משנה כלים פרק י״ח משנה ז׳

זה הכרע אשר זכר שהוא טמא מדרס הוא שנטמאת לבדה כשדרס הזב עליה אולם אם היתה המטה טמאה מדרס ונשבר רגל מרגליה הנה היא טהורה. וכבר בארנו בפתיחת דברינו שכלי שטף כאשר נטמא במת טומאת שבעה הנה הוא יהיה אב הטומאה ויטמא אדם וכלים טומאת ערב ולזה כאשר נטל זה הכרע אחר הרכבתם ישאר טמא טומאת ז' כמו שהיה והמטה טמאה טומאת ערב להיותה נוגעת בכרע שהוא אב ואם היה כרע טמא טומאת ערב והוא שיהיה ולד הטומאה ר"ל שהיא נטמא בטומאת מת הנה אצל חבורן במטה יהיה הכל ראשון וכאשר ניטל נשארה המטה טהורה אבל הכרע ולד הטומאה והוא לא יטמא כלים לפי השרש שעשינו בתחלת דברינו. אמר וכן השן של מעדר ר"ל כאשר היה השן טמא ונרכב במחרישה הנה דינה כדין הכרע בשוה וזה כי איזו טומאה שהיתה בשן בעת הרכבתה ונדבקה במחרישה הנה תהיה המחרישה טמאה כמוה וכאשר נבדלה השן ממנו תשאר השן בטומאה שהיתה בה בין קלה בין חמורה ונדון על המחרישה דין כלי שנגע בזה השן וזה כולו מבואר ממה שהשרשנו:

היתה טמאה טומאת ז'. לשון הר"ב כגון שנגע במת. וכן לשון הר"ש והיא שטת ר"ת דלא אמרי' חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות. וכתבה ג"כ הר"ב ברפי"ב דאהלות ולא דק לפ' הכא דלא כשטתו דבפ"ק דאהלות מ"ב שהיא שטת הרמב"ם דבכל כלים אמרי' הרי הוא כחלל והרמב"ם כתב בכאן וז"ל וכבר ביארנו בפתיחת דברינו שכלי שטף כאשר נטמא במת טומאת ז' הנה הוא יהיה אב הטומאה ויטמא אדם וכלים טומאת ערב וכו' נתכוין לומר כשנטמא במת בענין זה שהוא יהיה אב הטומאה. ויטמא אדם וכלים טומאת ערב וזה כשלא יגע במת עצמו. ובמת דקאמר היינו בטומאת מת:

כולה טמאה טומאת ז'. ואם הזה על המטה טהרה והכרע בכללה ואם פרשה קודם הזייה (היא) [הכרע] טמאה כו' הרמב"ם ספכ"א מה"כ:

כרע שהיתה טמאה מדרס שנתפרק הכרע ממטה שהיא טמאה מדרס. והמטה עדיין קיימת ודעתו להחזירן יחד. דאז כששוב יחבר אברי המטה תחזר לטוי"ש [כחכמים בסוף פרקן]:

וחברה למטה אפי' למטה אחרת שהיתה טהורה:

כולה טמאה מדרס דאע"ג דהכרע כל זמן שהיתה מפורדת פרחה טומאה מנה. דהרי לא עדיף כרע מארוכה וב"כ דמטהרי רבנן לעיל [במ"ה] אפ"ה כיון ששוב חיבר הכרע למטה ויהיה הכרע שוב ראוי לתשמיש הראשון. הו"ל כאבר טמא שבמטה טמאה. וחוזרת לטוי"ש. וגם שאר המטה שמחובר לה הכרע. אע"ג שקודם שחיבר לה הכרע. טהורה היתה. אפ"ה כיון דהשתא מחוברת לאבר טמא נחשבו יחד כגוף א' וכולה טמאה מדרס כהאבר דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]:

פרשה היא טמאה מדרס לא שבאמת טמאה. דהרי כל זמן שמפורדת לא עדיף מזמן פרידתה בתחלה שהיתה טהורה ביני ביני. וכמש"ל. אלא ר"ל דטומאת מדרס שהיה בה בתחלה מתלי תלי עלה שכששוב יחברה למטה אחרת חדשה. תהיה שוב גם המטה ההיא טמאה מדרס:

והמטה מגע מדרס דאע"ג דהשתא אין המטה גוף א' עם כרע המדרס. עכ"פ כבר נגע בה בשעה שהיו מחוברים יחד. ואע"ג דהכרע לבד קודם שחברו אין בו טומאה. עכ"פ בשעה שנגעה בו המטה הי' טמא מדרס. מדהיה אז אבר ממטה שלימה:

היתה טמאה טומאת ז' נ"ל דלהכי לא נקט היתה טמאה טמא מת. ור"ל שנטמא המטה ממת עצמו. דא"כ היתה המטה אבי אבות כמת עצמו [ועי' ביבקש דעת סוף סי' ח'] וא"כ אמאי נימא כשחזר ופירש. המטה טמא טומאת ערב. הרי כלים בכלים טמאין שניהן טומאת ז' [כאהלות פ"א מ"ב]. אע"כ דהכא מיירי שהמטה נגעה במטה שהיתה טמאה טומאת ז'. שנטמאה גם היא טו"ז. ואח"כ פירש כרע זה ממנה:

וחברה למטה כולה טמאה טומאת שבעה פרשה היא טמאה טומאת שבעה ה"נ פירושה כלעיל סי' נ"ו ור"ל לא שבאמת טמאה השתא. אלא שעדיין הטומאה חופפת עליה שכשיחברה לשום מטה תהיה כולה טמאה טו"ז:

והמטה טמאה טומאת ערב דהרי מטה זו רק ראשון היא. וכל ולד א"צ טומאת שבעה ולא הזאה:

היתה טמאה טומאת ערב כגון שנגעה בשרץ או בשום אה"ט:

פרשה היא טמאה טומאת ערב והמטה טהורה דאדם וכלים אמק"ט רק מאה"ט [כריש ב"ק] ובאמת הוה מצי הכא למנקט כדנקט במ"ח. דאין מגע עושה מגע. רק הך דהתם קאי נמי אבבא זו:

וכן השן של מעדר מעדר הוא עץ פשוט כמקל. ותוחבין בראשו שניים של מתכות כדי לחפור בו. או כדי להיות כמזלג. להפוך בהן השבלים שנקצרו כדי שיתיבשו מהר גם התחתונות. ולפעמים שולפין השניים מהמקל. ולהכי אם כשהיו שניהן מחוברין יחד נטמאו טו"ז או טומאת ערב. ושלף השניים ממקל ראשון וחברן למקל אחר. דינן כמטה הנ"ל. אבל טומאת מדרס לא שייך במעדר. מדאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

והר"ב פי' דמיירי שדרס הזב על הכרע. ותמוה הרי גם הטומאה שהיה בהכרע כשהיתה בהמטה. פרחה מינה כשנתפרקה (כדמוכח ממ"ה דלעיל) ע"כ מדהו"ל כשברי כלים. א"כ איך תטמא כשדרס עליה הזב. אפי' נוקי לה ביש בהכרע שיעור מדרס. הרי עכ"פ חתיכת עץ בעלמא הוא והרי בסוכה (דט"ו) מקשי הש"ס אברי מטה שנתפרקו למאי חזו. וה"נ כרע זה שנתפרק למאי חזי. וכ"כ הרמב"ם (פכ"ה מכלים ה"י) דאם דרך הזב על בול עץ לא נטמא מדרס. וכן הדין בכל אברי כלי גם לענין שאר טומאות כשנתפרקו אמק"ט. רק בדחזו למלאכתן עדיין. וכש"ס סוכה הנ"ל (ועי' רכ"מ ספ"ו דכלים). וכן מוכח נמי מלקמן (פי"ט מ"ו) דנקט מטה עם מזרון שנגע בהן מת. ופירשו מהדדי. שניהן טמאין טומאת ז'. וק' דלמה לא נקט נמי מטה שנגע בה מת. ופירש ממנה כרע שניהן טטו"ז. ואי"ל דמזרון לרבותא נקט. אף שאינו מגוף המטה. אפ"ה טמא טו"ז. דאדרבא כרע רבותא טפי. דאע"ג דלעצמו לא חזי לכלום ואינו רק שבור הכלי. אפ"ה מק"ט ונשאר בטומאתו. אע"כ דרק מזרון דגם כשפירש שם כלי עליו. נשאר בטומאתו. אבל לא כרע עץ. גם טומאתו פרחה ממנו בשעה שהופרש מהמטה. וא"כ כ"ש שאמק"ט להבא כל עוד שעומד מופרש:

נמצא שמטה זו חמורה מהכרע. שהכרע כל זמן שמפורד מהמטה אין בה טומאה כלל. והמטה שהיא תולדתה עכ"פ טמאה מגע מדרס גם כשמופרדת מהכרע. ואפ"ה לא תנא הכא שהנוגע במטה אומר להמטה מטמאיך לא טמאוני ואתה תטמאני כדתני לעיל (פ"ח מ"ד ופ"ח דפרה מ"ב ג. ד. ה. ו. ז) היינו משום דבהנך כולהו נשאר האב על תכונת טומאתו כבתחילה. ואפ"ה אין בו כח כתולדתו. משא"כ הכא חולשת האב נתהוה ע"י שנתפרק הכרע. תדע דאל"כ כל כלי טמא שנגע באוכל. ואחר שנשבר הכלי הטמא נגע האוכל שנטמא באוכל אחר. שנעשה האוכל זה שני. הכי גם בזה יאמר כן האוכל השני להאוכל הראשון. ונ"ל עוד דנקט הכא כרע לרבותא דאע"ג שהוא רק דבר מועט. אפ"ה כל המטה שנתחברה לו דינו כהכרע בהטומאה. וכ"ש בניטל ארוכה או קצרה. וחברן למטה טהורה. כולה נטמאת כהמחובר לה. ורק דבניטלה קצרה וב"כ. אז הנשאר מהמטה שניטל הקצרה ממנה נשאר בטומאתה הישנה. ובניטל ארוכה וב"כ אז הנשאר טהור כרבנן לעיל במשנה יו"ד:

ולעיל פי"ג סוף מ"ב פי' הר"ב דשן של מעדר הוא כלי חפירה. וכן מצינו בכתוב ובמשנה (פאה פ"ב מ"ב) וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. וכאן פי' הר"ב שהוא כלי להפוך עמה השבלים (וזה נקרא בש"ס בשם עתר. כסוכה די"ד א') ואפשר דמעדר חזיא לחפירה ולהפוך השבלים:

וחברה למטה כולה טמאה מדרס. כך צ"ל. ופירשו הר' שמשון והרא"ש ז"ל כרע של מטה שהיתה טמאה מדרס ואע"ג דמכי פירשה הכרע מן המטה טמאה מדרס נטהר כיון דלחודיה קאי כדתנן לעיל דקצרה ושתי כרעים בעינן או ארוכה ושתי כרעים מ"מ חוזר לטומאתו הישנה ואפי' חברה למטה האחרת הטהורה כל זמן שכל פרקיה קיימין שהמטה ח' פרקים כדתניא בתוספתא:

טומאת ז'. כגון שנגעה המטה במת ואח"כ פירש הימנה כרע זה עכ"ל ז"ל. ור"ע ז"ל כתב היתה טמאה טומאת שבעה כגון שנגעה במת וכתב עליו ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל עיין במסכת אהלות פ"ק סי' ב' שפי' ר"ע ז"ל שגם כלי שטף הנוגעים במת נעשין אבי אבות וכלים בכלים אב הטומאה ודו"ק ע"כ: