משנה כלים פרק כ״ה משנה ז׳

בית הצביעה. מקום בעובי ראש הכלי כדי שלא יכניס ידו בשפלות הכלי וא"ר טרפון שבעריבה גדולה לבד אשר יהיה בו דין בית הצביעה ר"ל כי כאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו ור' עקיבא אומר בכוסות לבד זה הדין כי כאשר נטמא גב הכוס לא נטמא בית צביעתו ור' מאיר אומר כי היות בית הצביעה נבדל הדין מן גב הכוס אמנם זה הענין היות היד טמאה או טהורה ר"ל כי כאשר היתה ידו טמאה והחזיקו בכלי בבית צביעתו נטמאו משקים שבבית צביעתו ונטמאת בית צביעתו בלא ספק מפני אלו המשקין הנה אחורי הכלי לא תטמא ומשקין הבאים מחמת ידים טומאה קלה מאד כמו שבארנו בפתיחה וכן אם היה גב הכלי טמא וידיו טהורות והחזיק הכלי בבית צביעתו הנה ידו לא תטמא ור' יוסי אומר שהיות בית הצביעה כנבדל מאחורי הכלי אמנם זה בידים טהורים לבד כאשר החזיק הכלים בבית צביעתו הנה ידיו כפי מה שהיו עליו מן הטהרה ואע"פ שאחורי הכלי טמאים וכל מה שתראה בזה הפרק ממה שיראה לך שהידים יטמאו מאחורי הכלי שנטמא במשקין זה הנה דעת ר' יהושע כמו שהתבאר בשלישי ממס' ידים אבל חכמים אומרים שכלי שנטמא באב הטומאה לבד הוא אשר יטמא את הידים כמו שהתבאר שם והלכה כתנא קמא אשר אמר כל הכלים יש להם בית הצביעה ואמר רבי יוסי שזה אמנם הוא שלא יטמאו ידיו בבית הצביעה אע"פ שאחורי הכוס טמאים והוא המשיל בזה משל ואמר:

לעריבה גדולה של עץ. פי' הר"ב שאם יש משקים באחורי העריבה וידיו טמאות אוחז בבית הצביטה ואין חושש כו'. וכ"כ הר"ש אבל הוא מפרש ג"כ ויש להן בית צביטה בכה"ג. דאם אחוריו טמאים ובית הצביטה טהורים או איפכא. לא גזרינן האי אטו האי. שלא יטלנו בזה פן יגע בזה ע"כ. והר"ב מפרש שאם נטמאו אחוריו בית הצביטה טהור כו'. וכ"פ ברפ"ג דחגיגה וכפירש"י שם. וכן הרמב"ם התם והכא. והוא מפרש בעריבה גדולה נמי לענין זה שכאשר נטמא *) (ג"כ) הכלי [במשקין טמאין] לא נטמא בית הצביטה ע"כ. ועמ"ש לקמן במשנה ט:

אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד. וצ"ל היינו טעמא דר' יוסי דכשהוא וידיו טהורות. אז נזהר היטב שלא יבא לידי רבוי טומאה לא הוא ולא כליו. אבל כשידיו טמאות אינו נזהר כל כך וחיישי'. מהר"ם:

כל הכלים יש להן אחוריים ותוך הא דהדר תני לה הכא. והרי כבר תני לה בריש פרקן. היינו רק מדבעי לאשמעינן דין הצביטה. דלא לבד מהתוך חלוק. כ"א גם מהאחוריים. דדוקא כשנטמא התוך של הכלי במשקין נטמא כל הכלי. אבל אחוריים ובית הצביטה כשנפלו משקין על א' מהן לא נטמא חבירו. וכ"ש שבכה"ג לא נטמא תוכו:

ויש להם בית צביעה ר"ל מקום אחיזת האצבע שבכלי כשירצה להושיטו לחבירו ולרמב"ם כאן הוא ב"ק קטן שבצד שפת הכוס מבחוץ. ושם תוחב אצבעו להחזיק הכוס כשמושיטו לחבירו. ול"מ נ"ל שהוא כעין קשת שהולך למעלה בהכלי משפתו אל שפתו כמו שיש בסלים שלנו כזה? וקמ"ל הכא תרתי חדא דרק יד ואוזן הכלי שהן בדופן הכלי מבחוץ מאויר הב"ק וגם שהן פשוטין. אמרינן לעיל [מ"ו] דאמק"ט מהמשקין. אבל בית הצביעה שהוא על שפת הכלי שממעל לחללו. וגם לרמב"ם הנ"ל עכ"פ יש להיד זה ב"ק. להכי לא גרע בית צביעה זה מאחוריו. ומק"ט. ותו קמ"ל שחלוק אחורים מבית הצביעה. דבנטמא א' לא נטמא חבירו:

ר' טרפון אומר לעריבה גדולה של עץ ר"ל דוקא בעריבה גדולה אמרינן כשנטמא אחוריה לא נטמא צביעה. מדאינו רגיל לאחוז באחוריים. מפני גדלה וכבדה של כלי. להכי לא חיישינן שיגע אדם בידים טהורות ולחות באחוריים או בצביטה שנטמא א' מהן. ויחזור ויגע בידיו הלחות במקום אחר הטהור שבאותו כלי. ועי"ז יטמא גם אותו להכי בנטמא א' לא נטמא חבירו. אבל בכלים קטנים שרגיל האדם להושיטן פעם בשיאחז באחוריו ופעם בשאוחז בצביטה. חיישינן שפיר כלעיל. להכי כשנטמא א' מהן נטמא חבירו. [וקק"ל לרמב"ם [פ"ז מאה"ט ועי' לעיל פ"ב סי' מ"ח] דגם כ"ח מק"ט מגבו ממשקין. א"כ למה נקט הכא של עץ דוקא. ואת"ל דבגב כ"ח שגם משרץ אמק"ט לא החמירו בצביטה שלו. עכ"פ הרי כלי מתכות גם לראב"ד דמטהר משקין בגב כ"ח. עכ"פ בכלי מתכות מודה דנטמא גבו ולא תוכו. ולמה נקט הכא עץ דוקא. י"ל דאורחא דמלתא נקט. דעריבה מצויה רק בעץ]:

רבי עקיבא אומר לכוסות ר"ל אף לכוסות. שאף בהן יש חילוק בין אחוריים לצביטה. דבנטמא אחד לא נטמא חבירו. ולא חיישינן שיגע בידיו הלחות. במקום הטומאה ואח"כ במקום הטהרה. מדלאו אורחא לאחוז סביב לגבו. אלא כשירצה להושיטו לאדם מושיטו בדרך כבוד בשיאחז הכוס בבית הצביעה. כדי שהמקבלו יאחזנה בגבו לשתותו מיד אבל בשאר כלי. שפיר חיישינן כנ"ל. להכי כשנטמא א' מהן נטמא חבירו:

ר' מאיר אומר לידים הטמאות והטהורות דדוקא בהיו ידיו טמאות ונגע בהן כשהן לחות בא' מב' מקומות שבכוס הנ"ל. לא נטמא חבירו. וכ"כ בהיה א' מב' המקומות שבכוס טמא. ונגע בידיו הלחות וטהורות במקום האחר. לא נטמאו הידים. וכדמפרש ואזיל [במ"ח]. [ונ"ל דטעמיה. מדהו"ל תרי דרבנן טומאת משקין לכלי וטומאת ידים] אבל אוכלין לחין ומשקין. בין כשהן טמאים ונגעו במקום א' מב' מקומות הנ"ל שבכלי. ובין כשהן טהורים ונגעו במקום הטהור מב' המקומות שנטמא חבירו. בין כך וכך ב' המקומות והאוכלין והמשקין כולם טמאין:

אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד דרק בהן אמרינן שלא יתטמאו בשנגעו במקום הטהור שחבירו טמא. אבל ידים טמאות לחות שנגעו במקום א'. נטמא גם צד השני. וטעמיה דרק כשידיו טהורות נזהר היטב מליגע במקום הטמא שבכלי [ועי' ידים פ"ב מ"ד]:

וכן אשכחן למלה זאת ג"כ בחסרון האל"ף בפ"ק דתמיד. הממונה אומר להן הצביעו. שר"ל האצביעו. כלומר הושיטו אצבעותיכם למניין. ויש גורסים בית הצביטה. וכ"ה הגי' בגמ' (חגיגה דכ"ב ב') ומפרש התם שהוא לשון השטה. כמו ויצבט לה קלי. והיא היא. דלשני הגירסאות הוא מקום אחיזת הכלי באצבע בשעה שמושיטה לאחרים. ונ"ל דהיינו דמפרש התם בחגיגה. ר' יוחנן אמר. מקום שנקיי הדעת צובעין שם (ועי' רש"י וערוך שם). ול"מ נ"ל דר"ל אוחזין שם באצבע. דמחמת שהן נקיי הדעת וכל דבריהן בהשכל. להכי כשרוצים להושיט לחביריהן כלי. אין אוחזין בשפת הכלי. כדי שלא יצטרכו לתחוב אצבען לתוך חללו של כלי שהמשקה שם וימאס בו חבירו מלשתותו. גם אין אוחזין בגב הכלי פן ישמט הכלי מידם. אלא אוחזין את הכלי בבית אחיזה זה:

אבל אי"ל דה"פ. דלר"ט עריבה גדולה מק"ט בבית הצביעה. דמדהוא כבד צריך שיאחזנו גם שם כשיטלטלנה. וכ"כ כוסות לר"ע. שחושש שישפך המשקין על השולחן. אבל שאר כלים קטנים אמק"ט כלל בבית הצביטה. דמדאינו רגיל לאחזו רק שם. להכי הו"ל כשאר ידות דאמרינן בהו לעיל (מ"ו). דבנפלו עליהן משקין מקנחן והן טהורים. ליתא. דא"כ מה דקאמר בתר הכי ר"מ ור' יוסי דלידים לבד יש צביטה. ואי ר"ט ור"ע לחומרא קאמרו. ה"נ ר"מ ור"י. וס"ל דרק לענין טומאת הידים. אמרינן דבנטמא מקום א' בהכלי נטמא חבירו ומטמא להידים ומחמרינן. אבל בנגעו אוכלין לחין או משקין במקום האחר לא נטמאו. והא ודאי ליתא דהרי טומאת ידים ודאי קיל מטומאת אוכלין ומשקין:

בית הצביטה. גרסי' דכי האי גירסא מוכח בפ' חומר בקדש אבל בפ' בתרא דהלכות כלים כתב הרמב"ם ז"ל מקום אצבע השוקע בשפת הכלי:

בפי' ר"ע ז"ל. ואין חושש שמא יגע במשקים וכו'. אמר המלקט מפני שטומאת משקים הבאים מחמת ידים קלה עד מאד:

ר' עקיבא אומר לכוסות. הרמב"ם והרא"ש ז"ל פירשו דר' עקיבא סבר לכוסות דוקא וכן משמע מן התוספתא שאכתוב בסמוך בס"ד:

אלא לידים הטהורות בלבד. אבל לידים טמאות חיישינן שמא יגע במשקי' ולאו אדעתיה אבל כשיהיו ידיו טהורות נזהר מליגע במשקים שלא יטמאו ידיו. הרא"ש ז"ל: ובירוש' דברכות פ"ח דף י"א א"ר יוחנן אתיא דב"ש דאמרי נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס כר' יוסי דאמר הכא לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד וב"ה דהתם כר"מ דהכא: