משנה כלים פרק כ״ה משנה ט׳

ביאור בזאת ההלכה שכל מה שנזכר בזה הפרק והוא אמרו כלים שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ואם נטמא אחוריו לא נטמא בית צביעתו אמנם זה לתרומה לבד אולם לקדש כלי שנטמא אחוריו נטמא כולו והוא אמרו כלי הקדש אין להם אחורים ותוך ואין להם בית הצביעה וכן ג"כ אינו מותר להטביל כלים בתוך כלים לקדש כמו שישימו כלים קטנים לתוך גדולים ויכניס הכל במקוה אבל אמנם יטבילו הכלים אחד אחד זהו הענין הצריך באלו הכלים בקדשים ואולם לתרומה מטבילים כלים לתוך כלים וזהו כולו למעלת הקדש ולגדלו וכבר נמנו אלו הדברים בכלל מעלות הקדש כמו שהתבאר בשלישי מחגיגה (דף כ:) ואמר יורדין לידי טומאתן במחשבה המשל בזה שהנה כבר הקדמתי לך שטבעת אדם מקבלת טומאה וטבעת בהמה אינה מקבלת טומאה ואם היה אצלו טבעת בהמה וחשב עליה לשומה טבעת אדם הנה היא מקבלת טומאה בזאת המחשבה והוא אמרו יורדים לידי טומאתן במחשבה וכאשר חזר אחר זה וחשב עליה להחזירה לבהמה כמו שהיתה הנה היא לא תנצל מהטומאה בזאת המחשבה והוא אמרו והמחשבה אינה מבטלת לא מיד המעשה ולא מיד המחשבה אולם אם היתה טבעת אדם אשר היא מקבלת טומאה וחשב עליה להחזירה לבהמה הנה זאת המחשבה בלתי מועילה עד שיעשה מעשה אם כשישוף אותה או שישנה תמונתה ואז תשוב שלא תקבל טומאה והוא אמרו אין עולין מידי טומאתן אלא בשנוי מעשה וכבר התבאר ענין הכלל בכללות והוא כלל אמתי לא יפול בו דבר מן התנאי והספק ושמור אותו שהוא גדול התועלת:

ואין להם בית צביעה. אתאן לר"מ דאמר במ"ז לידים טמאות שייך לשון זה שהכלי טהור ובקדש דגזרי' בית הצביעה שאין בו משקין שמא יגע באחוריו שיש בו משקים. אבל לר"י כה"ג אפילו בתרומה גזר ולקדש כולו טמא אפילו תוכו מה שייך לשנות אין להם אחורים ובית הצביעה. כיון דתוכו נמי [אין לו] ואי הוה תני אין להם אחוריים ותוך. סגי בהכי. אע"ג דלא תני בית הצביעה. כ"כ הר"ש מהתוספתא וזה לפי שטתו דמפרש לרישא דמתני' ז כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך ויש להן בית הצביעה. שנשנה ג"כ לשלא יגע הא אטו הא. כמ"ש לעיל בשמו. אבל לשטת הרמב"ם דמפרש שנשנה לענין שאם נטמא הא' לא נטמא חברו אצטריך שפיר למתני דלקדש. אף בית הצביעה אין לו. כלומר אינו מחולק אלא כשנטמא הא' הכל טמא אף בית הצביעה. וכ"פ הר"ב ברפ"ג דחגיגה:

[*במחשבה. ועמ"ש לקמן בד"ה ומחשבה וכו']:

אלא בשינוי מעשה. עיין ס"פ דלקמן ממשנה ז ולהלן:

ומיד מחשבה. כ"ש [הוא. כיון] דמעשה מבטל מעשה. ולא נקטה אלא משום סיפא. דדוקא מעשה מבטל מיד מחשבה. ולא מחשבה מיד מחשבה. הר"ש:

ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. בשלמא מיד מעשה לא מפקא. לא אתי דבור ומבטל מעשה. אלא מיד מחשבה מיהא תיפק. שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי. כדרב פפא. דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן. [*הא כיצד כי יותן] דומיא דיתן. מה יתן דניחא ליה אף יותן נמי דניחא ליה. ואע"ג דנפלו ממילא. אלא דניחא ליה במחשבה. הוי הכשר. וקרי ליה כי יתן. והיינו בידים. גמרא פ"ג דקדושין דף נט. [*ומדאמרי' לא אתי דבור. נ"ל דדוקא דבור. ולא סגי במחשבה. ועיין מ"ש במשנה ד פרק ט דפרה. ומ"ש בסוף פ"ג דב"מ [ד"ה החושב]. גם עיין במשנה ו פרק ח דטהרות. ובמשנה יא פרק ג דעוקצין] [ד"ה משיחרחר] :

ואין להם בית צביעה אלא בנטמא א' כולו טמא. משום מעלה:

ואין מטבילים כלים בתוך כלים לקדש דבקודש אמרינן דכובד הפנימי על מושבו חוצץ על שניהן:

כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה כטבעת בהמה שאמק"ט [כרפי"ב] וחישב עליה לאדם מק"ט. ודוקא בלא חסר מעשה שהי' ראוי לאדם. דאל"כ לא מהני מחשבה להוריד לה טומאה [כפכ"ו מ"ז]:

ואינן עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה כטבעת אדם שחשבה לבהמה עדיין מק"ט [ועפי"ז סמט"ו]:

שהמעשה מבטל מיד המעשה דבעשאה תחלה לאדם ואח"כ עשה בה מעשה שיהיה ראוי לבהמה. נטהרה ואמק"ט. וכ"ש איפכא דמק"ט:

ומיד מחשבה בחישב על טבעת בהמה שתהיה לאדם הרי מק"ט. ואח"כ עשה בה שום מעשה שתהיה לבהמה אמק"ט:

לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה דבחישב על טבעת בהמה שתהיה לאדם. וכ"ש בעשה בה מעשה שתהיה ראויה לאדם. ואח"כ חישב על זו או על זו שתהיה לבהמה מק"ט כבתחילה [ועי' מ"ש בס"ד פ"כ מ"ד]:

כך פירשתי עפ"י דעת הר"ב ושאר רבותינו המפרשים. אמנם תמהני דא"כ יהיה בבא ג' רק כפילות הדברים מבבא ב'. וגם בבא ד' יהיה סותר לגמרי לבבא א'. דבבא ג' דקאמר שהמעשה מוציא מיד מעשה הוא הוא ממש מ"ש בבבא ב' שאין עולין מידי טומאתן רק בשינוי מעשה. ובבא ד' דקאמר. ומחשבה אינה מוציאה לא מידי מעשה ולא מידי מחשבה. הרי מדסתם משמע דאפי' לחומרא אין המחשבה מוציאה. דהיינו בחישב עליה תחלה שתהיה לבהמה. ואח"כ חישב עליה לאדם. לא מהני מחשבה שנייה להוריד לה הטומאה. והרי בבבא א' אמרינן. דכל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה. וכ"כ קשה נמי לרש"י (קדושין נ"ט א' ושבת ק"ב ב') ויש לישב. דבבא ד' א"א דמיירי שהיתה מחשבה ראשונה לקולא ומחשבה שניה לחומרא. דא"כ לא הועיל מחשבה ראשונה כלום. דגם בלא מחשבה טהורה היתה ואין כאן הוצאת מחשבה מידי מחשבה. אמנם ל"מ נ"ל דבבא ג' וד' מפרשי לבבא ב'. דקאמר אין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה. והרי בהך לישנא איכא למטעי בה לחומרא או לקולא. לחומרא. דסד"א דבבא ב' קאי אבבא א'. בירד לטומאה במחשבה. אהא קאמר בבבא ב' דיוצא מטומאה ע"י מעשה. הא בירד לטומאה ע"י מעשה. אין מעשה מבטל מעשה. עד שישתמש בה מעשה ממש המטהרת אחר שעשאה לכך. להכי קאמר בבבא ג' שהמעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה. ומדאיכא תו למטעי בבבא ב' לקולא דסד"א דהא דקאמר בבבא ב' דאין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה. היינו רק כשירד תחלה בטומאה ע"י מעשה אז צריך אח"כ שוב מעשה לטהרה להוציא מידי מעשה לטומאה. אבל בירדה תחלה לטומאה במחשבה מחשבה שניה מוציא מידי טומאה שבמחשבה ראשונה. להכי קאמר תו בבא ד' ומחשבה אינה מוציאה אפי' מידי מחשבה. או נ"ל דבבבא ד' קמ"ל. מדסד"א דהא דקאמר דאין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה היינו בנטמא באמת תחלה אז צריך דוקא מעשה לטהרתן. אבל בלא נטמאו ממש. רק שהיה עליהן תחלה תורת קבלת טומאה. סגי במחשבה לחוד לטהרתו. להכי קאמר מחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. דאפי' בהיה עליהן תחלה רק תורת קבלת טומאה אין מחשבה לטהרה מהני עד שיעשה בה מעשה. אמנם מלת מחשבה שנזכר במשנתינו. היינו שיחדה בדיבור לכך. מדאמרינן עלה בקדושין (דנ"ט ב'). לא אתא דיבור ומבטל מעשה. כך כתב רתוי"ט הכא. ולפענ"ד אין משם ראיה. דהתם קושטא דמלתא נקט. מדמסתבר דאפי' דיבור לא מבטל מעשה. אבל בדליכא כאן מעשה כלל. אלא שחישב לטומאה. במחשבה ממש לחוד סגי. ומרש"י קדושין [ד' מ"א ב' ד"ה שכן ישנן. ושם ד' מ"ב ב' ד"ה לחייב על המחשבה] כל מקום שנזכר מלת מחשבה. היינו מחשבה ממש. וכן משמע נמי מתוס' (חולין דל"ט א' ד"ה זביחה). אמנם התוס' (ב"מ דמ"ג ב' ד"ה החושב) כתבו דמחשבה בכל מקום היינו דיבור. ועי' עוד בתוס' (חולין די"ב ב' ד"ה ותבעי). אולם רמל"מ (רפי"ג מפסוהמ"ק) כ' דמדברי הרמב"ם משמע בכל דוכתא. דמחשבה שבקדשים היינו מחשבה לחוד ושכ"כ הרב החינוך (בפ' צו). רק אפ"ה בכמה דוכתא כתבו רבותינו רש"י ותוס' דמחשבה שנזכר בכל מקום היינו דיבור דוקא. נמצא שהלכה זו רפופה בידינו. ומה שרצה המגיה שם בהרמב"ם הנ"ל להקשות להרמב"ם מדאמרינן בזבחים (דכ"ט) דהחושב בקדשים לוקה. ופריך והא לאו שאין בו מעשה הוא ואי במחשבה לחוד סגי. מלקות היכא משכחת ליה. ננפח בידן. דבמח"כ אין כאן קישיא כלל. דדלמא התם מיירי שאמר כן בפירוש בפני עדים. אף דלפסל הקרבן סגי במחשבה לחוד. משא"כ בכובש נבואתו. דגם ביה מקשה הש"ס (ס"פ הנחנקין) אטו מאן דאכיל תמרי בארבלי לקי. לא מצי הש"ס לתרוצי שאמר בפני עדים שכובש נבואתו. דמאן יימר שנראה אליו ד' (ועי' מ"ש פ"ט דפרה מ"ד):

כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית הצביעה. עיין בפי' הר"ש ז"ל שפירש על התוספתא דקתני כי האי לישנא דלא שייך למיתני האי לישנא לר' יוסי דמתני' דלעיל אלא דוקא לר"מ:

יורדין לידי טומאתם במחשבה. פי' הר"ש והרא"ש ז"ל כגון עור שחשב עליו לעשותו שטיח טמא ואם אח"כ חשב לחותכו לרצועות ולסנדלים לא נטהר עד שיתחיל לחתוך כדתנן בס"פ שאחר זה:

שהמעשה. מחק ה"ר יהוסף ז"ל השי"ן:

מבטל מיד מעשה. כדתנן לקמן פכ"ח חמת שעשאה שטיח ושטיח שעשאו חמת טהור: