משנה כלים פרק י״ד משנה א׳

דלי. ידוע: ומיחם. כלי יחממו בו המים והוא יותר גדול מהקומקום: הלפס. הוא כלי גדול תמלא במים ותיחם וישימו בתוכו הקיתונות והן כלים קטנים להדיחן ולנקותן וענין אמרו כמה שיעורן אי זה שיעור ישאר ממנו כאשר נשברו ויהיה טמא שיהיה הנשאר משמש מעין מלאכתו ואין הלכה כרבי אליעזר. עוד אמר רבי עקיבא שהכלי שהוא ממתכת כאשר לא ימנעהו מתשמישו כ"א המירוק והבהירות בלבד הנה הוא טמא וכאשר הוא חסר מעשה אומן כמו הגרידה והלטישה הוא טהור לפי שהוא מגלמי כלי מתכות ולטישה מלשון (בראשי' ד) לוטש כל חורש נחשת וברזל:

כמה הוא שיעורן. פי' הר"ב ויהיו חשובים כלים ליטמא. כלומר לקבל טומאה וכן שאם היו טמאין שישארו בטומאתן. כמ"ש בר"פ דלעיל [ד"ה שנחלקו] בשם הרמב"ם ועיין בפי' הר"ב בסוף מתני' דלקמן:

כדי למלאות בו. מים לשתות. וכן כדי ליחם בו. לשתות. תוספתא הביא הר"ש:

מיחם. כתב הר"ב שהוא גדול מקומקום. וכך כתב הרמב"ם. וצ"ל דבכלי מתכות הוא שקורים *)למיחם לכלי הגדול וקומקום לכלי הקטן. דאילו בכלי חרס פירש הר"ב איפכא במשנה ז פ"ג:

לקבל קיתונות. של מתכת. הרמב"ם רפי"א מה"כ:

חטיפה. והר"ב גורס הגפה. וכן הוא בדפוס ישן. ומ"ש הר"ב מלשון כו' כדי שיפתח כו'. דמסכת ע"ז פרק בתרא [מ"ג]. וגי' הר"ש כגי' הספר. ומפרש ג"כ כסוי. וכתב חטיפה מלשון חמס דמתרגם חטופין. שנגזלה הכיסוי. ע"כ. ולא הבינותי דבריו אלו. דא"כ העיקר חסר מן הספר דכסוי עצמו מאן דכר שמיה. ועוד מחוסר וחטיפה שהוא ג"כ מענין גזל וחסרון תרתי למה לי. עוד כתב הר"ש. די"מ חטיפה כמו טפיחה. וכדתניא בתוספתא. עד שיטפח פיו. פי' כגון שפיו עגול ומשפע פיו לצד א' ומכה בקורנס ונעשה כעין צנור. שמתוך כך כשמערה ממנו מים יוצאים ומקלחים דרך אותה שפה. וטפוח מל' טפח ליה בסנדליה [ב"ק דף לב ב"ב כב] ע"כ:

כלי מתכות שנשברו:

כמה הוא שיעורן ר"ל כמה ישאר מהכלי ויק"ט עדיין. וגם לא יתבטל מהטומאה שהיה בו בתחלה:

הדלי כדי למלאות בו מים מהבאר דצריך שיהי' עדיין חזי למלאכתו הראשונה. והרי הדלי עשוי מתחלה למלאות בו מים מבאר. ולהכי בנשבר ממנו האוזן וא"א תו לאחזו בו ולשאוב בו. אע"ג שמחזיק עדיין מים הרבה אמק"ט:

קומקום כדי ליחם בו דמדעשוי להחם בו מים אצל האש. להכי אף כשנסדק מחזיק עדיין מים הרבה כשהכלי קר. עכ"פ אם כשישפתנו אצל האש ירתיח המים מהסדק. או יתרחב הפקע. לא יכול להחם בו ואמק"ט:

מיחם כדי לקבל סלעים שלא יתרחב הסדק כשימלאנו עם סלעים מטבעות דמדהוא גדול וחזק יותר מקומקם. צריך מה"ט שיעור יותר גדול. וצ"ל שגם שכשהוא שלם רגילין להשתמש בו תשמיש זה. דאל"כ לכה"פ אמק"ט עד שייחדנו לתשמיש זה החדש. והר"ש הוכיח מתוספתא דדלי וקומקם מיירי בנתרועעו. ושאר כלים שבמשנתינו מיירי בשנתנקבו:

הלפס אלפס:

כדי לקבל קיתונות ר"ל כדי להניח בתוכו כלים קטנים:

ומדות שמן בשמן כדי למדדן בהן עדיין. אף שכשישהה בהן משקין יזובו דרך הנקב ולא חזו להשהותן בהן. אפי' הכי כיון דתשמיש כלי זה למדידה היה בו משערינן. מיהו מדשמן עב אינו יוצא בנקב או סדק שיצא בו יין. לפיכך משערינן בכל א' במה שהיה מיוחד בתחלה:

ר"א אומר כולן בפרוטות הכא שהוא ממתכות חזק מצריך ר"א שיחזיק פרוטות רבות. אבל לעיל [פ"ג מ"ב] בנר חרס שמשתבר בנקל סגי ליה בשיחזיק פרוטה קטנה:

ר"ע אומר ר"ע לא פליג את"ק. רק מלתא אחריתי קאמר בגולמי כ"מ. [ואע"ג דא"כ הו"ל אמר ר"ע. י"ל דכבר כתב רתוי"ט [בכורים פ"ג מ"ה] דמצינו הרבה דוגמתו]:

המחוסר חטיפה הגפה גרסינן. והוא לשון מגופה. ור"ל אם נגמר הכלי ואינו חסר רק לעשות לו מגיפה וכסוי. אפ"ה מקרי נגמר מלאכתו ומק"ט וכ"ש בנשבר כסויו של כלי אחר שנגמר. נשאר בטומאתו [ואפשר דמה"ט נקט להך דר"ע במשנתינו]:

והמחוסר לטישה טהור מדהו"ל כגולמי כ"מ שאמק"ט. מדעדיין צריך לאומן לתקנו:

כלי מתכות כמה הוא שיעורן. בכלי מתכות שנתרועעו איירי הני תרי קמאי דלי וקומקום אבל מיחם ולפס וקיתונות מיירי בניקבו כדמוכח בתוספתא דבקומקום שניקב מפ' שיעור אחר ובקיתון שנתרועע שיעור אחר הר"ש והרא"ש ז''ל. והגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הקומקומוס. ובערוך מחם כדי לקבל סלעים פי' מיחם שניקב ממלאים אותו סלעים אם לא יצאו ממנו הרי הוא כלי ומקבל טומאה ע"כ. עוד בערוך הלבס בבי"ת וס"א הלפס בפ"א והוא קומקום גדול וחם מותר והוא צר משוליו ומחמין בו חמין ומכניסין בו הכלים כעין קיתונות והדומה להן להדיחן במים חמין. ולשון הרמב"ם ז"ל שם רפי"א דהלכות כלים הלפס כדי לקבל קיתונות של מתכת ע"כ. וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל קומקומוס כדי לחום בו. ס"א לחיים בו ע"כ:

המחוסר הגפה. כך היא הגירסא בפי' ר"ע ז"ל. אמנם הר"ש ז"ל נראה דגריס חטיפה. וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל וי"מ חטיפה כמו טפיחה ופליגא ברייתא אר' עקיבא דקתני בתוספתא קיתון שהוא עתיד לטפח על פיו ולעשותו כצנור טהור עד שיטפח פיו כו' ולטפח פי' להכות מלשון טפח ליה בסנדליה עכ"ל ז"ל ובערוך מצאתי כלשון הזה חטפא פי' כלים עשויין וגמר מלאכתם גרידה ואלו עדיין לא נגרדו ע"כ וכן הוא ג"כ בפי' הר"ש ז"ל בשם הערוך. וגם בפי' כתיבת יד ישן נושן להרמב"ם ז"ל כתוב חטיפה ופירש שהוא שיפה ומריטה וגם בתוספתא קתני חטיפה וז"ל התוספתא כלל אמרו בכלי מתכות המחוסר חטיפה טמא ומחוסר לטישה טמא דברי ר' עקיבא ע"כ. ותרי תנאי אליבא דר' עקיבא. וברמב"ם רפי"א דהלכות כלים כמה שיעור השבר שישבר כלי מתכת ולא יקבל טומאה או יטהר מטומאתו הכל לפי מה שהוא כל זמן שהכלי יכול לעשות מעין מלאכתו עדיין הוא כלי וחשוב כלי שלם כיצד הדלי וכו' וכן ג"כ פי' בפי' המשנה והוא הפירוש שהעתיק ר"ע ז"ל ודחוק לפי' זה מלת מיחם כדי לקבל בו סלעים ולפירוש שכתבתי בשם הר"ש והרא"ש ז"ל אתי שפיר. ועיין במ"ש לקמן רפי"ז: