משנה כלים פרק א׳ משנה ה׳

אמר שעשר מדרגות תסודר במדרגות האדם בענין יותר חזק מהראשון והתחיל במספר ביותר קלה והוא שיהיה מחוסר כפורים וכבר קדם בשני מכריתות אמרו ארבעה מחוסרי כפרה הן ואלו הן זב וזבה ויולדת ומצורע. ולשון התורה בכל אחד מאלו הטמאים שהוא חייב קרבן כאשר נשלם טהרתו כמו שביארנו שם וכאשר טבל אחד מאלו והעריב שמשו יקרא מחוסר כפורים עד שיביא קרבנו. ואין מותר לו לאכול קדש עד שיביא קרבנו. וטבול יום הוא האיש אשר טבל במי מקוה קודם שהעריב שמשו אמר הי"ת (ויקרא ט״ו:ט״ז) ורחץ (בשרו) במים [את כל בשרו] וטמא עד הערב ואינו מותר לאכול בתרומה כל זה היום אבל יטמא אותה ויחזירה שלישי כאשר נגע בה כמו שביארנו בפתיחה וכמו שיתבאר בסוף זבים:

ובעל קרי הוא. אשר ראה ש"ז קודם שיטהר והוא ראשון לטומאה כמו שאמרנו בעקרים והוא יטמא המעשר וישיבהו שני כמו החולין ולזה אסור בשלשתן ר"ל בקדש ובתרומה ובמעשר כמו שיתבאר. וכבר קדם לנו ענין אמרו מטמא משכב התחתון כעליון. ושתי ראיות הוא שיצא ממנו הזרע שתי פעמים. ושלש שיצא ממנו שלש פעמים. וירצה הנה באמרו הזרע זובו של זב. והעיקר אצלינו שאין בין זב שראה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן והנה יתבאר כל זה במס' זבים וכאשר טהר בעל שתי ראיות וטבל במי מעיין נשלם טהרתו ובעל שלשה ראיות ישאר אחר הטבילה מחוסר כפורים עד שיקריב קרבנו. והזב לבדו יותר משאר הטמאין שלא יטהר במי מקוה אלא במי מעיין בהכרח והנה אמרו הנה ביאת מים חיים לפי שלשון התורה בו ורחץ בשרו במים חיים. וכבר ביארנו ג"כ שהמוסגר והמוחלט לענין טומאה שוין. ואם יכנס בבית יטמא כל מה שבו והוא אמרו בביאה אבל בימי הסגר לא יחויב שיהיו בגדיו פרומים וראשו פרוע ובימי חלוטו יחויב לו זה. וכן כאשר טהר מתוך ההסגר לא יחויב לא גלוח כל שערו ולא ב' צפרים ושאר המלאכות. אולם כאשר טהר אחר החלט יחייבוהו זה וזה כלומר [צ"ל כולם] פסוקי התורה. ובאה הקבלה (נזיר דף נג:) שאמרו ית' וכל הנוגע בעצם ר"ל ג"כ אבר שאין עליו בשר כראוי ואמרו בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ירצה בו אבר שיש עליו בשר כראוי שהוא יטמא במגע ובמשא ובאהל כמו שיטמא האדם זה הפרש בין אמרו בעצם ובין אמרו או בעצם אדם שאמרו בעצם אדם ירצה בו שיהיה זה העצם כמו האדם שיהיה בו בשר וגידים ועצמות והנה יתבארו כל אלו הדינים וראיותיהן בתחלת אהלות. וכאשר אמר בשר כראוי כפל אותו ואמר שענין כראוי בשר שהוא ראוי להעלות ממנו ארוכה ר"ל שיתרבה ממנו הבשר על כלל זה האבר ויגן עליו. וכאשר היה על זה האבר אשר נחתך מהאדם שהבשר יהיה אפשר שיתלקח ממנו כלל בשר האבר אם ישאר מחובר באדם הנה זה האבר יטמא במשא ובמגע ובאהל כמו המת. וא"ר יהודה שאפילו נשאר סביב האבר מבשר כעובי החוט של ערב אפשר התלקחו אם ישאר וחוט הערב יותר עבה מחוט השתי ואין הלכה כר' יהודה. אבל נראה בכל אבר כפי מזגו ותכונת בשרו לפי מה שישפוט אותו מלאכת הרפואה. ונשאר לנו בכאן הערה על ענין מה וזה כי כאשר אמרנו שהמצורע מטמא בביאה ומת מטמא באהל הנה לא תחשוב שהמצורע ג"כ והמת דינם בזה שוה שהמת כאשר נכנס תחת האהל יטמא כל מה שבו וכן המצורע. אין הענין כן לפי שטומאת אהל תקבץ שלשה ענינים וזה שכל מה שיהיה עם המת תחת אהל אחד יטמא וכן האדם או הכלים כשהאהילו על מת יטמא המאהיל וכן כאשר האהיל המת עצמו על האדם ועל הכלים יטמא אותם כאשר התבאר במס' אהלות וזה דין כל מה שיטמא באהל. והמצורע אינו כן אבל אמנם יטמא מה שיגיע ממנו תחת אהל אחד ובתנאי שיעמוד המצורע תחת זה האהל עד שיהיה לו מושב כמו שנבאר בי"ג מנגעים אולם כאשר היה המצורע עובר מתחת האהל הנה לא יטמא מה ששם. הנה כבר התבאר לך ההפרש בין אמרנו מטמא בביאה ואמרנו מטמא באהל:

עשר טומאות פורשות כו'. לשון הר"ב עשר מעלות זו למעלה מזו וכו'. וכ"כ הרמב"ם ועל רובן הוא שכתבו כן. דהא התשיעית. שהוא פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי. אין לו מעלה על הרבה שנמנו לפניו שגם הם מטמאים במגע ובמשא. ואולי דמשום שאינו אלא אבר. ומטמא במגע ובמשא. קרו ליה מעלה:

מחוסר כפורים. כתב הר"ב כגון מצורע מוחלט וזב וזבה ויולדת. לא שיש עוד אחרים [חוץ] מאלו. אלא ה"ק כגון אחד מאלו. והר"ש לא כתב אלא כגון זב ומצורע. והרמב"ם שכתב לארבעתן לא כתב כגון:

אסור בקדש וכו'. טבול יום אסור בתרומה כו'. בעל קרי אסור בשלשתן. כולהו תנינן להו בהדדי. במשנה ג' פי"ד דנגעים. ושם אפרש בס"ד:

חזר להיות טבול יום כו'. כתב הר"ב ופוסל אותם כדתנן סוף זבים. [*במשנה ד' פרק י"א דפרה]:

חזר להיות בועל נדה כו'. כתב הר"ב והא דלא תני חזר להיות טמא מת וכו' וזו טומאת מגע היא. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבה [כיון דעל ידי מעשה רב דגופו. בא לו טומאה זו. נ"ל] אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי. הר"ש:

חייב קרבן. כתב הר"ב וכל זמן שלא הביא כו'. גם הרמב"ם כתב כן. ואגב אורחא הוא שכתבו כך. ולא דנ"מ מידי לנדון דהכא:

חזר להיות מצורע מוסגר כו' ואם היה מוחלט כו'. עיין מה שכתבתי במשנה ז' פ"ק דמגילה. גם שם בפי' הר"ב:

פירש ממנו אבר. ופלוגתא דתנאי היא במסכת עדיות [פ"ו] [משנה ג] בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי. הר"ש:

מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. כתב הר"ב דבמגע כתיב ועל הנוגע. כך הגהתי שכן כתוב בתורת משה. ופליאה הוא שגם בפירוש הרמב"ם דהכא ודספ"ק דאהלות וכן בפירוש הר"ש דהכא. ועוד להרמב"ם והר"ב במשנה ג' פ"ו דעדיות. עוד להר"ב במשנה ג' פ"ב דאהלות. בכולן נמצא כתוב וכל. ועוד ראה זה מצאתי כך בגמרא פ"ז דנזיר דף נד. תניא וכל הנוגע בעצם. וכן העתיקו שם רש"י ותוס'. ושוב ראיתי כמו כן בספרי בפסקא וכל אשר יגע. דתני נמי כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם. אבל בפסקא וטבל במים. תני תלתא זמני ועל הנוגע בעצם. ומ"ש הר"ב ובטומאת אהל כתיב או בעצם אדם. דרישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה ודרשינן ליה במסכת נזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נג) על פני השדה. זה המאהיל על פני המת. הר"ש. ופירש"י על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע במת בשדה. ע"כ. ובריש פ"ב דאהלות מפרש הר"ב. דאבר מן החי נפקא לן מחלל חרב. וכן הוא בזו הברייתא דנזיר. ועצם אדם מפיק ליה לרובע עצמות. אבל בספרי תניא בהני תרי פסקות שהזכרתי או בעצם אדם. זה אבר מן החי. ובמשנה ג' פ"ו דעדיות מפרשים הר"ב והרמב"ם לתרווייהו. דמעיקרא כתבו דחלל חרב. מלמד על אבר מן החי שמטמא במת. ואדתנן שיש עליו בשר כראוי למדו מאו בעצם אדם. וראיתי שהתוס' דנזיר (שם) אדתניא התם או בעצם אדם זה רובע עצמות כתבו והלכה למשה מסיני הא דבעינן רובע. וקרא אסמכתא בעלמא. והא דהר"ב מביא גם כן מה שאחריו במקרא. או בקבר. מפי' הרמב"ם העתיק כן והוא ללא צורך. ובנוסחאות א"י נמחק מפירוש הרמב"ם:

כדי להעלות ארוכה. והוא פחות מכזית. כך פי' הר"ב ברפ"ז דנזיר ומוכרח. שאם הוא כזית תיפוק ליה משום כזית בשר עצמו. למ"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא. ועיין מ"ש ברפ"ק דטהרות [ד"ה והאוכל] :

בחוט ערב. כתב הר"ב שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים. מדתנן בפרק אע"פ (בסופו) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל ה' סלעים שתי. או עשרה *)משקל סלעים ערב. הר"ש. וכ"כ הר"ב במשנה ב' פי"ז. ובצמר מיירי התם. ובהדיא כתבו הר"ב והרמב"ם כן במשנה ח' פי"א דנגעים:

עשר טומאותפורשות מן האדם זו למעלה מזו כהנך דלעיל ונקט כולהו כך אגב גררא די' קדושות דנקט לבסוף זו למעלה מזו משום דמעלין בקודש (מנחות צ"ט א'):

מחוסר כפורים דהיינו זב וזבה נדה (אב"י עי' ביבקש דעת סי' נ"ד הגי' האמיתית בהרמב"ם כפי שמצא בני הצדיק וכו' ר' שמואל זצוק"ל) יולדת ומצורע שטבלו לטהרתן והעריב שמשן ולא הביאו קרבנותיהן עדיין:

אסור בקדש ר"ל מלאכול קדש:

ומותר בתרומה ובמעשר ר"ל מעשר שני. שגם זה אסור לאכול בטומאה. מיהו כשטבל ועלה. רשאי לאכלן מיד. ורק תרומה אינו רשאי אפי' ליגע בו עוד אחר שהעריב שמשו [נגעים פי"ד מ"ג]:

חזר להיות טבול יום היינו כל טמא שטבל ולא העריב שמשו עדיין:

אסור בקדש ובתרומה אפי' ליגע בהן. דבנגען נאסרו מלאכלן:

ומותר במעשר דמותר גם לאכול המעשר שני:

חזר להיות בועל נדה [עי' לעיל סי' י"ז] והא דלא תני חזר להיות טמא מת. דחמיר מהנך דלעיל דמטמא אדם וכלים. ואח"כ הו"ל למתני חזר להיות בועל נדה. דחמיר מטומאת מת לטמא משכב תחתון כעליון. ה"ט מדלא בעי למתני רק הטומאות הפורשות מאדם. דגם בועל נדה דנקט. עיקר טומאתו ע"י הטומאה שפירשה ממנה. והוא כמותה. וכמ"ש ותהי נדתה עליו. משא"כ טמא מת. טמא רק ע"י מגע משא ואהל:

מטמא משכב ומושב דמשכב או מושב שתחתיו אף שלא נגע בהן נעשו אב הטומאה משא"כ בועל נדה. אין משכב מושב שלו רק כעליונו של זב. דשניהן רק ראשון לטומאה:

וצריך ביאת מים חיים ר"ל לטבול במים שיש מעיינות בקרקעיתן. אבל שאר טמאים סגי כשטבלו במקוה של מי גשמים:

ופטור מן הקרבן ועכ"פ צריך ז"נ קודם שיטבול:

ראה שלש והא דלא קתני חזר וראה שלש היינו משום דלא אפשר ג' בלא ב' והרי כבר תנא ראה ב' (רב"א):

חזר להיות מצורע מוסגר ר"ל מנוגע שהסגירו לראות אם יולדו לו תוך ז' ימים. א' מג' סימני טומאה שהן שער לבן. או פסיון או מחיה (וסי' ועל שפ"ם יעטה):

ואם היה מוחלט ולא קתני חזר להיות מוחלט. ה"ט משום דאז הוה משמע שאי אפשר שיהיה מוחלט עד שיהיה מוסגר תחלה. והא ליתא. דעל ידי סימן טומאה דשער לבן או מחיה מוחלט גם בתחלה (רב"א). [ואע"ג דלעיל סי' מ"א כתב רבינו להיפוך דהיכא דלא אפשר זה בל"ז לא תני חזר. י"ל דעכ"פ היכא דאפשר כך וכך אי תני חזר משמע וודאי שהיה תחלה הראשון. ואח"כ בא השני:

מטמא האבר:

במגע ובמשא ואינו מטמא כאהל ואע"ג דמצורע ואינך דלעיל נמי מטמא במגע וכו' אפ"ה חמיר זה דגם אבר מהגוף מטמא במגע ובמשא. מיהו באין על העצם בשר כלל. אי באין העצם שלם או שאין בו גיד. ואפילו הוא אבר שלם כברייתו. כגון לשון. כוליא. וטחול. כל שאין בו ג' אלו. בשר. עצם שלם. וגיד. טהור לגמרי [רמב"ם פ"ב מטו"מ] [ונ"ל דארכובה הנמכרת עם הראש שבתולדתה אין עליה בשר כלל יש בו דין אבד מה"ח. ולא תימא דהוה ככוליא ולשון. שגם הם בתולדה אין בהם עצם. ואפ"ה אין בהם דין אמה"ח. י"ל דארכובה שאני. דהרי פליגי בה ר"ע וריה"ג ארבי [כחולין קכ"ח ב']. ואין הלכה כרבי מחביריו (כתובות כא א) ובפרט לריב"א התם [בתוס' שם ד"ה בין] דס"ל דבארכובה כ"ע מודו דיש בו דין אמה"ח: ותמהני שהרמב"ם לא הזכיר דבר מזה]:

היינו בשיקלף הבשר מהאבר בעודו מחובר בהבע"ח. וישאר על האבר אעפ"כ קצת בשר עד שישוער שמהקצת בשר שעדיין נשאר על האבר. שוב יחזור ויתכסה כל האבר עם בשר ויתרפא והוא באבר קטן פחות מכזית. ובאבר גדול הרבה יותר מזית. כל אבר ואבר לפי מה שהוא [ורתוי"ט העתיק כאן דברי הרע"ב [נזיר פ"ז מ"ב] שכתב וז"ל והוא פחות מכזית. ובמחכ"ר שניהן זה דבר שאי אפשר. דוכי סגי שיעור אחד שיחזור ויתרפא לאבר גדול כלאבר קטן. אולם בתוס' [נזיר דמ"ט ב' ד"ה ועל אבר] כתבו וז"ל ואע"פ שהוא פחות מכזית עכ"ל. זהו לשון מדוקדק ובזה יתורץ קושית רתוי"ט הכא]:

כדי להקיפו בחוט ערב כשיהיה בהבשר שבו כשיעור עובי חוט ערב בכדי להקיף בו אותו עובי עצם שהבשר בו. וסבירא ליה דבין בעצם ארוך או קצר. עב או דק. כל שיש עליו בשר כ"כ כדי להקיפו בכחוט ערב. הבשר גדול והולך עד שיתכסה כל האבר עמו. ועוד צ"ל שהיה ידוע להם שיעור עובי חוט הערב שהיה בכל מיני אריג בשוה. בין שהבגד מצמר או מפשתן. בין שהבגד עב או דק ותמיד היה כפול משל שתי משא"כ לדידן הכל לפי עובי הבגד:

מיהו לרתוי"ט (נדה פ"י מ"ז ד"ה אינה) ס"ל להרמב"ם דקודם הבאת קרבנותיהן אפילו רצו רק ליגע בקודש צריכין טבילה אחרת אבל לאכול קודש לא מהני אז טבילתן. ואחר הבאת קרבנותיהן מותרין ליגע ולאכול קודש בלי טבילה כלל. מיהו תני קודש מדאקדמה קרא בכל קודש לא תגע. אבל ה"ה כניסה למקדש:

ונ"ל דאע"ג דברוב חזר להיות דתני בפרקן. אפשר השני בלי הראשון. ואפ"ה תני חזר, עכ"פ במוסגר ומוחלט דאפשר למטעי גבייהו. דקדק התנא בלישניה טפי. עוד נ"ל דלהכי לעיל בהנך דקתני למעלה מהן. לא נקט כמה דברים דנקט במשנה זו. משום דלעיל לא נקט רק מה שזה למעלה מזה בחומר הטומאה אבל הכא נקט תו גם מה שזה למעלה מזה בחיובא דגברא:

עשר טומאות וכו'. חזר להיות בעל קרי. יש ספרים דגרסי חזר לראות יותר והראשון עיקר:

מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. דבמגע כתיב ועל הנוגע בעצם וכו' כך נ"ל שצריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל ובשאר מפרשים שהובא מקרא זה. וזו הראיה הביאה ג"כ הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל הביאו ראיה דמייתי בנזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נ"ג) דתרי בחלל כתיבי חד ליש בו כדי להעלות ארוכה וחד לאין בו:

שיעור בשר כראוי כדי. מצאתי מוגה שיעור הבשר כדי וכו'. וכן הגיה הרי"א ז"ל וכתב עוד להעלות ס"א לעלות. והגיה עוד כחוט בכ"ף וכתב כן מצאתי:

כדי להעלות ארוכה. פי' באדם חי ויתרפא וישלם וכן בפרק ב' דהל' טומאת מת סימן ג' ד' ובפ"ג סימן ב':

בפי' ר"ע ז"ל בפ"ז דנזיר סימן ב' ששיעור הבשר הזה פחות מכזית ע"כ:

בחוט ערב. בחוט בבי"ת וכן הוא בערוך וי"ס בכ"ף: