משנה כלים פרק י׳ משנה ג׳

מחולחלת ואינה נשמטת. ר"ל רפה אבל היא לא תתפרד מפי החבית עוד חזר אל דין אחר ואמר כי כאשר היה המקום אשר יכנס בו האצבע מן הטיט אשר על פי החבית והוא יקרא בית אצבע והוא כמו הבית יד יגביהו בו הכסוי ואם היה זה המקום עמוק מאד עד שמגיע בתוך אויר החבית הנה הוא כדבוק מזה באויר החבית כמו שזכר ואין הלכה כרבי יהודה:

מגופת החבית המחולחלת. פירש הר"ב מתנענעת כו'. ר' יהודה אומר מצלת דחשיב לה צמיד פתיל הואיל ואינה יוצאה כו'. וכ"פ הרמב"ם והר"ש והקשה הראב"ד בפכ"ב מהל' ט"מ [הלכה ט]. שאם כדבריהם ה"ל לומר מירוח שנתחלחל. כי המירוח לא נקרא מגופה אלא ה"פ המגופה חלולה ופי החבית נכנס בה והיא מהודקת שאינה נשמטת מאליה. ר' יהודה אומר מצלת בלא מירוח וחכ"א אינה מצלת. שדרך תשמישה הוא זה. כך נ"ל האמת. ע"כ. והכ"מ השיב על קושיתו. די"ל דלהכי לא תנן מירוח משום דלאו בכל מירוח שנתחלחל אר"י דמצלת אלא במגופת החבית שפי החבית נכנס בתוכה ואינה נשמטת מאליה עכ"ד. ובחנם הוסיף לבאר שפי החבית נכנס כו'. שזה פירוש מחולחלת להראב"ד. ואין כן להרמב"ם וסייעתו:

ר"י אומר מצלת. פי' הר"ב דחשיב לה צמיד פתיל דהא דתנן במה מקיפין בסיד ובגפסים כו' ובכל דבר שהוא מתמרח. לא אתא אלא למימרא דקשה ע"ג קשה לא. דכוותייהו דבעץ ועופרת דממעט לקמן. ודומיא דפקקה בזמורה וכו' [*דלקמן מ"ו]. דכולהו קשה ע"ג קשה ואינן מתחברים יפה כדאמרי' במסכת שבת פ' במה אשה (שבת דף נז) ואע"ג דרך ע"ג קשה נמי אמרי' התם דאינו חוצץ בטבילה דאינו נדבק יפה. ה"מ ע"ג בעלי חיים שאינו רשאי להדקו יפה שיעשה לו צער כו'. תדע דלאו דוקא נקט התם סיד וגפסי' וכו'. דהתנן התם [בב"ק דק"ה] חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה ומיבעיא לן עלה התם כו' ואמרי' הכא במידי דקאי. אלמא דכל מידי דקאי מהני לענין סתימה כשסותם יפה. ותנן נמי בפ"י דכלים גבי ב' נסרים כו' [במ"ו] עשאן בסינין ובשגמים כו' דמדבק וסותם יפה. כ"כ מהר"ם בפ"ט דאהלות מ"ג. ומש"ה כתב בפקיקת קש דהתם מהני נמי:

טמאים. לשון הר"ב דמגופת החבית כחבית דמיא. ויש לתמוה ע"ז דהא בריש פרק דלעיל אמרינן איפכא. דבמקום שצריכה. כל הנמצא בה ואינו נכנס לאויר החבית מגולה. לא נטמא עם החבית. ואף משנתינו לא אמרה אלא בשוקע לתוכה. וז"ל הרמב"ם ואם היה זה המקום עמוק [עד] שמגיע בתוך אויר החבית. הנה הוא [חשוב כאילו הוא דבוק באויר] החבית. כמו שזכר. ע"כ:

ואינה נשמטת שמתנועע בפה החבית. ועי"ז אפשר להוציאו משם בנקלות. רק שאינה נשמטת ונופלת מעצמה מתוך פה החבית. אעפ"י שאינה ממורחת בטיט:

ר' יהודה אומר מצלת דמדאינה נופלת בעצמה הו"ל כצמ"פ:

וחכ"א אינה מצלת נ"ל דלרבנן אפי' מהודק יפה המגופה בפה החבית אפ"ה אמ"צ רק כשממורח טיט על הסדק שבין המגופה להחבית. וכדחזינן בזמורה [מ"ו] רק נקט מחולחלת לרבותא דר"י. דאפ"ה ס"ל דמציל. דלדידיה דוקא במדובקים יחד דבר קשה בדבר קשה. וכגון אבן וחרס צריך מרוח. אבל מגופה שהוא טיט שנתיבש. שתחוב בחבית חרס. דהו"ל רך בקשה המתדבקים א"צ מרוח:

היה בית אצבע שלה היינו גומא שבמגופה שתוחב לשם אצבעו כשירצה להוציא המגופה מפה החבית. *כז) שבית חללו של הגומא בולט לתוך החבית:

השרץ בתוכה בתוך גומת המגופה:

החבית טמאה דהו"ל כמונח שרץ בחבית מדבולט לתוכה:

אוכלין שבתוכה טמאים דהמגופה אינו כלי להציל בתוך תוכו [כפ"ח מ"ג]. ולא עדיף משרץ בסרידה שעל פי התנור ושוקעת לתוכה דהתנור טמא מה"ט:

וא"ת מ"ש מלעיל (פ"ט סמ"א) דמחט טהורה שבמגופה שבחבית המוקפת צמ"פ באהל המת דאע"ג שהמחט בולט לתוך החבית. אם יש תחתיה טיט כקליפת השום. נחשבת כטיט המגופה ונשארת בטהרתה ופשיטא דה"ה בהיה איפכא שנמצאת מחט טמאה במגופת החבית. ובחבית טהרות. כל שיש קליפת השום תחת המחט. נחשבת כטיט המגופה. ונשארת החבית בטהרתה. וא"כ ה"נ אע"ג שבית האצבע שבהמגופה בולט לתוך החבית. עכ"פ כיון שהשרץ שבהמגופה שבחבית מוקף מכל צד מטיט של הבית אצבע. נדונו כטיט המגופה. ונטהר החבית. ואת"ל הכא שאני דמיירי בשרץ. והרי כבר הוכחנו בס"ד (לעיל פ"ט בבועז סי' ז') דבטומאה עצמה לא אמרינן דבטל לגבי טיט. ליתא. דמה נענה בסיפא הכא בשרץ בחבית וטהרות במגופה טמאין. ואמאי נימא כיון שטהרות הללו שבבית האצבע. מוקפין בטיט סביב. נחשבינהו כטיט שאמק"ט. י"ל התם רק במוגבל לגמרי תוך הטיט שבמגופה. אמרינן דבטל לגבי טיט. אבל הכא שהשרץ רק מונח תוך חלול שבמגופה לא בטל לגבי מגופה דלחשב כמותה. וגם מגופה אינה כלי שינצל מסברת תוך תוכו. לפיכך כמונח בחבית דמי. וטמאה. מיהו כל זה במגופה. דאע"ג דאינה כלי ממש. עכ"פ שם כלי חרס פשוט יש עליה. ואע"ג שיש לה ב"ק להאצבע. לא מחשב ב"ק (כלעיל פ"ב מ"ג) אבל שרץ או מחט אה"ט שמוגבל בטיט ממש ומונח תוך החבית אע"ג שמוגבל שם תוך הטיט. וכ"ש במונח תוך חלול שבאמצע גולם הטיט. והגולם מונח תוך החבית. או ששרץ מונח תוך החבית. ומחט טהור או מאכלים טהורין מוגבלין תוך גולם הטיט או מונחים תוך החלול שבאמצע הגולם. והגולם מונח תוך החבית. אין הטיט חוצץ ולא מגין על הטהרה (ועי' הר"ש ספ"ט דכלים). לפ"ז יש ד' חלוקים בזה. א) כלי שתוך כלי. ופה הפנימי למעלה מפה החיצון אם שרץ או אב הטומאה אחרת מונח תוך א' מהן. וטהרות בשניה. הטהרות טהורות מסברת תוך תוכו. ב) ואם כלי הפנימי הוא פשוטי כ"ח שאמק"ט כלל. כגון מגופה או סרידה יש חילוק דאם הטהרה או הטומאה מוגבלת תוך הטיט של הכ"ח הפשוט הפנימי. אז ככלי הפשוט בעצמו דמי. ואין הטהרה שבתוכו נטמא מהטומאה שבתוך הכלי החיצון. ולא הטומאה שנגבל בתוכו מטמא להטהרו' שבחיצון. שכיון שנגבל בתוך הפנימי ואין נראה בחיצון בטל לגבי הכלי הפנימי וכגוף הכלי דמי. [ונראה דגם במונח המגופה כולה תוך החבית. והטומאה או הטהרה כולה בלוע בתוכה נמי דינא הכי (ועי' פ"ט בבועז סי' ז')]. ג) ואם יש ריוח במקום הטומאה או הטהרה שבתוך הכ"ח הפשוט הפנימי הנ"ל. אז אפי' פה הפנימי למעלה מפה החיצון. כיון שתחתית החלול שבפנימי בולט לתוך אויר החיצון. והפנימי אינו כלי ממש אין שולי כלי הפנימי חוצצין מלהוציא או מלהכניס טומאה. ד) אולם אם הפנימי אין עליו שם כלי כלל אלא שהטומאה או הטהרה שתוך החיצון מוגבל בטיט ממש. או שהטומאה או הטהרה מונח תוך כלי שניקב כמוציא רימון. אע"ג שמירח וסתם הנקב ההוא וכל הנקב שבפנימי זה. וכולו תלוי תוך כלי חיצון. אז אפי' אין במקום הטומאה או הטהרה ריוח תוך הטיט או תוך הכלי שניקב כמוציא רימון. אין הפנימי חוצץ כלל מלהכניס או להוציא טומאה. ונ"ל עוד דנקט הך דינא הכא. באמצע דיני צמ"פ. כדי דנילף מדין השרץ דין דכזית ממת דאם כזית ממת מונח בחבית וטהרות בחלול שבמגופה. אף שהמגופה סתום מכל צד בצמ"פ. ושניהן מונחין באהל. אין צמ"פ שבמגופה מציל מדאין מגופה כלל:

ואינה נשמטת. פירש אע"פ שאינה נשמטת לרבנן אינה מצלת:

היה בית אצבע שלה שוקע לתוכה. כך הגיה הרי"א ז"ל: