משנה כלים פרק י״ח משנה ג׳

אמר כי כאשר הוסר רגל מרגליו הנה הן לא יטמאו ואע"פ שזאת השידה או התיבה לא ינקבו בנטילת זה הרגל אבל ישארו מקבלים להיותן כבר נפסד תמונתן. עוד אמר ר' יוסי שאלו הכלים כאשר לא יחזיקו מ' סאה אם לא בהשתנות מצבם כשיתפשטו או ינטו על אחד מצידיהן הנה הן יטמאו כאשר לא יקבלו מ' סאה על מצבן הראשון וחכ"א הואיל ומקבלים מ"מ טהור כמו שקדם: ונקליטי המטה. הן שתי נצבים על שני קצוות המטה ישליכו עליהן הסדין בעת השינה ויהיה על המטה כמו קובה כדי שלא יכנסו בו הזבובים בעת שישן בתוכו: וחמור. יקרא כל דבר יסמכו עליו והוא בכאן חתיכת עץ תכנס תחת המטה להתקיים עליו ולהתפשט עליו המטה: וחפוי. הן המכסאות אשר יקשטו בו המטה בכסף וזהב וזולתו: ומלבן. הוא עץ מרובע ארוך על ארך המטה יורכב על אופן המטה ממה שימשך הענין ובו נקבים ויכנסו באלו הנקבים לקיים עמידתן במטה וחשוב זה העץ מכלל המטה: ומלבני בני לוי. עץ מרובע ארוך מורכב על שני נצבים (על זאת הצורה) יתלו בו הלוים מיני הכלים אשר יאמר עליהן השיר בכל יום ואין הלכה כר' יוסי:

ושאינן. וגירסת הר"ב כנוסחא אחריני שאינן. וכן בנוסחת מהר"ם נמחק הוי"ו:

ונקליטי המטה. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דסוכה:

וחמור. נקרא כך לפי שהמלבן והמטה נישאין עליו. מהר"ם:

[*ומלבן. פי' הר"ב לוחות כו' ומיטלטלין עם המטה דמחוברת במסמרות או בסיכי. כדמוכח בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ט) ועיין בפי"ב דפרה משנה ח]:

השידה והתיבה והמגדל גם הכא באינה מחזיק מ"ס מיירי. דאי במחזיק מ"ס. מה אע"פ שמקבלין דקאמר. אדרבה הואיל שמקבלין מ"ס טהורין. ואת"ל דה"ק דאעפ"י שמקבלת השתא מעט אף שנשבר לה רגל א'. וסד"א דתהוי כשאר כלי ב"ק ותקב"ט. אפ"ה טהורה. ליתא דהרי תנינא לעיל [רפט"ו] דלא מחשבה ככלי עץ העשוי לנחת אף שמחזיק מ"ס. עד שיהא לה מושב רחב. וזו כיון שנשבר ממנה רגל א' אין לה מושב כהוגן. וא"כ איך אפשר שתהיה טהורה. אלא ע"כ דבשידה שאינה ממ"ס מיירי. ואע"ג שמקבלת דקאמר. ר"ל שמקבלת מעט ע"י תמיכה:

אע"פ שמקבלין טהורין דלא דמי ללפד לעיל [פ"ב מ"ח] דהתם עשאו מתחלה לשם תשמיש כזה שיקבל בתמיכה. משא"כ הכא שע"י שנשבר הרגל אינו מקבל רק בתמיכה. ולשם תשמיש הזה לא עשאו בתחלה רק פנים חדשות בא לכאן. ואינו מקבל טומאה עד שיגמור בלבו להשתמש בה מהשתא כך [כספכ"ה]:

ושאינן מקבלין כדרכן לרמב"ם הכא תו במחזקת מ"ס מיירי. וה"ק שידה שלימה. ואינה מחזקת מ"ס רק כשיתמכוה:

דאע"ג דבלפד שאינה בת קיבול רק ע"י תמיכה מקבל טומאה [וכפ"ב מ"ח] אלמא מדנעשית לשם תשמיש כזה דיינינן לה כפי שהיא מתומכת לטמאה. א"כ ה"נ נדונה כפי שהיא מתומכת לטהרה. אפ"ה ס"ל דהחזקת מ"ס שע"י הטיי' אע"ג דב"ק מקרי. אהל לא מקרי. ולרבנן גם לענין אהל מקרי ב"ק. כיון דעשאה מתחלה לשם תשמיש כך להכי אף שאין לה מושב רחב אמק"ט. וכך פסק הרמב"ם [כלים פ"ג ה"ז]. אמנם להר"ש והר"ב. שאינן מקבלין בלא וי"ו גרסינן. א"כ לאו דברי ר' יוסי היא. רק נתינת טעם הוא לשידה שנשבר לה רגל א'. דלהכי אף שמקבלת עדיין ע"י הטייה אפ"ה טהור. מדעכ"פ אין מקבלת כדרכה בתחלה. רק ע"י תמיכה. ורק ר' יוסי גם בכה"ג מטמא. ומדמי לה ללפיד [ספ"ב[ ולא מחלק בין שעשאו מתחלה לשם כך או לא. אבל בעשאו בתחלה לשימוש כזה. לכולי עלמא אמק"ט. מדדמי ללפד. ולא מחלקין בין ב"ק לאהל:

ונקליטי המטה הן ב' מוטות שיש לכל א' מושב רחב. ומעמידין א' באמצעית מראשותיה של מטה. והשנית באמצעית מרגלותיה. כדי לפרוס סדין עליהן ממעל להשוכב בהמטה:

וחמור הוא דף עץ עב שמעמידין עליו המטה. ואין לו ב"ק:

וחפוי הוא דף פשוט שמניחין על ארבע נקליטי מטה. שהן בולטין מד' זויות המטה. כדי להיות אהל למטה. וכולן מיירי שאינן מחוברין להמטה. דאם לא כן היו מקבלין טומאה עם המטה:

טהורין מדהוה ליה רק פשוטי כלי עץ שמשמשין רק לכלים [עי' פי"ד מ"ג]. וקמ"ל הכא. דאע"ג שהאדם ישן במטה בשעה שאלו משמשין להמטה. אפ"ה לא מחשבו כמשמשין גם לאדם. מדלא משמש בהן אדם בלי אמצעית המטה. [ולהר"ב דמיירי הכא אפי' כשהן של מתכות ויהיב טעמא דלהכי אמק"ט מדמשמש לעץ. ולא זכיתי להבין. דזהו דוקא במשמש לעץ פשוט. אבל הכא הרי משמש למטה שמק"ט. אלא הכי הול"ל מדהוא תשמישי כלים. דאע"ג שאינו מחובר לו מקרי תשמישי כלים [כפי"ד מ"ג]:

אין טמא ר"ל אמק"ט:

אלא מטה הן ד' דפנות. דכשנטמא המטה. ונתפרקו. כל דף מנייהו נשאר בטומאתו [כסוף פרקן]:

ומלבן הוא המרובע הארוך שמניחין אותו תוך הד' דפנות של מטה לאחר שנתחברו. ומסרגין בחללו של המרובע חבלים כדי לשכוב עליהן. וגם הוא נשאר בטומאתו גם כשנתפרק ממטה טמאה:

ומלבני בני לוי כשנוסעים מעיריהן לירושלים לשמור משמרתן בביהמ"ק מוליכין עמהן מלבנות כנ"ל. כדי שבכל מקום שילינו יניחו המלבן על ב' כסאות. שיעמידום א' לראש וא' לרגלי המלבן:

טהורין מדהו"ל פשוטי כ"ע שמשמש רק לאדם שאמק"ט [כפט"ז סי' פ"ו] ומה"ט גם טומאת מדרס אינו מקבל. מדלא גרע ממטת שותפים שנחלקה [בסוף פרקן] אבל שאר מלבנות שמיוחדים למטה ידועה. כאברי מטה הן חשובים:

ולהר"ש מלבנות הן כעין רגלים קטנים חלולין עם ב"ק. שתוחבין לתוכן רגלי המטה שלא יתקלקלו מלחלוחית הקרקע. ובני לוי נושאין עמהן אלה המלבנות כדי שלא ימנעו בני אדם במלונם להשאיל להם מטות מחשש שיתקלקלו רגלי המטה. ולפ"ז צ"ל. דאע"ג שכל שיש לו ב"ק מכל מקום טמא (כפי"ז מט"ו) הכא שאני מדהו"ל ב"ק העשוי למלאות. דלא מחשב ב"ק (כרמב"ם פ"ב מכלים ה"ג). א"נ י"ל דלהר"ש המלבנין באמת אין להן ב"ק רק הן כעין קנים חלולים שהחלול שבתוכן רחב מלמעלה בכדי תחיבת רגל המטה לתוכו. וקצר מלמטה כדי שלא יגע רגל המטה בקרקע. וא"כ מדאין להמלבן שולים. הו"ל כיש לו תוך בלי ב"ק. שאמק"ט רק בכ"ח (כהר"ב רפ"ב) וכמש"ל. ובין כך וכך רק מלבני בני לוי שאינן שייכין למטה מיוחדת אמק"ט. אבל שאר מלבנין מדשייכין למטה מיוחדת כאברי מטה טמאה שנתפרק דמי. ונשאר בטומאתן (כסוף פרקן). וא"ת עכ"פ אם טומאת המלבן ברישא היינו מדשייכין למטה מיוחדת מ"ש מחמור וחפוי דג"כ שייכים למטה מיוחדת. ואפ"ה חשבינן להו כפשוטי כ"ע המשמש רק לכלים ואמק"ט. וא"כ הנך מלבנות נמי למה יק"ט. הרי אין לה ב"ק ומשמשין רק להמטה. ודוחק לומר דחמור וחפוי נמי מיירי באינן מיוחדין למטה ידועה. ליתא. דא"כ לפלוג ולתני בדידה בחמור וחפוי גופייהו בין מיוחדין למטה ידועה או לא. וי"ל מלבנין שאני שרגלי המטה נתחבין לתוכן בחוזק. להכי בששייכי למטה ידועה. כאברי המטה הן חשובים. אבל חמור וחפוי. שהן רק מונחים על תחת המטה. רק כמשמשי המטה חשובין. שגם בשאינן מחוברין יחד נקרא משמש (כלעיל פי"ד מ"ג) אבל לא מחשב מה"ט כאברי מטה עצמה. וכן מוכח דכל כלי שתחוב תוך כלי אחר. אף שאינן קבועים יחד במסמרים ככלי א' חשובין. וכדחזינן לעיל במוכני של שידה (סי' ט"ו) ורק ברגיל מאד להפרידן צריך שיקבעם במסמרים (כסי' י"ח). אמנם קצת ק"ל להר"ש דאי מלבנות הן רק כדי לבלי יתקלקלו רגלי המטה. א"כ למה יצטרכו תו לשונות (כמ"ד) ואם כדי שלא יתרקבו המלבנות. א"כ אין לדבר סוף ותו אי חיישי לקלקול של המלבנות טפי מלקלקול הלשונות. יניחו לשונות על לשונות. ולא יקחו מלבנות כלל. ותו מדנקט לשון יחיד מלבן. ולא נקט מלבנות שנתנן ע"ג לשונות. משמע טפי כפירושינו בפנים סי' ל"ג. וכך נוטין גם דברי הר"מ כאן כדברינו בס"ד:

ומלבני בני לוי טהורים. מצאתי כתוב לשון הרא"ש ז"ל ושל בני לוי טהורים שהולכים לירושלם מעיר לעיר ומפרקים מטותיהן ונושאין אותה עמהם ומניחין המלבנות בבתיהן ומשום דלא קביעי במטה טהורים ע"כ: