משנה כלים פרק י׳ משנה ה׳

קבותים. הן כלים על תמונת הקופות ולזה יקראוהו קבוצים ויתקבץ ג"כ בצדדיו כמו הזפת ויאמר כי כאשר נקלף חרש החבית וכן קצה המורייס מעליונו ונשאר הזפת על תמונה אשר סר מהחבית עד שבא התמונה מזה כאילו הן שתי חביות השפלה מחרס והעליונ' מזפת וכסה הכלי בעליונו על הזפת וחיבר הכסוי עם קצוות החבית אשר הוא הזפת והוא אמרו שגפתן עם השפה וא"ר יהודה אחר שאין זה הכסוי מושם על חרס החבית והזפת עומד ביניהן לא תציל וחכמים אומרים [הואיל והזפת חבור דק עם] החבית והכסוי בזפת הציל ואין הלכה כר' יהודה:

חבית שנתקלפה כו'. פירש הר"ב חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה וכו'. וכן פי' הר"ש. והקשה הראב"ד בסוף פ' כ"ב מהלכות טמא מת שלא מצינו בחרס לשון קילוף אלא לשון שבירה ובזפת הוא שמצינו לשון קלוף בסוף ע"ז גבי גת של כותים יקלוף את הזפת. ולפיכך פי' שאין כאן שבירת חרס אלא שנתקלפה הזפת מן החרס ועומדת לעצמה ר"י סבר כיון שנעשה הזפת דופן החבית. ועכשיו כשזפתה עומדת לעצמה. אין מירוח החבית חשיב בלא מירוח הזפת. וחכ"א מועיל. והכסף משנה תירץ די"ל דמדקתני והזפת שלה עומד. ממילא משמע שהחרס שלה אינו עומד אלא נשבר קצת והלך לו. ולשון קילוף שייך שפיר כשנקלף החרס מהזפת. כמו כשנקלף הזפת מהחרס ע"כ. וגם הרמב"ם [בפי' ובחיבורו] מפרש שנתקלף החרס. אלא שמפרש דמיירי שנתון הכסוי על הזפת ודחקו עד שדבק בזפת. ונמצא הזפת עומד בין הכסוי ובין קרקע החבית. וכן בכלי המורייס וכיוצא בהן מדברים המתמרחין. שהיה המתמרח בין הכסוי ובין הכלי. כמו זר. ור' יהודה אומר אחר שאין זה הכסוי מושם על חרס החבית. והזפת עומד ביניהן לא תציל. וחכמים אומרים [הואיל והזפת חבור [דבק] עם החבית] והכסוי [דבק] בזפת הציל. ע"כ:

חבית ר"ל חבית חרס שרגילין לזפתה מבפנים לשמירת היין [כע"ז פ"ה מי"א] ומיירי שהחבית סתומה בצמ"פ כראוי:

שנתקלפה והזפת שלה עומדת שנשבר קצת חרס מדופן החבית. ונקלף מעל הזפת שבפנים והרי אם תציל חבית זו באהל המת. צריכה סתימה גם במקום נקב זה שנעשה ע"י שבירת החרס אלא בחבית זו כיון שרק נקלף החרס שבנקב מעל הזפת שבפנים. הרי הזפת סותם הנקב לא תוך חלול הנקב. רק תחת מקום הנקיבה:

וכן קבוסים של מורייס הן קנקני חרס שנותנין לתוכן שומן דגים:

שגפתן עם השפה סתם פיהם עם גפת [הוא גיפס בל"א] למטה משפת הכלי. ונמצא ששפת הכלי בולט לחוץ סביב מקום הסתימה. ונקט הך דינא בקבותים ולא בשאר כלים. משום דרק קבותים היו רגילין לעשותן באופן ששפת פיהן סביב כפוף לחוץ. ואין נוח לעשות בו צמ"פ רק מבפנים. דהיינו למטה משפת הכלי:

רבי יהודה אומר אינם מצילין מדכתיב צמ"פ עליו ולא מתוכו. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] בניקב וסתמו בזפת מהני. ונחשב כסתום ולא פליג ר"י. התם הזפת הוא תוך נקב השבירה. ובצד שפת החרס. והרי כל מהצד נקרא בתנ"ך בלשון על. כמו ועליו מטה מנשה. לפיכך גם היכא שהצמ"פ בצד שפת חרס הנקיבה. שייך לומר גביה צמיד פתיל עליו. אבל הכא הזפת הסותם הנקב. הוא למטה משפת הנקב סביב:

וחכמים אומרים מצילין דדרשי צמ"פ עליו. רק שלא יציל כפוי [כלעיל בועז סי' א']:

כך פירשתי על דרך הר"ש והר"ב. ומדלא חילקו בין שהכלי גדול או קטן. ובין שנקלף מהחרס הרבה או מעט. ש"מ דמיירי בין בכלי גדול או קטן. ואפי' נתנקב ע"י הקליפה זו הכלי עצמו כמוציא רמון ויותר. אפ"ה מדסתם תחתיו בזפת מהני. ואע"ג דבשבת (דצה"ב) אמרינן דבזוטרי שניקב כרימון וברברבי ברובא (וי"א איפכא) לא מהני ליה תו סתימה. י"ל דהכא שאני. דהו"ל סתימה דמעיקרא קודם שנתהווה הנקב ולא בטל שם כלי מעליה מעולם. ולכאורה היה נ"ל ראיה לזה מלעיל (פ"ג מ"ג ומ"ד). דבלא בטל שם כלי מעליה אז החרס הנשבר ממנו. מק"ט כשאר גיסטרא. ה"נ מה"ט מהני סתימה דמעיקרא. גם אם ניקב אח"כ כמוציא רימון. ואעפ"כ יש לדחות. דלא דמי כעוכלא לדני. דהתם כבר נתקן הכלי לגמרי קודם שנשבר ממנו הגיסטרא ושפיר הו"ל כגיסטרא מכלי שלם. אבל הכא מנ"ל לומר דסתימה דמעיקרא שלא היה בו תקון הכלי. להני לתקון הכלי גם אחר שיתנקב. ואנן לא מצינן גבי כה"ג מעליותא רק לענין טריפות (חולין מ"ח א') אבל לא לענין טומאה. דהרי עכ"פ השתא נתנקב כמוציא רימון דלא מהני ליה שום סתימה מדנתבטל מתורת כלי. ואדרבה כמעט יש קצת ראיה מגיסטרא דלעיל איפכא. דלא להני סתימת הזפת לנקוב במוציא רמון. וטפי נ"ל דהר"ש לשטתיה אזיל. דחילק לעיל (פ"ט מ"ח) וס"ל דסוגיא דשבת הנ"ל מיירי בניקבו בידים אז בנתנקב במוציא רימון לא מהני ליה תו סתימה. מדניקב נקב גדול כזה בכונה בטלו לגמרי מתורת כלי. והו"ל סתימתו שאח"כ כאוכלין שגבלן בטיט. דלא ס"ד שינצלו ע"י גיבול זה שסגורין בו כבצמ"פ דהרי אין מציל בצמ"פ רק כלי (כפרה פ"ה מ"ה). אבל בניקבו ממילא. אפי' כשהנקב כמוציא רמון. אפ"ה מהני סתימת הנקב שינצל בצמ"פ. וסמך הר"ש א"ע על התוספתא (ב"ק דכלים פ"ז) דבנפחת כמוציא רימון ונסתם בטיט מציל בצמ"פ. מיהו נ"ל מדלא חילק הרמב"ם (שם רפכ"ב מטו"מ) בין ניקב מכוון או ממילא. ש"מ דס"ל לרבינו דמסוגיא דשבת הנ"ל מוכח. דתוספתא הנ"ל משבשתא היא. ולהכי לא מייתי לה הש"ס. ולא קיי"ל כוותה. וכן כתב הרא"ש (חולין פ"ב אות ו'. ופרק יו"כ אות ה') בשם רי"ץ גאות. דכל תוספתא דלא מייתי בגמ' ודאי משבשתא היא. וכ"ש תוספתא הנ"ל דאשכחינן הפוכה בש"ס. וא"כ קשה לן להניח דעתינו הענייה בפירוש הר"ש. והיאך נפרש משנתינו. ומה"ט א"א נמי לומר דסוגיא דשבת מיירי בנסתמה בטיט. אז לא מהני כשתנקב כמוציא רימון. משא"כ בנסתם בזפת. הו"ל לגמרי ככלי שלם. וכן משמע נמי מתוספתא (ב"ק דכלים פ"ו) וכדפי' רב"א בזר זהב שם. אולם גם תוספתא זו לא הובאה בש"ס ובהרמב"ם שם. ומזה משמע דגם מינה לא ילפינן הלכתא. אולם הרא"ש פי' שנשבר שפת החבית סביב ונקלף מעל הזפת שבפנים ממקום השפה. והניח הכסוי על השפה שמהזפת. ולא על שפת החבית. ולהכי אין הצמ"פ מציל. מדכתיב צמ"פ עליו משמע על הכלי. והיינו לר"י. וקשה שפה מאן דכר שמיה במשנה. שנתקלפה קתני משמע כולה. וקרוב לזה פי' הרמב"ם (ספכ"ב מטו"מ) דר"ל שנקלף כל דפני החבית סביב. ונשאר רק דפני הזפת סביב. והניח הכסוי על שפת דפני הזפת והדביקו בהזפת של דפנות. נמצא שהכסוי מחובר בהכלי תחת הכסוי. וע"ז הקשה הראב"ד דא"כ לא הול"ל נקלפה. אלא שנשברה. ולפיכך פי' הוא ז"ל דמיירי שהיה החבית זפות מבפנים. ונתקלף הזפת כולו מבפנים. ונמצא שהזפת עומד ככלי שלם תוך החבית שמחרס. וס"ל לר"י דבכה"ג לא מהני צמ"פ שהוא בהכלי שחוצה לו. אם אין צמ"פ לכלי הזפת שבפנים. ואנכי תולעת ולא איש לא זכיתי כלל להבין דברי רבינו בזה. חדא דלו יהא שיהיה הזפת הנקלף. שבבית קבול שלו כנוס היין בפנים. נחשב ככלי פתוח ובו יין. והכלי הזה עומד פתוח תוך כלי אחר שמוקף צמ"פ. אטו מי לא יציל החיצון ע"י הצמ"פ שבו על כל שבתוכו. והרי כללא תנינן (במ"א) על הכל מצילין וכו' חוץ מעל דבר שיש לו טהרה במקוה ומגזירת ע"ה. וכ"ש הכא שהזפת המקיף היין. אע"ג שהוא כלי שאמק"ט (כמ"ש בס"ד פ"ג סי' נ"ג) ומדהוא פתוח כליתא דמי. ואיך לא ינצל היין מה שבתוך הזפת ע"י הצמ"פ שעל הכלי החיצון. ותו דלדברי רבינו הראב"ד אין לזה ענין עם קבותים שגפסן עם השפה ואיך אירעו ב' דברים אלו יחד לומר דבשניהן פליגי ר"י ורבנן. וזחלתי ואירא מחוות דעי לפני רבותינו הקדושים. כי לולא יראתי שירצצו את מוחי. הוה אמינא. דמדנקט במשנה ו' חבית שנקבה והכא תני סתם חבית. משמע טפי דמשנתינו בחבית שלימה מיירי. וכהראב"ד. ודלא כרבותינו הרמב"ם והר"ש והרא"ש והר"ב. רק דמיירי בזפותה מבחוץ שלא תפלוט היין כי כך היה דרכם (כלעיל פ"ג מ"ז). ומיירי הכא שנקלף ונפל כל הזפת מעל גבי הכלי. ולא נשאר רק הזפת שמול הסדק שבין הכסוי להכלי. והיינו דקאמר והזפת שלה עומד ר"ל הזפת שראוי לסתימה שלה. דהיינו בפיה. שם לבדו נשאר עומד בהסדק שבין הכסוי להכלי. וכ"כ קבותים של מורייס. שהן קנקנים שפיהן צר. ודרכן לסתמן בלי כסוי. אלא גפסן עם השפה. ר"ל שמרח גפס תוך פה הכלי בשוה לשפת הפה. ואין בכלי זה כסוי כלל רק שהגפס הוא מגופה שלה. בהנך חרתי פליגי ר"י ורבנן. דלר"י אמצ"ל מדכתיב אשר צמ"פ עליו. ולא בצדו ולרבנן עליו גם בצדו משמע. וכדכתיב ועליו מטה מנשה. והיינו ממש כפלוגתא דרבי ורבנן (מנחות דס"ב א' וע"ש דצ"ו א') דקיי"ל התם והכא כרבנן. ואע"ג דבסוגיא דסוכה (ד"ז ב') פסקינן דוסכות על הארון את הפרוכת. היינו על ממש. דלא כר' יאשי' דס"ל דהיינו בצדו. נ"ל דהתם טעמא אחרינא איכא מדכתיב וסכות על. ודאי מלת וסכות מוכיח דהאי על דהתם. על ממש משמע. מיהו בהיה הסתימה למטה משפת פה החבית. ושפה החיצון של הכלי נשאר מגולה. לכ"ע אמצ"ל. דודאי עליו אינו משמע למטה הימנו. וכן תנינן בתוספתא בהדיא (ב"ק דכלים פ"ז) למדייק שם. וזה דלא כרבינו הר"ב. וכל ענין זה חנני ה' והאיר עיני בו בעת דכאי החלי. ונתבשלה קדירה זו אצל אש הקדחת אשר היתה לפני ובי בוערת ונפשי הענייה סוערה והיא מתנכרת. במזימותי אשר אז הלוך וטפוף תלכנה בסמרת. ומחשבותי רטוטים כעדר צאן ענייה עלי צוקי הרים מפוזרת. וראה זה מצאתי אמרה קהלת משוררת. העלתי מעמקי תהום מרגניתא מסוגרת. ועל זאת נפשי בכפי תמיד לאבי שבשמים כבכנור מזמרת. ותהלות אלי לעד בפני כצפור מבין עפאים משוררת. ואומר עד הגל הזה. ועד השיר והשבח. ויהי לאות לעד כצנצנת מן בק"ק לשם ה' למשמרת:

חבית שנתקלפה. חבית זפותה מבפנים וזהו פי' הר"ש ז"ל אבל הרא"ש ז"ל פי' והסכים בפירושו לפירוש הרמב"ם ז"ל דפירש שגפסן עם השפה אמר שאם נקלף דופן החבית וכן נאד המורייס מלמעלה ונשאר הזפת עומד במקום שנסתלק מן החבית ונמצאת זו שהיא צורת החבית למעלה זפת ותחתיה חרס ואמר שאם כסה החבית על מקום הזפת והדק הכסוי עם הזפת שהוא שפת החבית וזהו שאמר שגפסן עם השפה עכ"ל ז"ל משמע דשגפסן עם השפה קאי בין אחבית בין אקבותים של מורייס שנקלף מצד פי אחד מהן החרש ונשאר הזפת אשר היה תחתיו ונראה חבית זו או נוד זה של מורייס כאילו חציו שלמטה לצד השוליים חרס שהרי עדיין לא נתקלף החרס מע"ג הזפת והצד העליון של צד הפה כלי של זפת ר' יהודה ס"ל כיון שהזפת מפסיק בין הכסוי ובין החבית או הקבותים אינו מציל וחכמים ס"ל דאע"פ שגפסן עם השפה שהיא זפת לבד מציל ולא בעינן שיהא הכסוי נוגע בחרס החבית עצמה ומציל דלא הוי הפסק. ובערוך קבותים פי' קנקנים שדומין לקב ע"כ: