משנה כלים פרק י״ד משנה ב׳

יעשה בראשי המקלות חתיכת ברזל עגולה דומה לרמון והיא אשר תקרא חזיינא וזאת התמונה מפורסמת במצרים ויקראו אותה אלרמו"ם וכן ינעצו מסמרים בראשי המקלות להיות ההכאה בהן יותר חזקה ואמר ר"ש שלא יטמא ולא יהיה מדין כלי מתכות עד שיתחברו בראשו ג' שורות ממסמרים. ועשאן לנוי שיעשה ליפות בו המקל ורוב מה שיעשו זה במסמרים דקים מצויירים בשיעור על צד היופי וזה לא יטמא לפי השרש הקדום והוא אמרו המתכת המשמש את העץ טהור אולם אם כוון באלו המסמרים שיכה בו ויגוף בו הנה יהיה אז העץ משמש את המתכת. ומינקת אבוב והרבה שימסמרו שיעשו אבוב מברזל או מנחושת בחלונות ובשערים לנוי ויהיה ג"כ זה מתכת המשמש את העץ ואם היה זה האבוב כלי בפני עצמו ולא ישמשו ליפות בו את הדלת אבל יהיה כלי לשאוף בו את היין והדומה לזה אחר התחיבה בזה המקל הנה זאת המינקת תקבל טומאה כמו שהיתה קודם לפי שהוא כלי אחר. חזר לדין אחר ואמר כי כאשר היתה זאת המינקת כלי והיה זה כלי טמא מתי תהיה טהורה ואמרו ב"ש משיחבל ירצה שיכה אותה בקורנס עד שיפסד תמונתו וב"ה אומרים לא אבל משיחבר במסמרים בשער או במקל וישקיענה בגוף העץ עד שתהיה מחוברת עמו להתנאות בו הנה כבר נטהר אז זה הכלי והוא אמרם בביאור זה בתוספתא היתה טמאה ועשאה לתחת הדלת טמאה עד שתטהר ומאימתי טהרתה ב"ש אומרים משיתחבל וב"ה אומרים משיתחבר ואין הלכה כרבי שמעון:

חזינא. כתב הר"ב נוהגים לעשות כו' ופעמים שנועצים כו'. כלומר ואין עושין חזינא אבל נועצים כו'. והיינו סימרו:

עשאן לנוי. לשון הר"ב כגון שעשאו במסמרים דקים מצוירים. מלובנות בבדיל. הרמב"ם בנא"י:

בה"א משיחבר. לשון מהר"ם נ"ל לפרש אף יחבר דטמאה עד שיחבל ויחבר. דאי חבור לחודיה א"כ רישא דקתני וחברה טמאה אתיא כב"ש אבל השתא ניחא דאתיא ככ"ע. תניא בתוספתא בש"א משיחבל ובה"א משיחבר דברי ר"מ. ר"י אומר בש"א משיחבל ויחבר. ובה"א משיחבל או משיחבר. וסתם מתני' ר"מ והא דלא חשיב לה בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. משום דלר"י ב"ה לקולא עכ"ל [*ואע"ג דבפ"ה דעדיות שנינו הרבה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה בשם יחיד שאמר כן. ס"ל למהר"ם כפי' רש"י שכתבתי שם בריש הפרק. שאותם היחידים העידו על אלו. והיינו שאין חולק עליהם. ואילו הכא נחלק ר' יהודה. ומיהו גם שם הראיתי הרבה סתמות דלא כאותן יחידים. וא"כ כ"ש הך דהכא דסתם לן כר"מ שהיה לו לרבינו הקדוש לשנותה במס' עדיות. ובהדי הני סתמי דבית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא שבפ"ד]:

מקל שעשה בראשו מסמר כמין חזיינא שתקע בראשו מסמר א' שראשו רחב ועב. להיות בראשו כעין כפתור:

טמא כולו דינו ככ"מ ומק"ט. ולא דמי לטבעת אלמוג וחותמו מתכת דטהור [כפי"ג מ"ו] דהתם המתכות רק לקישוט הוא דעביד. אבל הכא הכפתור שעשוי בראש המקל. הוא עשוי לא לבד לקישוט. כ"א גם להכות בו בכח. והמקל הארוך הוא להכות גם להעומד מרחוק. לפיכך הו"ל כעץ המשמש למתכת. ואע"ג דכל שרק בשעת מלאכה משמש להכלי אמק"ט [כפט"ז מ"ז] הכא מדמחובר בו תמיד הו"ל כמשמש להכלי בשעת ושלא בשעת מלאכה ומק"ט [כפי"א מ"ה]:

סימרו שתקע בראשו הרבה מסמרים קטנים:

ר"ש אומר עד שיעשה בו ג' סדרים דמתוך שהמסמרים קטנים אין הכאתו חזקה יותר. רק בשעשה בו ג' סדרים. אבל בפחות מזה רק לנוי בעלמא עבדינהו:

וכולן ר"ל אף מסמרת שעשאן כחזיינא הנ"ל:

טהורין מדהו"ל כמתכות המשמש לעץ:

עשה בראשו מניקת שפופרת העשוי להכניס בו קצה המקל בתחתיתו שלא תאכלנו הארץ להמקל. והו"ל כמתכת המשמש לעץ:

וכן בדלת היא שפופרת ככוס. שקובעין בחור שבמפתן. וכ"כ יש שפופרת שקיבעין בחור שבמשקוף. ובשני אלו סובבים הצירים שבדלת למעלה ולמטה ואותן השפופרת. הו"ל נמי כמתכות המשמש לעץ. וצ"ל ששפופרת הללו אינם עשויים לקבען במפתן או בהדלת. דאל"כ בל"ז אמק"ט מדעשוי לשמש בקרקע [כפי"א מ"ב]. א"נ מיירי בשעשוי לדלת שבכלי:

היתה כלי שהיתה השפופרת מתחלה כלי תשמיש לבדו. ואח"כ תחב המקל לתוכו לקיימו כך:

טמאה דלא נתבטל ממנה שם כלי. ע"י שתחב לתוכו המקל אם לא קבעו לו במסמרים כב"ה:

מאימתי היא טהרתה בית שמאי אומרים משיחבל ר"ל משיקיש עליו בקורנס ויבטל חללו דמעיקרא. ואע"ג דע"כ צריך לחזור ולפתוח החלול לתחוב שם המקל. עכ"פ כיון דלא להשתמש בחללו פתחו ורק לצורך המקל אמק"ט:

ב"ה אומרים משיחבר דסגי כשיקבענו בהמקל במסמרים בשפתותיו. באופן שאינו מנקב השפופרת. אף שעי"ז לא יתבטלו צורתה דמעיקרא לגמרי כבהקשת הקורנס. וכה"ג פליגי נמי בסדין שעשאו ווילן [פ"כ מ"ו] מיהו לכ"ע צריך שיעלה מידי טומאה רק ע"י מעשה [כספכ"ה]:

והר"ש פי' דסימרו היינו שעשה בקצה התחתון של המקל מסמר שלא תאכלנו הקרקע. ותמהני דא"כ הו"ל כמתכת המשמש להעץ (פי"ג מ"ו). ותו דא"כ מ"ש משפופרת מינקת לקמן במשנה. והן אמת שבהתוספתא שהביא הר"ש (כלים ב"מ פ"ד) גרסינן כדברי הר"ש ואולם בהתוספתא עם פי' זר זהב מרבינו רב"א זצוק"ל ה"ג אם כדי שלא תאכלנו הקרקע טהור. ואם כדי להכות בו טמא. ואפשר דלהר"ש וגירסותיו הנ"ל. דוקא כשהמתכות משמש להעץ תשמיש שא"צ לו כל כך אבל הכא שמשמש לו כדי שלא תאכלנו הקרקע להמקל. ודאי צריך וצריך הוא להמקל. ותשמיש חשוב הוא והו"ל כשאר כלי תשמישי אדם שמק"ט. וחילי דלא גרע משלשלת של סיטונות (פי"ב מ"א) וכ"כ אונקלי שבקנה מאזנים של סרוקת (פי"ב מ"ב) דלא דיינינן להשלשלת ולהאונקלי כמתכת המשמש לעץ. וכ"כ כסוי כלי שאמק"ט. רק מדאין לו שם בפ"ע (כפי"א מ"ב) ולא מדהו"ל כמתכת המשמש לעץ. אע"כ דכל שמשתמש תשמיש חשוב. כתשמיש בפ"ע הוא. שצריך להאדם. והו"ל כשאר כלי תשמיש. וא"ת עכ"פ מ"ש ממינקת לקמן. י"ל דרק הסימיר שבקצה המקל צריך להמקל שלא תאכלנו הקרקע בקצהו. אבל מינקת שיש לו שם ב"ק ומקיף קצת שטח ארכו של מקל בתחתיתו. שם לא יאכלנו הקרקע. ורק מוכח דכולו לנוי בעלמא עביד לה להכי שפיר הו"ל כמתכות המשמש להעץ. שיהיה המקל נראה נאה. ומשום ב"ק אינו מקבל טומאה. מדעשוי למלאותו:

חזינא. גרסי' ביו"ד אחת בנקודת חיר"ק בזי"ן וכן הגיה ונקד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

סימרו טמא. כתב הר' יהוסף ז"ל בס"א גרסי' סימנו כן היה נראה הכתב ע"כ:

ר"ש אומר עד שיעשה בו שלשה סדרים. בתוספתא קתני עשה בראשו מסמר להיות מכה טמא לנוי טהור ר' אליעזר בר' צדוק אומר דור אחד טמא שני דורים טהור:

בפי' ר"ע ז"ל. ואחר שחברה ראויה להשתמש בה ככלי טומאה ומקבלת טומאה וכו'. אמר המלקט משמע שהן דברי עצמו ז"ל דלכל המפרשים שראיתי הכי צריך לומר וחברה למקל מקבלת טומאה כמו שהיתה. או מלת בכלי הס"ד ומלת טומאה ומקבלת וכו' צ"ל טמאה מקבלת טומאה וכו' והת"ד. ומבואר בפי' הרמב"ם ז"ל אלא ששם סוף פי"א עשה פי' אחר רחוק. ועיין בפי' מהרי"ק ז"ל אשר שם:

מאימתי היא טהרתו. כתב הרי"א ז"ל כן מצאתי טהרתו בוי"ו: