וכיס. וכדקאמר ר' יוסי שאף האומן לא יכול לתקנה. וא"כ מה אף דקאמרו ר"י ורשב"ג. והרי כ"ש הן מסנדל וכיס. ותו מה השיב ר' יוסי. והלא כל הכלים וכו'. הרי גם ת"ק מודה בזה ורק לרבותא נקטו סנדל וכיס. ותו דהרי ר' יוסי סותר א"ע תוך כדי דיבור. דבתחלה קאמר והרי כל הכלים מתטמאין ומתטהרין וכו'. והדר קאמר לא אמרו רק בכפיפה מצרית וכו'. והנלפע"ד ע"פ מ"ש הר"ב לעיל (רפי"ט) במטה שנתפרקה דאף דהאיברים המפורקין נתבטל מהן הטומאה הקדומה עי"ז. וגם אמק"ט כל זמן שהן מפורקין. אפ"ה כשיחזיר ויחבר האברים שנתפרקו חוזרים לטוי"ש. ואע"ג דקיי"ל כחכמים (ספי"ח) דמטה מטמאת אברים. היינו בשנשאר יחד ארוכה וב"כ וכמ"ש בס"ד התם בפירושינו. ואילה"ק על זה מקני מנורה (פי"א מ"ז)דאמרינן דאמק"ט מדאין להם שם בפ"ע משמע הא לאו הכי הוה מק"ט. אף שאינו רק אבר מהמנורה. וי"ל התם בכלי מתכות דוקא. דגם פשוטיהן מק"ט. וגם קמ"ל התם דאפי' היה יכול להשתמש בהקנה שנתפרקה. אפ"ה מדאין להקנה שם בפ"ע אמק"ט. א"כ י"ל הכא דת"ק ס"ל דבשאר כלים דוקא כשחסר בהן מעשה אומן לתקונם אמק"ט. ורק מתטמאין ומתטהרין ע"י שיתקן או יקלקל המעשה ההוא. אבל כשחסר מהן מעשה שא"צ אומן. דוגמת סנדל וכיס דנקט. וכגון אברי מטה או שאר כלי שנתפרקו. שאפשר להדיוט בקל להחזירן. בכה"ג אף דכל עוד שהן מפורקין נטהרו מטומאה דמעיקרא וגם אמק"ט אז. עכ"פ אם נטמא הכלי כשהיו מחוברין יחד ואח"כ נתפרק. וחזר וחיבר הפרקים חוזר לטוי"ש וכמש"ל. וכל זה בשאר כלים דדרך לפרק אברי המטה וקני מנורה וכדומה. ולשוב להחזיר שוב פרקי אבריה יחד. להכי לא הו"ל ע"י פירוקה כאילו נתבטל מהמטה ומהמנורה צורת כלי. שכשיחזר ויתקנה נאמר פנים חדשות באו לכאן ולא תחזור לטוי"ש. אלא שבשעה שמפורקת טומאתן נשארה תלויה. שכשיחזיר פרקיה יחד תחזיר לטוי"ש שנטמאה קודם שנתפרקה. אבל כפיפה מצרית ולדיקי ס"ל להת"ק דאף דצריך אומנות להחזיר החבל שבנקביו טפי מבסנדל וכיס. אפ"ה מדעכ"פ גם כשהוסר החבל מהכפיפה ולדיקי עדיין נשאר עליהן צורת כלי קצת מדאין מתפשטין יפה. עד שגם כשיוסר החבל מנקבי השפה שלהן נשאר בהן קצת שקוע עדיין באמצע. להכי לא דמו לסנדל וכיס. רק דינן כמטה ומנורה הנ"ל. דאף דבשעה שמתח והוציא ממנה החבל פרח מינה הטומאה עכ"פ כשיחזור ויכנס החבל בהנקבים. חוזר נטוי"ש. ור"י ס"ל אף בכפיפה כשהוסר החבל שבשפתותיה דינה כסנדל וכיס. ונטהרה לגמרי מטוי"ש. דאף דנשאר עליה קצת צורת כלי גם אחר שהוסר החבל עכ"פ מדצריך טרחא רבא להחזיר החבל לנקביה. להכי לא דמי למטה ומנורה שבקל יחזיר יחד אבריהן שנתפרקו. דמה"ט כששוב נתחברו יחד חוזרין לטוי"ש. אבל כפיפה כשהוסר חבל שלה ממנה. הו"ל כאילו נתנקב שום כלי נקב המטהרה. דאף שעדיין נשאר על הכלי ההוא צורתה גם אחר שניקבה. עכ"פ מדצריך מעשה אומן לתקנה. אם תקנה מקרי פנים חדשות ואינו חוזר לטוי"ש [רק בכ"מ וכדאמרן] והרי ה"נ בכפיפה צריך אומן להחזיר החבל. ולפיכך אף אחר שהחזירה אינה חוזרת לטוי"ש. ורשב"ג אומר אף לדיקי. דאף שא"צ טרחא כ"כ כבכפיפה להחזיר החבל אחר שהוסר. אפ"ה מתטהרת לגמרי ע"י הסרת החבל. אע"ג שגם הוא גם אחר שהוסר החבל עדיין נשאר קצת צורת כלי עליו ע"י השקוע קצת שנשאר באמצע. עכ"פ מדצריך טרחה ואומנות קצת להחזיר החבל. אמרינן שכשחזר והכניס החבל פנים חדשות בא לכאן ואינו חוזר לטוי"ש. וקאמר שפיר עלה ר' יוסי. והלא כל הכלים מתטמאין ומתטהרין שלא ע"י אומנות. וכפירוק מטה ומנורה לעיל. ואפ"ה כשהחזיר הפרקים חוזרין לטוי"ש. ומ"ש סנדל וכיס שכשהוסר מהן החבל שיטהר לגמרי מטוי"ש. גם כשיחזיר לו החבל. והיאך מודיתו כולהו לת"ק בסנדל וכיס. אלא כך הוא הדין. דאלו ר"ל סנדל וכיס אע"פ שהן מותרין טמאין ונשארו בטומאתן דגריעי טפי ממטה ומנורה מפורקין. דאף דא"צ להחזרתן אומן. עכ"פ צריך טרחא רבה להחזיר פרקיהן להכי עכ"פ בשעה שהן מפורקין נתבטל טומאתן. אבל החזרת חבל בסנדל וכיס. שהוא קל מאד להדיוט. להכי אף בשעה שהן מפורקין נשארו בטומאתן. ולא אמרו דנטהר לגמרי גם כשיחזור להכניס החבל ואינו חוזר לטוי"ש רק בכפיפה. שאף האומן אינו יכול להחזירה רק בטרחא רב'. והו"ל תרתי לטיבותא. שצריך אומן וטרחא. להכי עדיף טפי ממטה דליכא גבה חדא לטיבותא דאית בה טרחא להחזירה. אבל עכ"פ מדאין צריך אומן לחזרתה. להכי כשחזר וחיברה חוזרת לטוי"ש. אבל סנדל לדיקי אף שצריך אומן. עכ"פ א"צ בו טרחא להאומן להחזירו אית ביה נמי רק חדא לטיבותא להכי ראוי להיות דינו כמטה הנ"ל שבשעה שמפורק עכ"פ יהיה טהור. אבל מדנשאר קצת צורת כלי עליו גם כשהוסר החבל. ע"י השקיע שנשאר באמצע. להכי גם הוא דינו כסנדל וכיס. דלא פרח טומאה ממנו כלל גם בשעה שהוסר החבל. כלל הדברים לר' יוסי דקיי"ל כותיה כל כלי שנתפרק יש בו ד' חלוקים. (א) אם נתפרק או נתקלקל שום כלי. ויש בתקונו תרתי לטיבותא. דהיינו שצריך מעשה אומן לתקנו. וגם יש טרחא להאומן עד שיתקנו. וכגון כפיפה שהוסר החבל מנקבי שפתו. או כלי שניקב נקב המטהרו. זה קלקול גמור הוא. ולפיכך אע"ג שחזר ונתקן נשאר בטהרתו ואינו חוזר לטוי"ש. (ב) וביש בתקנתו ב' לריעותא. דהיינו שא"צ מעשה אומן לתקנו. וגם א"צ טרחא לההדיוט לתקנו. כגון סנדל עמקי וכיס שהוסר החבל שבנקבי שפתותיהן. שבקל יכול ההדיוט להחזירו. בכה"ג אפי' בשעה שהוא מקולקל עדיין הוא בטומאתו. (ג) וביש בתקנתו חדא לריעותא וחדא לטיבותא. שא"צ אומן לתקנו. אבל טרחתו מרובה. כמטה שנתפרקה. או שצריך אומן אבל א"צ לו טרחא בתקנתו. אז בשעה שהוא מקולקל נטהר וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. (ד) רק אפי' בכה"ג. דהיינו בחדא לריעותא וחדא לטיבותא. אם בשעת קלקולו עדיין נשאר קצת צורת כלי עליו. דהיינו כסנדל לדיקי. דאף לאחר שהוסר החבל שבשפתו. אעפ"כ עדיין נשאר קצת שקוע באמצעיתו. אז דינו כב' לריעותא הנ"ל דאף קודם תיקונו נשאר בטוי"ש שבו:

ובזה יובנו דברי הרמב"ם (פ"ז מכלים ה"ט וי') דנקט ג' בבי. (א) סנדל עמקי וכיס שנצית. אע"ג שכשהן מותרין [ר"ל שהוציאו הרצועות מתוך הלולאות. ונתפשט ג"כ עור הכיס] אין עליהן עוד צורת כלי [ר"ל דהרי הוא אז רק כחתיכת עור פשוט. רק שהרצועות עדיין נשארו תלויות בו] אפ"ה מק"ט. מדיכול ההדיוט להחזירן [והיינו כר' יוסי במשנה א']. (ב) וכן אם נטמאו [ר"ל הסנדל והכיס] והסיר הרצועות מהן [ר"ל שניתקן לגמרי הרצועות מהסנדל והכיס] ונפסד צורתן [ר"ל ע"י שניתק הרצועות מהן לגמרי וגם נפשט העור. נעשה לגמרי כחתיכת עור בעלמא בלי שום צורת כיס] הרי הן טהורין. אע"ג שאפשר להחזירן שלא באומן [לעיל נקט רבינו מדיכול ההדיוט להחזירן. ר"ל להחזיר הרצועות בלולאות הוא מעשה הדיוט ממש. אבל הכא נקט שיכול להחזירן שלא באומן. ר"ל אף שא"צ מעשה אומן ממש לתקנו. עכ"פ צריך אומנות יתירה מההדיוט לחזור לתפור הרצועות במקום הראוי להם משו"ה] אמק"ט [והיינו בבא ב' במשנה ב' דאתיא ככ"ע. והא דנקט הרמב"ם מלת וכן. והא לא דמי רישא לסיפא. דהתם טמא והכא טהור. י"ל דהיינו משום דהכא והתם תרווייהו בהוסרו הרצועות ונפשט העור מיירי. רק דהתם נשארו עדיין הרצועות מחוברות בהכלי. אבל הכא מיירי שנתנתקו הרצועות לגמרי מהכיס]. (ג) כיס של שנצין שנטלו שנציו [היינו נמי שנתנתקו ממנו רצועותיו לגמרי. אבל עדיין נשאר הב"ק של הכיס] עדיין הוא מק"ט. שהרי הוא מקבל [גם זאת הבבא הוא אליבא דכו"ע. והוא בבא א' דמשנה ב']. נפשט. וחזר להיות עור פשוט. טהור [אע"ג דכבר השמיענו כן רבינו לעיל. אפ"ה אצטריך לבבא זו. דהרי לעיל מיירי שנפשט ואח"כ נתקו ממנו גם הרצועות. נמצא שנתיקת הרצועות שביטל מהכיס תורת כלי. וצריך לתיקונו אומנות יתירה. לחזור ולתפור בו הרצועות משו"ה נטהר הכיס מלק"ט. אבל הכא נקט רבינו רבותא טפי. דאע"ג שנתנתקו הרצועות בעוד היה הב"ק. ואח"כ נפשט העור. נמצא שהפשטת העור הוא שביטל תורת כלי מהכיס. והרי זה ודאי יכול להתקן ע"י הדיוט לחזור ולכפוף העור סביב כדי שיהיה לו ב"ק כבתחלה. אפ"ה מדנתקו לגמרי גם הרצועות. להכי אמק"ט]. אולם להר"ש והרא"ש והר"ב שיטה אחרת בזה. דלדידהו בלא נתנתקו הרצועות. לכ"ע מק"ט עדיין. ורק בנתנתקו הרצועות פליגי במשנה א'. אבל משנה ב'. אוקמוה דלרבנן מק"ט. היכא שלא נתקו לגמרי. ולר' יוסי אפי' נתקו לגמרי מק"ט. מדלא נתפשט עור הכיס ג"כ. ובעניי מדנקט במשנה ב' לשון נטלו. מה דלא נקט כן במשנה א'. משמע טפי דמשנה ב' רק בנתקו לגמרי מיירי דלא כמשנה א' וגם בל"ז לא יכולתי לכוון דברי רבותינו לדברי הרמב"ם בחיבורו. דלפי פי' הזה. צ"ל דמה שמחלק הרמב"ם בחיבורו בין נתקו הרצועות ללא נתקו. ע"כ מדפסק כרבנן. והרי בפירושו כאן פסק כר' יוסי. וכן פסק הר"ב כאן. וכן בדין. דהרי ר' יוסי נימוקו עמו (כגיטין ס"ז א') ואפי' נגד רבים (כעירובין י"ד ב') וכ"כ תוס' (תענית כ"ח א' ד"ה אי ר"מ). וזה דלא כרתוי"ט (מעש"ש פ"ב מ"ב) שכ' דנגד רבים אין הלכה כוותיה וזהו תמוה מהראיות שהבאנו. וגם רבינו חו"י בתשובותיו (ד' צ"ה ב') תמה על רתוי"ט הנ"ל מסוגיא דגיטין (ד' ס"ז א'). ואילה"ק לזה מדאמרינן בש"ס (בכורות ד' ל"ז א') אין הלכה כר' יוסי. ומקשינן פשיטא. יחיד ורבים הלכה כרבים. ומשני סד"א ר' יוסי נימוקו עמו קמ"ל. ע"כ לשון הש"ס. וא"כ הרי מבורר דלפי מסקנא זו כך הוא הלכה. דאין הלכה כמותו נגד רבים. ליתא. דאדרבה מהתם מוכח איפכא. דמדלא קאמר סד"א ר' יוסי נימוקו עמו גם נגד רבים קמ"ל. ש"מ דבאמת דכפי המסקנא כך הוא בכל דוכתא דקיי"ל כר' יוסי גם נגד רבים. ורק הך דינא דהתם יוצא מן הכלל. והרי כבר כתב הרשב"א בתשובה (סי' תרפ"ח) דכל כללי הלכה כפלוני. אינן דוקא. דיש מהן שיוצאין מהכלל. וכן כתב גם הרשב"ם (ב"ב קל"ג ב' ד"ה ת"ש) וכבר כתבנו מזה במכילתין לעיל. ולכאורה י"ל דאף אם נימא דלא כרתוי"ט. אלא דגם נגד רבים הלכה כר' יוסי. אפ"ה י"ל דלהרמב"ם בחיבורו חזר בו מפירושו כאן דפסק כר' יוסי. דאע"ג דשמעינן בש"ס דהלכה כר' יוסי גם נגד רבים. הרי כבר כתב מהרי"ק (שורש קס"ה) דכל כללי דכייל הש"ס לומר הלכה כפלוני. היינו רק בדברים הנוהגין בזה"ז. וכן משמע נמי קצת מתוס' (שבת ד"ע ע"ב ד"ה נודע) ומשו"ה אף דבכל דוכתא פוסק הרמב"ם כר' יוסי. הכא היה נראה לו לומר הלכה כרבנן שהן רבים. אבל באמת א"א לומר כן. דהרי גם כרבנן לא אתו דברי הרמב"ם. דהרי לפי דברי רבותינו הנ"ל. ס"ל לרבנן במשנה ב' דאפי' לא נתנתקו הרצועות לגמרי אפ"ה בנפשט עור הכיס טהור. והרי הרמב"ם שפתיו ברור מללו דדוקא בנפסד צורתן לגמרי. דהיינו שנתנתקו הרצועות מהכיס. אז דוקא בנתפשט עור הכיס טהור. אע"כ לרבינו הרמב"ם רוח אחרת אתו בפי' המשנה. דלא כרבותינו הנ"ל:

סנדל עמקי. הנעשה בכפר עמקי כדכתיב שארית עמקם הר"ש ז"ל בשם גאון וערוך אבל הרמב"ם ז"ל פי' סנדל עמקי הוא שהולכין בו בעמקים שהיא ארץ המישור והיתה צורתו ידועה בזמניהם:

כפיפה מצרית. בערוך קפיפה בקו"ף וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

כיס של שנצות. הוא בלא תפירות אלא עור עגול וכופלין אותו וסוגרין אותו ברצועות וכשסתרו הרצועות חזר לעור פשוט ונשחת מתורת כלי וכן כולם עשויין בסגנון זה:

מיטמאין ומיטהרין שלא באומן. שאם הכניס הרצועות בלולאות אדם שאינו אומן בענין ונתקבץ הכיס ונעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם עשאו אומן ובא הדיוט והתיר רצועותיו ופשטו נטהר וקאמר ר' יוסי דכל הכלים אין צריכין אומן אלא אפי' הדיוט שעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם פיחת צורתו והשחיתו מהיות כלי טהור ולא הוזכרו אלו הכלים אלא לענין זה דאע"פ שהותרו רצועותיהן ונפשטו ואין להם צורת כלי קבול אפ"ה טמאים הואיל והדיוט יכול להחזירם לא בטל מהם שם כלי. הרא"ש ז"ל:

שאף האומן אינו יכול להחזירה. אם לא שהוא בקי ביותר: