משנה כלים פרק י״ח משנה ד׳

הנה נבאר בהלכה שאחר זה אי זה חלק המטה הן אשר יקראו לשונות ובכלל הן ארבע קצוות בד' זויות המטה גבוהים על ריבוע המטה והם כמו אמה או יותר ואמר שאם נרכיב זה המלבן על שתי הלשונות נכחיות לפני המטה ונשאר גבוה על המטה הנה לא יטמא בהטמאות המטה לפי שאין חלוק בין זה המלבן ומלבני בני לוי אשר הקדמנו צורתם ואמרנו שהן טהורין והלכה כר' יוסי ור"ש:

מלבן שנתנו על לשונות נ"ל דמדלא קאמר לשונות שנתנום תחת המלבן רק מלבן שנתנו ע"ג לשונות. ש"מ דלאו דין הלשונות אתא לאשמעינן. וכדמשמע מהר"ב. רק דין המלבן קמ"ל הכא [וכן משמע מלשון שהשיב בו ר"י. דקאמר מ"ש זה וכו' ואי אלשונות קאי. הול"ל מ"ש אלו] והיינו משום דלעיל מיירי שנתן המלבן על מסגרות שמחוברות בפנים בשולי דופני המטה. ולהכי הו"ל המלבן חיבור להמטה. אבל הכא מיירי שנתן המלבן תוך חלול המטה ע"ג לשונות שהעמיד תחת המלבן. והן כעין לוחות ארוכות ועבות שמעמידין תחת ד' זויות המלבן. כדי שיונח המלבן עליהן. ואין הלשונות מחוברות כלל במטה. נמצא שאין המלבן נתמך כלל על המטה רק על הלשונות:

ר' מאיר ורבי יהודה מטמאין מדעכ"פ הוא דבוק במטה. והוא עיקר תשמיש של המטה. כגוף המטה חשוב אף שאינו מחובר במטה. בנגיעה בו סגי [כלעיל פ"ה מ"ג]:

ר' יוסי ור' שמעון מטהרין דלא ילפינן מכ"ח החמור. אבל הכא מדאין תמיכת המלבן על המטה. לא מחשב כאבר מאברי המטה. רק כשאר פשוטי כ"ע שמשמש רק לאדם שאמק"ט. והיינו שפיר דקאמר עלה ר' יוסי. מ"ש זה ממלבני בני לוי ששניהן אינן נתמכין על מטה ידוע. ואין נחשבין כאברי המטה:

ולהר"ש הנ"ל הלשונות הם לוחות שמעמידין עליהן המלבנים הנ"ל. ולר"מ ור"י מק"ט. משום דגם הם מתטלטלין עם המטה. ולר' יוסי ור"ש אמק"ט משום דברוב פעמים מסירין אותן מתחת המלבנות והו"ל כפשוטי כ"ע בפ"ע. וכך צריך לפרש נמי דברי הר"ב ועי' הרמב"ם (פ"ד מכלים ה"ב) שדבריו נוטין לפי' בפנים:

כך נלפע"ד פי' המשנה כפי שלמדתי מהרמב"ם (פכ"ו מכלים) מהלכה ט' שם עד סוף הפרק. וכרכ"מ שם. וכן משמע נמי מסוגיא דסוכה (דט"ו ב' ותוס' שם ד"ה ארוכה).מיהו מ"ש תוס' שם. דסוגיא דהתם דארוכה וב' כרעיים מק"ט. אתיא כר' נחמיה במשנתינו. במחכ"ר לפע"ד א"א לומר כן. דא"כ ל"ל דמייתי הש"ס התם אהך סוגיא מימרא דרב חנן. הרי איהו אמר מלתיה אליבא דרבנן דר"א דסוף פרקן. דקאמרו מטמאת אברים. טפי הו"ל לש"ס למימר הא מני ר' נחמיה היא דקאמר בפירוש במשנתינו דבנשאר ארוכה וב"כ נשארת בטומאתה. א"כ כ"ש דמק"ט גם להבא. אע"כ דלא תלי הך פלוגתא דרבנן ור' נחמיה בהך פלוגתא דרבנן ור"א דסוף פרקן. דאפי' רבנן דר"נ מצו סברי כרבנן דר"א דמק"ט מכאן ולהבא. רק דס"ל דטומאה ישנה נתבטל ממנה כל זמן שלא חזר וחברן יחד. וכן פסק הרמב"ם (פכ"ו מכלים) כהנך ב' רבנן. וערכ"מ שם. אולם רב"א זצוק"ל פי' דניטלו קצרה וארוכה דמתניתין מיירי בניטל ואינו יכול להחזירה. והו"ל כנשברה לקמן (מ"ט). ור"ל דרישא דניטל קצרה וב' כרעיים. מיירי אפי' בנשברה. וניטל ארוכה ב"כ בסיפא מיירי דוקא בנשברה. מיהו לפע"ד מלישנא דמתני'. דנקט הכא במשנה ה' מלת נטלה. ובמשנה ו' נקט מלת נשברה משמע טפי דמשנתינו רק בנטלה מיירי. דהיינו בקצרה דרישא. דוקא בנטלה. ובארוכה בסיפא אפי' בנטלה. שעדיין היא בעולם ויכול להחזירה. אפ"ה כל זמן שלא החזירה נתבטל טומאה ישנה שבה:

מלבן. פי' הרמב"ם ז"ל הוא עץ מרובע ארוך בארך המטה מכוייר ומצוייר ומשימין אותו לפני המטה לצד חוץ ויש בו נקבים שמכניסין אותו בהן להחזיקו עם המטה ונעשה אותו מלבן מכלל המטה והוא פני המטה ומלבני בני לוי הוא עץ מרובע ארוך שעומד על שני רגלים כזה % או כזה % והיו תולין בו הלוים כלי זמר שהיו אומרים עליהם השיר בכל יום עכ"ל ז"ל והרא"ש ז"ל פי' מלבן לכרעי המטה עביד כדמשמע בפ' המוכר את הבית דבעי ר' ירמיה מלבנות של כרעי המטה מהו והוא חתיכת עץ חלול ונכנס בו כרע המטה כמו מלבן שעושין בו הלבנה ומגין על הכרע שלא ירקב מלחלוחית הקרקע ואיכא דמטלטלי בהדה דמטה ואיכא דלא מטלטלי כדמוכח התם והני דמטלטלי עמה טמאים דכמטה דמו וכן פי' רש"י ז"ל בפ' כירה וכן ג"כ פי' הר"ש ז"ל:

שנתנו על לשונות פי' הר"ש ז"ל עץ עשוי כעין לשון שהמלבן מונח עליו דהרבה דברים נקראין לשון כדאשכחן וכו':