משנה כלים פרק י״א משנה ד׳

כבר קדם לך שהברזל הטמא לא יטהר אותו ההיתוך ולזה כאשר נתערב ברזל טהור וטמא בהיתוך ונעשה מן הכל כלים אם רוב מן הטמא יהיה זה הכלי טמא. וכבר זכרנו ג"כ שכלי גללים לא יטמאו. וחלמא טיט דבק לדמיון לובן ביצה ולזה יקרא חלמא כמו אם יש טעם בריר חלמות וכאשר נתערב הטיט בגלל ונעשה מקבוצן כלי מבושל והוא מעורב מכלי חרס וכלי גללים: וקלוסטרא כלי מקשיי על דמיון הרמון בצואר ארוך וזה צורתו יורכב זה הקצה בשתי טבעות קיימות בשני השערים טבעת בזה השער האחד וטבעת בזה השער האחר ואצל קבוץ שני השערים יורכב הטבעת האחת על הטבעת השנית ויכנס זה הקלוסטרא ביניהם וינעל השער בזה ואם היה זאת הקלוסטרא מאחד מאלו המתכות הנה היא תקבל טומאה לפי שהיא יש לה שם בפני עצמה ואם היה מעץ והיא מחופה מברזל או זולתו מן המתכות הנה היא טהורה והוא אמרו ומצופה טהורה לפי שכלי עץ כאשר היה מחופה בכלי מתכות לא יקבל טומאה ואפי' היה לו בית קבול כמו שהתבאר בסוף חגיגה (דף כו:) כמאמר חכמים שמזבח הזהב והנחשת לא יקבל טומאה ושמו הסבה בזה מפני שהם מצופין ושרש זה אמרו כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם וגו' ואמרו בספרא יכול שאני מרבה את חפויי הכלים ת"ל בהם פרט לחפוי הכלים ר"ל שזה הכלי לא יגיע השמוש בו בעצמו אבל באמצעות הכסוי אשר עליו אמנם טמא מהכלים אשר יעשה מלאכה בהן בעצמן וזהו ענין אמרם בחגיגה (שם) שהוא כאשר חפה אותן ביטל אותן ושמור זה השרש בכל זאת המס': והפין. הן השינים הקבועין בפותחת: והפורנא. הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין. ועניני הטלטול בשבת כבר נתבארו במסכת שבת בפרק כל הכלים (שבת דף קכג.):

וכן מן החלמא. פי' הר"ב טיט הדבק כלובן ביצה. ולזה נקרא חלמא כמו אם יש טעם בריר חלמות [איוב ו ו]. הרמב"ם:

ומצופה טהורה. פי' הר"ב אם היתה של ברזל טהור כו'. דבתר עיקרא אזלי'. כך פי' הר"ש. ומפר' דציפוי. היינו שהוא כמו שמזה בין כלי כסף לנוי. ובמ"ו דתנן נמי כה"ג מצופה. ומפרש אם היא של עץ כו'. והיא שיטת הרמב"ם שמפרש דבכלי עץ מחופה במתכת איירינן. ולא יטמא אפי' יהיה לו בית קבול. כחכמים דבסוף חגיגה ושם [ד"ה ומצופה] הארכתי בזה בס"ד. ולקמן במ"ו מרכיב הר"ב ב' הפרושים ואינם עולים יפה. כמ"ש שם בס"ד:

הפין והפורנא. לשון הר"ב שיניים הקבועים בפותחת. והפין נכנס בתוך הפורנא מצד אחד וננעל ונסגר. ומצד אחר יש בפורנא נקב. שמכניסים בו את המפתח ומדחין את הפין לחורו. ונפתח ויוצא הפין מן הפורנא. לשון הר"ש בשם הערוך. [*ונ"ל שיש חסרון בלשון. שהיאך מתחיל בלשון רבים שינים כו'. ומסיים בלשון יחיד והפין נכנס כו'. ובערוך ערך פן כתוב בזה הלשון הפין והפורנא טמאים איכא דאמר חפין ופי' אלו שינים הקבועות בפותחות ונכנסים בתוך הפורני. וי"מ הפין והפורני. הוא הקלוסטרא. ובלשון ערבי וכו' והפורנה נכנס לתוכה הפין מצד א' וכו'. עוד מ"ש בלשון הר"ש לחורו. כתוב בערוך לחוץ. והרמב"ם בפירושו כתב. וז"ל חפין. הן השינים הקבועים בפותחת. והפורני הוא המקום עצמו אשר תכנס בו הפין. ע"כ. התחיל בחי"ת וסיים בה"א. וכן התחיל בלשון רבים וסיים בלשון יחיד. ובחבורו פ"י מהלכות כלים [הלכה י"ב] הפין בה"א. ושם העתיק הכסף משנה לפירוש הרמב"ם תחלתו ג"כ בה"א. ואם כן אין לחשוב חסרון בלשון הר"ב והר"ש ועיין [מ"ש] בפ' י"ג מ"ו. ועוד בסוף פי"ד [מ"ח] שהגירסא חפין. וע"ש]:

ברזל טמא ברזל אפי' הוא מכלי מתכות טמא שנשבר טהור הוא. אלא ר"ל שברזל זה הוא מכלי מתכות טמא שנשבר ודאי:

שבללו עם ברזל טהור ועשה מהתערובות כלי:

טמא חוזר לטוי"ש [ועי' מכשירין פ"ב מ"ג]:

וכן מן החלמא ברזל שחוק שבא מכלי שהיה טמא וערבו עם מין טיט המדבק ביותר. כעין טיט היון. שנקרא חלמא [ואפשר שמשמעותו חלמון ביצה] כדי לדבק בו סדקי כלי. ועשה מהתערובות הזה כלי אם רוב מהטמא וכו':

ומן הגללים ברזל שחוק מכלי טמא כנ"ל שעירבו עם גללי בקר ועשה ממנו כלי. ג"כ אם רוב וכו' ומהכא ולהלן לא איירי תנא מדיני טוי"ש. רק מודיענו איזה כלי מק"ט או לא:

קלוסטרא הוא בריח מתכות עשוי כקלונס. וכפתר עב בראשו. ומריצין אותו בפנים בהבית תוך ב' טבעות או תוך ב' ווין שמזה ומזה במזוזות הדלת. כדי לסגור הבית. נמצא שהקליסטר עשוי לתשמיש מחובר לקרקע:

טמאה ר"ל מק"ט דמדיש כפתור בראשו לוקחין אותו לפעמים לדוך בו בשמים וכדומה. לפיכך אזלינן לחומרא ומק"ט:

ומצופה אם קלוסטר זה הוא מעץ ומצופה במתכות:

טהורה דבטל הצפוי שהוא ממתכות לגבי עיקר הכלי שהוא פשוטי כלי עץ וא"ת מאי איריא קלוסטר שמשתמש גם לקרקע. הרי כל כלים המצופים טהורין [כרבנן חגיגה כ"ז א']. נ"ל דקמ"ל קלוסטר אף שהצפוי של הכפתור מועיל הרבה להדיך בו היטב הדק. ולהכי סד"א דמה"ט העץ שבתוכו הו"ל כעץ המשמש את המתכות שמק"ט [כפי"ג מ"ו] קמ"ל:

הפין הוא הענגעל שלאס בל"א. שעשוי מב' חלקים. העליון עשוי כקשת. ונקרא פין. והתחתון שהוא כארגז שמכניסין הפין לתוכו לסגור. והוא הנקרא פורנא:

טמאין כל א' מהן מק"ט בפ"ע. דסד"א מדהן ב' כלים שעושין מלאכה א'. מחשבו כב' אברים של גוף כלי א'. ואמק"ט רק בשעת חבורן [כמשנה ה' וז'] קמ"ל דהכא שאני. דכל א' מחלקי הכלי עושה פעולה אחרת. להכי כ"א לבדו מק"ט [כך נ"ל כוונת הרא"ש]:

שומטה ע"י גרירה ולא בטלטול להדיא [כך כתב הר"ש והר"ב והם דברי רש"י [שבת קכ"ד א'] ואני בעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא שומטה בגרירה שייך שפיר. אבל לתלותה בגרירה היכא משכחת לה. ול"מ היה נ"ל דהוכחת הש"ס התם הוא. דמדלא שרי לטלטלה. רק בשכבר תלויה בפתח מע"ש ש"מ דקודם התרת כלים שנו]:

ר' טרפון אומר הרי היא לו ככל הכלים ומטלטלת בחצר דגם להסירו מפתח ראשון מותר להדיא. ונקט הך מלתא הכא. מדמיירי לעיל בקלוסטרא:

ונ"ל דקמ"ל ברזל טהור. אע"ג דהו"ל מין במינו דלר"י לא בטל. אפ"ה כשהרוב מברזל טהור טהור. משום דגם לר"י מין במינו יבש ביבש בטל (כתוס' זבחים ע"ג א' ד"ה ר"י). והדר נקט חלמא. דלא מיבעיא ברישא דברזל שחוק הטהור ודאי לאו מק"ט הוא. אלא אפי' חלמון ביצה שהוא מאכל ובר קבלת טומאה. להכי סד"א שאפי' הרוב שבתערובות מן חלמון הטהור. עכ"פ מדהוא בר קב"ט. גזרו בו רבנן שיחזור הברזל המעורב בו לטוי"ש ואף שהוא המועט. קמ"ל. והדר נקט גללים. דאף דגללים אמק"ט כלל ולהכי סד"א אף שהברזל השחוק רוב. אפ"ה כיון שכשנסיר פרורי הגללים מבין חלקי הברזל השחוק בשעה שיהיה כבר כלי יחד. לא יהיה כלי שלם לפיכך לא יק"ט. קמ"ל. ורבותינו פירשו דבבא זו לא איירי בטוי"ש. רק מיירי בעירוב חלמא. והיינו טיט עם גללים. ועשה כלי מהתערובות. ולפ"ז צ"ל דוכן דנקט תנא. היינו דר"ל דגם בהא אזלינן בתר רובא דלק"ט. וכן כתב גם הר"ב. והתימה עליו. דבסיפא בקלוסטרא שוב פי' דאיירי בטוי"ש. וק' א"כ למה פתק תנא ושדא בבא דחלמא בינייהו דלא איירי בטוי"ש. והן אמת דלדינא אין נפ"מ כלל בין פירושינו לפי' הר"ב. דלכל הב' פירושים בין בהא ובין בהא אזלינן בתר רובא. אלא דמלבד קו' הנ"ל לפי' רבותינו ק' נמי לשון וכן דנקט תנא. דיותר יתיישב לפי פירושינו. וגם זה אמת שבהתוספתא פ"א דב"ק במכילתין מצינו דין זה שפירשו רבותינו במשנה. ואעפ"כ אין הכרח שנפרש משנתינו כן. ובפרט דלא מסתבר דאיירי משנתינו בזה וגם כבר נשמע מבבא דברזל טמא עם טהור ועיקר מקומו במכשירין (פ"ב):

כך פירשתי ע"ד הרמב"ם ורב"א ז"ל. אמנם הר"ש והרא"ש כתבו דמתניתין מיירי בברזל טמא שצפהו על גוף הכלי שעשוי מברזל טהור. ונ"ל דסברתם של רבותינו. דאע"ג דברזל שצפהו על עץ. לדידהו מקבל טומאה היינו דוקא בעץ המצופה ממתכת. דמדאיצטריך קרא בשולחן המקדש למקריי' עץ. ש"מ דבשאר כלי עץ המצופה ממתכות דינו כמתכות. אבל כלי עץ המצופה משיש. או מתכות המצופה ממתכות. בטל הצפוי לגבי עיקר הכלי. אולם מה שהקשה הר"ש והרא"ש על הרמב"ם מסוגיא דחגיגה הנ"ל. כבר יישב רכ"מ בשם ר"י קורקס ז"ל בטוב טעם ודעת (פ"ד דכלים ה"ד):

ומצינו דוגמתו הרבה במשנה. וכ"כ במכילתין (פי"ב מ"ז מצינו כן). אמנם מדהפסיק בינייהו עם פין ופורנא. להכי היה נ"ל לכאורה דה"ט. כדי דלא נימא דכמו דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה להכי פלגינהו תנא מהדדי. לאשמעינן דרק לענין שבת פליגי. ואע"ג דרק אביי ס"ל הך סברא. אבל לרבא דקיי"ל כוותיה לגבי אביי לבר מביע"ל קג"ם. ס"ל דשבת דמי לטומאה (כשבת קכ"ג א') דקאמר התם מדלגבי טומאה לאו מנא הוא. לגבי שבת נמי לאו מנא הוא. י"ל דרבא לא קאמר אלא מדלגבי טומאה מקלינן בהך כלי ואמרינן דלאו כלי הוא ואמק"ט. מכ"ש לענין שבת נימא הכי לחומרא דלא הוה כלי ואסור לטלטלו. אבל היכא דלענין טומאה מחמרינן. ואמרינן שהוא כלי ומק"ט י"ל דעכ"פ דלענין שבת נמי אמרינן לחומרא דלא הוה כלי. ואפשר נמי דספוקי מספקא לי' ואזיל הכא והכא לחומרא. ואע"ג דבשבת (ד"ס א') גבי טבעת. דמשמע מתני' דהתם דביש עליה חותם מק"ט מדהו"ל כלי תכשיט דאיש. ולפי דברינו הנ"ל ל"ל לרבא לדחוקי כ"כ. הול"ל כפשוטה. דבמ"ח דפרקן רק לענין טומאה הוה מנא. אבל לענין שבת לא הוה מנא וכדמתרץ באמת רנב"י התם. י"ל דלרבא אפי' בלא קרא דכל כלי מעשה היה טבעת שיש עליה חותם מק"ט מדהו"ל תכשיט לאיש. עוד י"ל דלהכי מוקי לה רבא לטבעת שיש עלי' חותם במ"ח דמק"ט מדהוא תכשיט לאיש. היינו משום דמתחיל במשנה. ואלו הן תכשיטי נשים. וכבר איצטרכינן לדחוקי נפשן לומר דלצדדין קתני דביש עליה חותם מק"ט. מדהוא תכשיט איש. ואיך נדחק תו טפי לומר דביש עליה חותם לאו תכשיט הוא כלל. ואפ"ה מק"ט מדהוה עכ"פ כלי מעשה. וא"כ תקשי א"כ למה כללי' תנא בהדי תכשיטין ולצדדין קתני להכי ניח' לי' טפי לרבא לאוקמי למתניתין דמק"ט. מדהוא באמת תכשיט איש. אבל לפי האמת מודה רבא שיש כלי דהוה מנא לענין טומאה ולא לענין שבת. ואזלינן הכא והכא לחומרא. ולפ"ז י"ל דר' יהושע ור"ט במתניתין דידן לא פליגי את"ק. ותרווייהו ס"ל דלענין טומאה הוה מנא. אמנם הר"ב הכא כ' ממש להיפך מדברינו בדרך שמא. שכתב די"ל דכמו דפליגי ר"י ור"ט לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. וא"ת לדברי רבינו אלו א"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם. והרי הרמב"ם (פ"י מכלים הי"א) פסק כסתמא דרישא. י"ל דהא דאמרינן אין הלכה כסתם. אין הכונה דבכה"ג. תמיד ההלכה כההיפך מהסתם. רק ר"ל מדקיי"ל כר' יוחנן (יבמות מ"ב ב') דהלכה כסתם משנה. רק בשיש סתם ואח"כ מחלוקת. אין הכלל הנ"ל מוחלט. אלא אפשר שיהיה כן ההלכה. ואפשר שלא יהיה כן. וכן כ' נמי רתוי"ט לעיל (פ"י מ"א ד"ה ועצמות). אולם מתוס' (חולין ק"ד ב' ד"ה ר' יוסי) לכאורה לא משמע כן. וע"ש. אבל אי ק' הא ק"ל על הר"ב דמדמה טומאה לשבת. והרי ר"ט הכא קאמר דקלוסטור מותרת להתטלטל בשבת מדהו"ל כלי. והרי בתוספתא שהביא הר"ש כ' בפירוש דר"ט מטהר מלק"ט. אלמא לענין טומאה לא הוה כלי. והרי לפנינו דשבת וטומאה לאו בחדא מחתא מחתינהו. שוב האיר ה' עיני. וראיתי שדברי הר"ב לקוחין מפי' הרא"ש. רק שהרא"ש לא כ' כהר"ב שמסתפק בזה. אלא כ' כן בהחלט. דלהכי אשמעינן פלוגתייהו דבשבת הכא. לאשמעינן דכי היכא דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. והביא הרא"ש ראיה לזה מתוספתא שגירסתה בהפך מהגירסא שהביא הר"ש. דלהרא"ש גרסינן ר"ט מטמא וחכמים מטהרין. וכן הוא הגירסא בתוספתא שלפנינו (פ"ק דב"מ בכלים) וכן נראה שהיה גי' הרמב"ם כן. דהרי בהלכות כלים פסק לענין טומאה דהוה כלי ומק"ט. וכמש"ל. וכן פסק נמי לענין שבת (בפכ"ו משבת) כר' יוסי (עירובין ק"א א') והוא דעת ר"ט הכא דקלוסטר מותרת להתטלטל. אלמא לדידיה דלר' יוסי ולר"ט שבת וטומאה שוין. דבשניהן דינו ככלי. מיהו בתוספתא עם פי' זר זהב מרבינו אלי' ווילנא זצוק"ל. מצאתי כאן גי' שלישית. דגרס ר"ט מתיר וחכמים אוסרים. וכן מוכח קצת. נמצא שהתוספתא כמתניתין רק לענין שבת מיירי. ולענד"נ דמוכח קצת כגי' זו מדמסיים בתוספתא זו. ברוריה אמרה שומטה מפתח זה ותולה בחבירתה. ש"מ דגם פלוגתייהו דר"ט וחכמים דמקמי הכי לענין שבת איתמר. דאל"כ הול"ל בשבת שומטה וכו'. דהרי לא איירי מקמי הכי כלל משבת. וא"כ אי נימא דכמו דפליגי בשבת פליגי נמי בטומאה כדעת רבינו הרא"ש. טפי הו"ל להתוספתא למנקט פלוגתייהו לענין טומאה. דהיינו מה דשייר במתניתין. (כביצה ד"ו ב' ותוס' שם). ותו ק' לרבינו הרא"ש. דאי נימא דכמו דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. גם במשנתינו קשה. דטפי הו"ל למנקט פלוגתייהו הכא לענין טומאה מדאיירי בכל מכילתין בהנך מילי. ואת"ל דה"ט משום דכד אתשל בי מדרשא לענין שבת אתשל (כחולין נ"ב ב') עכ"פ למה הפסיק ביני ביני. דקליסטרא עם דיני פין ופורנא וכמש"ל. לכן יפה עשה רבינו הר"ב שלא כ' בהחלט. כדעת רבינו הרא"ש. רק כ' דשמא כמו דפליגי בשבת פליגי נמי בטומאה וטהרה. אמנם לרב"א הכא. ר' יהושע ור"ט תרווייהו ס"ל כר' יוסי (עירובין ק"א א') דקלוסטר מתטלטלת בשבת. רק פלוגתייהו הכא בחצר שאינה מעורבת. דאינו רשאי לטלטל בה כלי הבתים. ר' יהושע ס"ל דמנא דבתים הוא. ואינו רשאי לטלטלו בחצר רק מן הצד. ור"ט ס"ל דמנא דחצר הוא. ומתטלטל להדיא. עד כאן תוכן ד"ק. וכן מסתבר לענ"ד. מדהזכירה המשנה מלת חצר. ולפ"ז פלוגתייהו הכא לענין שבת לא תלי כלל אהדדי עם דיני טומאה וטהרה דלענין טומאה ודאי כלי הוא:

חלמא כך מצאתיו מנוקד והוא טיט היון הדבק בלובן ביצה. ובפי' כר"ש ז"ל הוא טיט עבה שעושים ממנו כירות כדמשמע בתוספתא:

קלוסטרא טמאה. נוסחא אחרינא קלוסטמא. ובשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד א)"ר אלעזר דקודם התרת כלים נישנית משנה זו כאשר כתבתי בפ"ה דמסכת פסחים:

ומצופה טהורה. פי' הרמב"ם ז"ל אם היתה הקלוסטרא מעץ ומצופה במתכת טהורה לפי שכלי עץ המחופה במתכת אינו מקבל טומאה ואפי' היה לו בית קבול כדאיתא בסוף חגיגה דמזבח הזהב והנחשת אין מקבלין טומאה לפי שהן מצופים וליתיה להאי פירושא דאדרבא מוכח שם דפשוטי כלי עץ המחופים במתכת טמאים והוא עיין במשנה ולא עיין בגמרא הרא"ש ז"ל וכן ג"כ השיגו הראב"ד ז"ל בפ"ד דהלכות כלים והאריך שם מהרי"ק ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל:

והקלסטרא. מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל הוי"ו והה"א וניקד הקו"ף בשב"א והלמ"ד בחיר"ק והסמ"ך בשב"א והטי"ת בציר"י והרי"ש בקמ"ץ:

ותולה בחברו. בנקודת פתח בלמ"ד ובמפיק בה"א גרסי' לה:

בפי' ר"ע ז"ל. ושמא אתא תנא לאשמועי' וכו' עד סוף. אמר המלקט וכן משמע בהדיא בתוספתא דקתני ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריה אשתו של ר"מ אומרת שומטה מפתח זה ותולה בחברו בשבת וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר יפה אמרה ברוריה הר"ש והרא"ש ז"ל. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל. ופי' בערוך בלשון שני קלוסטרא הוא כמין יתד וראשו עגול כמו רמון וכשיש בפתח שני דלתות עושים טבעת בדלת אחת וכן באחרת ומכניסים באותם טבעות היתד ע"כ: