משנה כלים פרק י״ט משנה ג׳

מיזרן. הוא אזור ארוג יהיה מצמר או פשתן או שער או זולת זה בכלל שהוא אריג וכן יתבאר מתוספתא דכלים וזה האזור כבר מקיפים בו המטה על ריבוע חלקיו וישאר מזה קצתו תלוי מן המטה כמו חבל היוצא מהמטה ואמר רבי מאיר כי (את) כאשר נטמאה המטה באיזו טומאה שתהיה יטמא קצת זה הבגד היוצא מן המטה ואפילו היה ארוך כל שהוא ורבי יוסי אמר שי' טפחים לבד ממנו ממה שימשך מן המטה הוא אשר יטמא בהטמאות המטה ויהיה כמוה: וענין אמרו שירי המיזרן ר"ל אם היה בלוי ונחתך קצתו איזה שיעור ישאר ממנו יהיה נחשב כלי ויטמא ואמר ז' טפחים ומה שהוא פחות מזה הנה לא יטמא: וחבק. הוא אשר ישימו אותו לחמור על המרדעת כדי שיעמוד על גבו וזה החבק ברחבו כמו טפח וארכו יותר מזה השיעור ובקצהו שנצין יחברו בהן המשאוי והל' כר' יוסי:

[*חבק. כתב הר"ב י"מ בגד עב וכו' וי"מ וכו'. ודבריו תמוהין בעיני. שהרי המיזרן מפרש הר"ב כמו אזור ואבנט. ושניהן אינן בגד לכסות כשיעור האוכף. או כשיעור המשוי שעליו. שהרי אינם רחבים כידוע. אבל דברי הר"ב מורכבים משני פירושים. שמ"ש בכאן על חבק. כתב כן הר"ש מהערוך. והוא כתב ג"כ על מזרן בשם גאון ובשם הערוך שהוא בגד צמר שנותנים בני אדם גדולים וחשובים תחת המצעות ובלע"ז טפי"ט. ועוד כתב הר"ש שי"מ שהוא עור הכרוך על המטה וכו' אבל זה שפי' הר"ב על מיזרן. כ"כ הרמב"ם. והוא כתב על חבק וז"ל חבק הוא [האזור] אשר ישימו אותו לחמור על המרדע. כדי שיעמוד על גבו. וזה החבק ברחבו כמו טפח. וארכו יותר מזה השיעור. ובקצהו [שנצין] יחברו בהן המשאוי [נ"א הקשירה] ע"כ]:

מיזרן מיזרון הוא אזור הכרוך סביב לד' דפנות המטה לחזקם יחד. ולפעמים הוא ארוך יותר מהצורך ונשאר מדולדל ותלוי בסוף הסיבוב:

היוצא מן המטה כל שהוא ר"ל בין שהוא ארוך הרבה או רק מעט יותר מהצורך. הו"ל חיבור. דמשום חשיבות אינו חותך אותו משם אעפ"י שא"צ לו. ומניחו שם דחושש דכשיתרפו פרקי המטה. יחזור ויכרוך עם המותר מהמזרון סביב פרקיה כמה פעמים:

רבי יוסי אומר עד עשרה טפחים הוה חיבור. וכחבל לעיל [מ"ב]:

שירי מיזרן היינו מזרון שבלה ונשאר רק קצת ממנו:

ז' טפחים כשנשאר ממנו בריא אורך ז"ט. עדיין כלי הוא ומק"ט ככל אריג. אבל בבציר מהכי לא חזי למידי ואמק"ט:

כדי לעשותו חבק לחמור לחבוש בו החמור מתחת לבטנו כשיקשור אותו בב' קצוותיו מזה ומזה להמרדעת שמונח ע"ג החמור:

מיהו מדלא מחלק במזרון שבמטה כבחבל לעיל. משמע דמזרון שחשוב טפי מחבל לכ"ע אפי' פחות מה"ט הו"ל חיבור להמטה. וכן משמע לשון כ"ש דקאמר ר"מ. דהיינו בין רב או מעט. וכן משמע נמי מסתימות פירוש רבותינו. אמנם מדהפסיק תנא בדיני שירי מזרון. בין דיני מזרון שכרוך למטה. היה נ"ל לכאורה ל"מ מרבותינו. דשירי מזרון דנקט. לאו היינו כשירי אזוב (פרה ספי"א) וכ"כ לעיל (פ"ה סמ"א) שירי תנור דהיינו אחר שנתקלקל. רק היינו מה שנשאר מהמזרון מדולדל שאין בו כדי כריכה. אז דוקא כשהוא ז"ט רגיל לחתכו. משום כדי לעשות ממנו חבק לחמור. ולא בפחות מזה. ומצינו לשון שירי. גם בדבר המדולדל כמו כורכן בשירי הלשון (פרה פ"ג מי"א):

כך נ"ל. ודלא כמשמע לכאורה מהרמב"ם כאן. שחבשו בו גם ממעל לגב החמור. וזה תמוה. דהרי לפי חשבון שמסרו לנו חז"ל (סוכה דז"ב) דכל שיש בהקיפו ג"ט יש ברחבו טפח. א"כ אם יהיה מזרון בת ז"ט ראוי להקיף בו גוף החמור. ע"כ שיהיה עביו של החמור רק קצת יותר מב"ט. אתמהה:

כל שהוא דברי ר' מאיר. כך צ"ל:

עד עשרה טפחים. מחק ה"ר יהוסף ז"ל מלת עד:

כדי לעשותו חבק לחמור. כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל: