משנה כלים פרק י״ט משנה א׳

כבר קדמנו צורת המטה שאמרנו שאריגת החבלים בין הד' עצים לשכב עליו ואמר כי כאשר תסתר המטה תהיה טהורה (אחר) נגע אחד באלו החבלים הארוגים אחר סתירתה הנה לא תטמא ומבואר הוא שהמאמר בכאן בטומאת המת או במשכב הזב עוד חזר אל פרק אחר ואמר החבל מאימתי הוא חבור רצה לומר מתי נחשבהו מחובר במטה ויטמא בטומאתו ואם נגע בזה החבל כאילו נגע במטה ואמר כי כאשר נארגה ממנה משלשה בתים ולמעלה הנה כאשר נטמא המטה כל מה שנגע במה שנארג מן החבל מהקשר האחרון אל מה שימשך לאריגה הנה הוא טמא ומי שיגע בה מהקשר לחוץ הנה הוא טהור ומדרך כל קושר קשר שיעזוב מהחבל מעט חוץ מהקשר כדי שלא יותר הקשר ויקרא זה הקצה נימי הקשרים ונימי הן חוטים הנה ענין אמרו צרכו הוא השיעור אשר אם חתך החבל על יותר קצר ממנו יותר הקשר והוא בחבל המטה אשר היה עביו ידוע אצלם ג' אצבעות לפי שמה שיהיה החבל יותר עבה יצטרך להשאיר ממנו יותר אחר הקשר ומאמר רבי יהודה אמת:

והנוגע בחבלין. כן גי' הר"ב. אבל גי' הרמב"ם בפירושו ובחבורו ס"פ כ"ו הנוגע וכן היא גירסת הר"ש. וכלומר שאחר שנתפרקה המטה. שוב אין לחבלים חבור:

והנוגע מן הקשר ולפנים. והקשר בכלל שהרי נומי הקשר כל שהוא לצורכו מטמאין. ולשון הרמב"ם בפכ"א מה"כ [הלכה ו]. מן הקשר ולחוץ עד ג' אצבעות טמא. מפני שהן צרכיו של קשר. הרי הן מכלל המטה. וחוץ לג' אצבעות טהור. שאינו לצורך הכלי. שאפילו פסקו אין הקשר ניתר:

נימי הקשר כו' רי"א כו'. כדדרשי' בת"כ. בפ' זאת תהיה. במשכבו ולא בנימין היוצאים מן הקשר חוץ משלשה אצבעות. או יכול שאני מוציא מג' ולמטה. ת"ל טמא. הר"ש. וכן כתבה הרמב"ם במשנה דלקמן וממנה נ"ל שלמד הרמב"ם. דדברי ר"י אמת. ושאין חולק עליו מדסתמה הברייתא. ודתנן רי"א בלשון פלוגתא. ל"ק. כמ"ש הרבה כיוצא בזה בפרק בתרא דביכורים. ומ"מ כתב דשיעורן זה בחבל המטה אשר עביו ידוע אצלם. דלפי מה שיהיה החבל יותר עבה. יצטרך להשאיר ממנו יותר [חוץ] הקשר. ע"כ:

המפרק את המטה להטבילה מיירי במטה שנטמאה בטומאת מת ונעשית אב. או ששכב עליה זב שנעשית עי"ז אה"ט. שמטמא אדם המפרקה כשנוגע בה להטבילה. ואע"ג שא"צ לפרקה קודם טבילה [וכלעיל ספי"ח] מיירי הכא שהמטה גדולה. ואינו יכול להכניסה להמקוה רק אברים אברים. ובכה"ג אינו יכיל להשתמר מליגע באבריה הרבים אחר שנתפרקו:

והנוגע בחבלין היינו החבלים שהמטה מסורגת מהן בשעה שנטמאה. ונטמאו עמה. דאע"ג דחבלים לבדן אמק"ט [כהת"כ שהביא רתוי"ט לקמן פכ"ז מ"א] אפ"ה כ"ז שמחוברין במטה מקבלין טומאה אגבה. והשתא שהיא מפורקת נשארו החבלים מחוברים בא' מאברי המטה:

טהור דכל אברי המטה אין בהם טוי"ש כ"ז שהן מפורקין וכ"ש החבלים דאע"ג שהן דבר בפ"ע. עכ"פ ממ"נ אי כאברי המטה דיינינן לה. הרי כל אבריה כשנתפרקו אין בהן אז טוי"ש. ואי כגוף בפ"ע דיינינן לה. הרי חבלים ומשיחות אמק"ט. מדאינן כשק שהוא טוי וארוג [כספרא שהביא רתוי"ט רפכ"ז]:

החבל מאימתי הוא חבור למטה ר"ל כשמסרג מטה חדשה בחבל. מאימתי החבל הוא חיבור להמטה שיתטמא שניהן כשנגע טומאה בא' מהן:

משיסרג בה שלשה בתים שכל הסירוג הוא עשוי חלונות חלונות מרובעות. וכל חלון נקרא בית. ומשסירג בהמטה ג' בתים. אז שאר החבל המדולדל כל כדי סירוג שאר הבתים הו"ל חיבור להמטה שטמאה גם בלי סירוג משישופו בעור הדג [כרפט"ז] [והר"ש כתב אפי' ארוך עשר אמות. ובתוספתא [פ"ט דב"מ דכלים] אפי' ארוך ק' אמה הו"ל חיבור. וא"ת הרי במ"ב אמרינן דרק עד י"ט חיבור. י"ל דהכא מיירי בצריך כל הק' אמה להסירוג. וזה כדברינו לעיל]:

והנוגע מן הקשר ולפנים אם קשר חבל אחר לחבל שכבר סרג ממנו ג' בתים. ודעתו לסרג גם החבל האחר בהמטה ונגע טומאה מהקשר ולפנים:

טמא זהו פשיטא דמרישא שמעינן לה. אלא דקמ"ל דגם הקשר עצמו כלפנים:

מן הקשר ולחוץ טהור אף שנצרך לסרג בו. ואע"ג דהחלק ההוא נגע בהקשר הטמא. הרי חבל אמק"ט [וכלעיל סי' ג']:

נימי הקשר הם ציצי ראשי החבלים שיוצאים בראש הקשר. כדי שלא יתנתק:

הנוגע בצרכו ר"ל במה שבלעדו יתנתק הקשר. זהו הו"ל כגוף הקשר. והו"ל חיבור להמטה:

רבי יהודה אומר שלש אצבעות דאם לא יצאו בקצה הקשר גא"צ יתנתק הקשר הנעשה בחבלים עבים כפי שצריך לסרג בהן המטה לשכוב עליהן:

אמנם דברי הר"ב תמוהין. שבד"ה והנוגע בחבלים גרסינן כ' וז"ל דמפרק מטה מיירי שאין במטה ארוכה וב"כ. עכ"ל. וכוונת רבינו. דאל"כ לפי גרסתו דגרס והנוגע. א"כ גם מפרק לחודא טהור. והרי ע"ז ק' ואמאי. והרי נגע המפרק בהארוכה וב"כ שהן אה"ט ומטמאין לאדם הנוגע בהן. וע"ז תי' רבינו דמיירי שאין במטה ארוכה וב"כ. ותמוה הרי גדולה מזו מצאנו. אפי' נשאר ארוכה וב"כ. ומחובר עמהן ב' הקצרות שמזה ומזה. ג"כ פסק הר"ב לעיל (פי"ח מ"ה) כרבנן שהוא טהור וא"כ מה קושיא. ותו דבד"ה והנוגע בחבלים גרסינן. כתב הר"ב וז"ל. דמכיון שפירקה אין החבלים חיבור. וזה ג"כ תמוה. דויהיו ג"כ החבלים חיבור להאברים המפורקין כיון שהאברים טהורים מה מזיק שהחבלים מחוברין להן. ותו ק' דמדבריו משמע דכל שאין בהמטה ארוכה וב"כ. אינו טמא. והרי הר"ב בעצמו כתב לעיל (פי"ח מ"ז) דאפי' כרע א' שדרס עליו הזב נטמא א"כ כ"ש שלא פרחה ממנו טומאת מדרס שהיתה עליו משכבר בהיה ראוי למדרס. וצ"ע:

וא"ת מ"ש הכא מבכל דוכתא לענין שבת (שבת פט"ו מ"א). וגם לענין כלאים (יו"ד סי' ש') אמרינן דקשר של קיימא הוה חיבור. י"ל אסורי מטומאה לא ילפינן (יבמות ק"ג ב') דבטומאות וטהרות הלכתא גמירי להו. דאפי' קשר של קיימא לא הוה חיבור. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש כאן. דרק תפר הוה חיבור. וכן מוכח מלקמן (פכ"ו מ"ד) דאפי' קשר של קיימא אם אפשר להתירו בקלות אינו חיבור. ועי' עוד במקואות (פ"י מ"ה). ואע"ג דלקמן (פ"כ מ"ה) ס"ל לב"ה משיקשור. י"ל דהיינו דעי"ז מחשב שנוי אבל לא שעי"ז יחשב חיבור. שוב ראיתי דגם ממקומו הוא מוכרע. דהרי החבל הכא אינו חיבור להמטה עד שיסרג בה ג' בתים. ואין מועיל קשר של קיימא שקשור בו החבל בהמטה:

וא"ת הרי כל המחובר לטמא טמא (כפי"ב מ"ב). וי"ל היינו בשאמת חשוב מחובר. אבל הכא הרי אין הקשר חשוב מחובר (כסי' ב') מיהו כל מה שאינו צריך לסירוג המטה. אפי' מהקשר ולפנים טהור. וחילי מלקמן (פ"כ מ"ג) ואשכחן נמי דכוותיה במקואות (פ"י מ"ה) דכל העומד לחתוך כחתוך דמי (כחולין דע"ג א'):

והנונע בחבלים גרסי' וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט איני יודע מנין לו זו הגרסא שהרי הרמב"ם ז"ל לא פירשה לא בפירושו למשנה ולא בחבורו בהלכות כלים ספכ"ו גם אינה לא בפירוש הר"ש ז"ל ולא בפי' הרא"ש ז"ל וא"כ דילמא מתני' מיירי במטה שיש בה קצרה ושתי כרעים דטמאה לכ"ע ואעפ"כ הנוגע בחבלים טהור דמכי פירקה שוב אין בה טומאה אבל לעולם המפרק טמא עד שיטהר עצמו אח"כ בא לידי באור הרמב"ם ז"ל על משנתנו מוגה ומשמע משם דהנוגע גרסי' וגם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מחק הוי"ו:

מן הקשר ולחוץ טהור. אע"פ שסוף החבל השני ליארג:

ר' יהודה אומר שלש אצבעות. לחבל שהיה עביו ידוע אצלם יהיה שיעורו שלש לפי שכל שהחבל עבה צריך להניח יותר חוץ לקשר. הרמב"ם ז"ל: