משנה כלים פרק י״ג משנה ה׳

חרירה. הקצה הנקוב אשר יכנס בו החוט והוא לקוח מלשון חור: ועוקצה. הקצה הדק אשר ינקבו בו הבגדים. ועוקץ. הוא קצה כל דבר שיהיה חד ודק: ומחט של סקאין. הוא מחט גדול יתפרו בו הבגדים הגסים אשר הם משיער העזים ומה שדומה להן מהבגדים העבים ולאשר ירקמו הבגדים בעת אריגתם במחט יחברו עליו חוטי המשי כמו שיחבר האורג חוט הפשתן על הקנה הדק ויקל להן הכנסת זה המחט בין חוטי האריג בעת הריקום וזה דבר מפורסם לא יצטרך באור וזה המחט יקרא אל מיתון לכפול החוטים עליו מלשון לכתא ומיתנא בגמרת שבת (דף קב.) וירצו בו היות הדבר מחובר בחוט בזה המחט ואם נטל חררה או עוקצה הנה היא טמאה לפי שלא ירצו ממנה לא חררה ולא עוקצה ואמנם הכוונה קנה דק הוא מברזל יחברו עליו החוט ולזה אמר אם התקינה למיתא טמאה ר"ל למיתנא כמו שבארנו ואמר מפני שהוא כותב בה ר"ל ירשום בה: מחט שהעלתה חלודה. עלה עליה סיתום עד שלא יוכלו להכניס בה החוט לתפור בה: וצינורא. ידוע שהיא מעוותת על זאת הצורה וכאשר פשט העוות עד ששב כמו מחט שנטל חררה ועוקצה הנה היא טהורה לפי שהיא לא תכשר אז לשום דבר:

למתוח. כתב הר"ב דרך הארוגים וכו'. ועיין בלשונו בסוף פרקין. ובמשנה ד' פרק קמא דערלה:

צינורא. פי' הר"ב [*מזלג]. מזלגותיו. מתרגמינן צנורייתא. הר"ש ומ"ש הר"ב ויש מהן קטנות שמוחטין כו'. גמ' בפרק בתרא דמנחות דף קו. ופירש"י שמוחטין בהן פתילות. מפילין ראשי פתילות כשהן שרופין. (א) ובלע"ז ממוק"ר. ומקנחים בהן נרות של מנורה מאפרם שבתוכן:

חזרה לטומאתה. הישנה. הרמב"ם פ"א מהל' כלים [הלכה. יז]:

מחט שניטל חרירה חור שבראשה שמכניסין בתוכו חוט לתפור עמו:

אם התקינה למיתוח שעשה בה קצת מעשה לשתהיה ראויה לכובס למתח בה בגדים שיכבס שלא יתקמטו ויתכווצו בכביסה. לכן מותחין הבגד על דף רחב. ותוחבין בשפתות הבגד מחטין כאלו:

של סקיין היא מחט גדולה שתופרין בה שקין:

מפני שהוא כותב בה ר"ל גם כשהיא שלימה כותב וחוקק עמה בפנקס שדפיו מחופין בשעוה. דמדהיא גדולה ועבה קצת. יכול שפיר לאחזה בין אצבעותיו ולכתוב עמה. ומדהיא עבה חקיקותיה ניכרין. לפיכך גם יחוד לכתיבה א"צ. ולא אמרינן בכה"ג דמדבטל העיקר בטל הטפילה [כלעיל כ"ד] דודאי קים להו לרבנן שגם הכתיבה היה עיקר:

ניטל עוקצה טהורה דחרירה לא חזי לכתיבה:

של מיתוח ר"ל מחט שמיוחד למיתוח הכובס. ויש בה ג"כ עוקץ וחור לתפור בה ג"כ:

בין כך ובין כך טמאה ר"ל בין שהתקינה או לא התקינה למתוח אחר שניטל חרירה ועוקצה. אפ"ה מק"ט. מדאכתי לא נתבטל עיקר תשמיש שהיתה מיוחדת לה בתחלה:

אם מעכבת את התפירה שהרושם החלודה יהיה ניכר בהתפר שיתפר:

צינורא הוא כעין מחט עקומה כצבת וכמו האאר נאדלען של נשים ועשוי למתוח בה פתילה שבנר:

שפשטה פשט והשוה עקמימותה:

כפפה חזרה לטומאתה שחוזרת לטוי"ש. ומקבלת גם טומאה להבא:

מחט שנטל חרירה או עוקצה וכו'. וכתב הר"ש ז"ל אית דגרסי חדידה מלשון תחתיו חדודי חרש ע"כ ופי' בערוך חרירה פי' מחט יש לה שני ראשים ראש אחד לתפירה שמו חרירה שעושה בה חורים בבגד וראש אחד להכניס בה החוט הוא עוקצה כמו עוקץ של אתרוג ויש אומרים אפכא חרירה מקום שמשימין בו החוט מלשון ויקוב חור בדלתו שהוא נקב ע"כ ושני הפירושים הביאם הר"ש ז"ל:

אם התקינה למיתון. כך היא גירסת הרמב"ם ז"ל ופירש שרוקמי הבגדים בעת אריגתם יש להם מחטים שכורכין עליהם חוט משי כמו שכורך הגרדי חוטי פשתן על הקנים הדקים ויהיה נקל להכניס המחטים בין הארוג בעת הריקום ואותן המחטין נקראין של מיתון מחמת כריכת החוטים עליהם מלשון לכתא ומיתנא שהוא דבר הכרוך בחוט ואותו מחט אם ניטל חרירה או עוקצה טמאה לפי שאין צורך בהן ע"כ וכן ג"כ פי' בפי"א דהלכות כלים אבל הר"ש ז"ל גריס מיתוח או מיתה. ועיין במ"ש בפ"ק דערלה בשם הערוך בסימן ד' והביאו הר"ש ז"ל הכא בפירקין וכתבתיו בשמו בסוף פירקי' אלא דבכתיבת יד ליתיה:

שהוא כותב בה. מכאן משמע דחרירה הוא קופא דמחטא שנכנס בו החוט והעוקץ שהוא חדוד ראוי לשלחני לכתוב בו על פנקסו כאותן מחטין הגדולים הר"ש ז"ל:

של מיתוח וכו'. קשה קצת אמאי לא קתני אם התקינה למיתוח טמאה כדקתני ברישא:

ואם לאו טמאה. י"מ דמאי דקאמר בפ' במה בהמה והוא שרישומה ניכר קאי אהאי סיפא וה"פ ואם רישומה של מחט ניכר הוא דהויא כלי וטמאה הר"ש ז"ל:

צנורא. בהיותה כפופה היא כלי וכמו שפי' ר"ע ז"ל ואית דגרסי צנירה כמו שכתבנו לעיל: