משנה עירובין פרק ז׳ משנה ה׳

מתבן שבין שתי חצירות גבוה עשרה טפחים כו': ר"ל במאכילין שיניחו בהמתן לאכול מן התבן מצד זו ומצד זו:

מאכילין. כתב הר"ב מניחין בהמתן כו' אבל בידים לא כדאיתא בגמ' ומפרש רש"י דאי משקיל בידים חיישינן דשקיל טובא וממעיט וכו' אבל בהמה לא תמעיט באכילתה [כ"כ] בשבת אחד וכדכתב הר"ב. וקשה דלקמן פ"ט משנה ג' מפרש דמחיצה שנפרצה בשבת לא בטיל עירוב כו' כדפי' שם הר"ב. ומצאתי בהרא"ש שמפני קושיא זו מפרש למתניתין דבחול קאמר ואסור בידים דלמא ממעט ליה בערב שבת המוך לחשכה ולאו אדעתיה ומטלטל בשבת בחצר האסורה וכן מוכח לשנא דמתני' דנתמעט דמיירי בחול כדפי' הר"ב. ובגמרא פריך ממתני' דהכא דחשיב למתבן למחיצה אדלעיל מתני' ג' דמלא קש ותבן לא חייץ ומשני לענין מחיצה חשבינן ליה למחיצה (מידי דהוה אעביט ואוכפות וכלי בהמה דפ"ק משנה ח') אבל לענין חציצה לחוץ מפני אויר החריץ ולדון כסתום דמשוית ליה כארעא אי בטליה בהדיא אין אי לא לא. ועיין מ"ג פ"ח:

מתבן שבין שתי חצירות גדיש של תבן מפסיק ביניהן ע"פ כל החצר:

ואין מערבין אחד דאע"ג דתבן לא מבטל (כמ"ג) היינו דלהוי כסתימ', אבל הכא מחיצה הוה:

ואלו מאכילין מכאן מניחין בהמתן לאכול; אבל להעמידה שם בידים לא, דלמא ממעיט לי' בע"ש סמוך לחשיכ' עד יותר מרוחב י' ולא אדעתי' ויטלטלו בשבת בחצר האסורה (אבל באכלה בהמה בעצמ', לא אכלה כל כך ביום א' ומדאסור להאכיל' בידים, אית לה הכיר' ולא יעמיד' מע"ש). מיהו לא גזרי' שיתמעט בשבת דדוקא מחיצ' שנפרצה בשבת לר"ה או לכרמלי' אסור; אבל מחצר לחצר, אמרי' שבת שהותר' הותר' (תוס' די"ז, ורא"ש כאן, וא"ח שע"ד:

נתמעט התבן מעשרה טפחים בגובה, וברוחב של יותר מי' אמות. ונתמעט בחול, דאלו בשבת מדהותר' הותר' כלעיל:

מתבן. ביד שם סי' ג' והובאה בפירקין דף ע"ח ובטור א"ח סי' שע"ב:

אלו מאכילין מכאן וכו' לשון ר"ע ז"ל בסופו נ"ל להגיה בשבת אחת: ובגמ' אלו מאכילין מכאן וכו'. אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל פי' רש"י ז"ל בלשון שני לא יתן לתוך קופתו ומשום דמוקצה מאתמול למחיצה זו ומפר' בגמ' דגם לא יאחוז בהמתו באפסר שלה לאכול מן המתבן אלא ר"ל דקאי באפה שלא תפנה ללכת לצד אחר ואיהי מאליה אזלא למקום המתבן: והא דקתני בברייתא בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל משנינן בגמ' בית כיון דאיכא מחיצות ותקרה כי מפחית מינכר לה מילתא שהרי גג הגדיש מתרחק מן התקרה ואי מפחית מעשרה מינכר אבל מתני' דקאי מתבן בחצר ואין עליו תקרה לא מינכרא מילתא. ובירוש' א"ר אלעזר כיני מתני' אלו ממלאין קופתן מכאן ומאכילין ואלו ממלאין קופתן מכאן ומאכילין ע"כ:

נתמעט המתבן. פי' ודאי דבנתמעט בחול מיירי דבנתמעט בשבת לא שייך למיתני מערבין אחד. וכבר פירשו ר"ע ז"ל וז"ל ה"ר יהונתן ז"ל נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד אם נתמעט בחול שהרי הכל נחשב כפרוץ ואפי' לא נתמעט מע"ש אלא בשבת אפ"ה נאסרין שניהם אע"פ שהותרה למקצת שבת משום דלא אמרינן האי טעמא דהואיל והותרה לא בעירוב ולא במחיצה והוי כמבוי שנטלה קורתו או לחיו דאמרינן כיון שאסורין לשבת הבאה אסורין נמי לאותה שבת עכ"ל ז"ל. והרא"ש ז"ל ג"כ הקשה בין לפי' ראשון דרש"י ז"ל בין לפי' שני ולפיכך כתב הוא ז"ל ונראה לפרש אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן דבחול קאמר וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים ואי בשבת מאי מערבין איכא וקאמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו לאכול ודאי אי בעי לסלוקיה בבת אחת מצי מסלק ליה אבל לא יתן לתוך קופה ויאכיל מעט מעט דילמא ממעט ליה בע"ש סמוך לחשכה ולאו אדעתיה וקא מטלטל בשבת בחצר האסורה ע"כ בקיצור:

בפי' ר"ע ז"ל או במשך עשרה אמות. אמר המלקט בפי' רש"י ז"ל הלשון או במשך עשרה אמות ועוד ובע"ד איני יודע למה. ונראה משום דעד עשרה הוי כפתח כדתנן לעיל סי' ב':