משנה עירובין פרק ה׳ משנה ה׳

אין מודדין אלא מן המומחה כו': מומחה הוא האדם החכם המהיר במלאכתו באיזו מלאכה שתהיה או בחכמה מן החכמות ורוצה בכאן שיהיה חכם בתשבורת מהיר במדידת הקרקעות. ומה שאמרו שומעין למקום שריבה פירשו אותו בגמרא שאם אמר שבכאן הוא תחום שבת והוא פחות מן השיעור שהיינו חושבים או אם אמר שבכאן תחום שבת והוא יותר ממה שהיינו חושבין כמו שנאמין אותו ונסמוך עליו שיהיה המקום פחות ממה שהיינו חושבין כמו כן נסמוך עליו שהוא יותר ממה שהיינו חושבין קודם לכן ושיעור הבבא השניה מזו המתני' כך ריבה אחד ומיעט אחד שומעים למרבה רוצה לומר אם באו שנים וחלקו זה על זה וכל אחד מהם מומחה שנסמוך ונעשה כדברי המיקל:

[*המומחה. כתב הר"ב אדם הבקי במדידה וכ"פ הרמב"ם ובירושלמי אמתני' אמרינן ההדיוט שריבה אין שומעין לו משמע נמי כפירוש הר"ב והרמב"ם ותיובתא להגאון שמפרש בע"א]:

שלא אמרו חכמים כו'. דמדאורייתא לא מתסרי מידי ואינהו גזור הלכך אזלינן בהו לקולא כן לשון רש"י בגמ'. ומיהו איכא דסבירא ליה דעד ג' פרסאות מדאורייתא וכמ"ש פ' דלעיל משנה ח' ועיין ספ"ב דכתובות:

אין מודדין אלא מן המומחה בקי בדיני מדידה (שם ס"ז). ולרי"ף ר"ל דמודדין במקום הישר והשוה בלי הרים ובקעות:

ומיעט למקום אחר והרבוי והמועט בצד א' של עיר:

שומעין למקום שריבה ומוציאין מדת הקצר להאריכו ג"כ כמו המקום שריבה:

ומיעט לאחר אם מודד א' ריבה וא' מועט:

שומעין למרובה רק שאין המרובה רב על המיעוט תק"ף אמה (שם מג"א סק"ו):

נאמנין לומר עד כאן תחום שבת אבל קטן בעודו קטן לא (שם סי"א):

אלא להקל דתוך י"ב מיל, קיי"ל שהוא דרבנן (מג"א רס"ו סק"ז). מיהו חוץ לי"ב מיל, י"א דהוה דאו' (ת"ד):

אין מודדין אלא מן המומחה וכו'. ביד שם פכ"ח מתחלת סי' י"ז עד סוף אותו פרק ופי' רש"י ז"ל אין מודדין אלא מומחה גרסי' פי' אדם הבקי במדידה וכן משמע בירושלמי דקאמר התם ההדיוט שריבה אין שומעין לו:

בפי' ר"ע ז"ל וגאון פי' מומחה מן לשון ומחה אל כתף ים כנרת. אמר המלקט הוא פי' ר"ח והרי"ף ז"ל וגרסי' אלא מן המומחה:

שומעין למקום שריבה. גמ' למקום שריבה אין למקום שמיעט לא פי' רש"י ז"ל בתמיה והלא יש בכלל מאתים מנה ומשני אימא אף למקום שריבה ויש שם פי' אחר לתוס' ז"ל ע"ע: ופי' ה"ר יהונתן ז"ל ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר כלומר כשמדד אלפים אמה לרוח מזרחית ומדד ג"כ אלפים לרוח מערבית וניכר לכל ומפורסם למראית העין שאין תחום של מזרח ארוך כמו אותו התחום של מערב בחמשים אמות או מאה:

שומעין למקום שריבה. ומוציאין מדת הקצרה כנגדה דתולין דמפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכה נתקצרה ותניא בתוספתא שהוא צריך למתחה בכל כחו ומקולי עירוב שנו כאן עד כאן לשונו של ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשון הרמב"ם ז"ל מה שאמרו שומעין למקום שריבה פירשו אותו בתלמוד שאם אמר שבכאן הוא תחום שבת והוא יותר ממה שהיינו חושבין כמו כן נסמוך עליו שהוא יותר ממה שהיינו חושבין קודם לכן:

ריבה לאחד ומיעט לאחר. גמ' הא תו למה היינו הך פי' דהיינו אחד דהיינו למקום אחד ומשני ה"ק ריבה אחד ומיעט אחר שמדדום שני בני אדם זה מיעט וזה ריבה שומעין לזה שריבה אמר אביי ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה: ולשון הרמב"ם ז"ל שם ס"פ כ"ח ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביותר על זה לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון אפי' בחמש מאות ושמונים וחמש אמה שומעין לו ביותר על זה אין שומעין לו ע"כ כפי מה שהגיה מגיד משנה. והוא כפי חשבון חכמי הגמרא כמו שכתוב שם בכסף משנה: ור"ח גריס ובלבד שלא ירבה ממדת העיר ואלכסון ומיירי שמדדו שניהם מצד אחד ולא הוי דומיא דרישא וה"פ דאם האחרון הרחיק ציון שלו מן הראשון כמדת העיר ואלכסון אין לנו לומר שטעה אלא יש לנו לומר שהראשון קיצר ציון שלו לעיר בקרן מערבית דרומית כי באותה שעה לא היו בעיר אלא שנים או שלשה בתים בקרן מזרחית צפונית ומדד משם וזה מדד אחר שנתישבה העיר ולא טעה ע"כ וגם רש"י ז"ל פי' מה שפירש וגמגם בלשון:

אפי' עבד אפי' שפחה וכו'. וא"ת והא אפי' עד אחד אינו נאמן כדתניא בפ' שני דכתובות אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זהו כתב ידו של אבא ועד כאן היינו מהלכין בשבת ומוקי לה בגמ' והוא דיש גדול עמו משמע דגדול בפני עצמו לא מהימן וי"ל דהכא נמי מיירי בגדול עמו ולא חש כאן לפרש הואיל וכבר פירש שם ועוד י"ל דהא דקאמ' התם והוא דגדול עמו לא קאי אכולהו דע"כ לא קאי אאיש פלוני שהיה יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה דמוקי לה בתרומה דרבנן וסגי בגדול לחודיה בתרומה דרבנן דהא אין מעלין בתרומה דרבנן ליוחסין תוס' ז"ל:

שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. כלומר אע"פ שהצריכו חכמים ז"ל עירובי תחומין שאסרו לצאת חוץ לאלפים אמה אע"פ שלא היה אסור אלא חוץ לשלש פרסאות כמחנה ישראל שהם שנים עשר מיל וכל מיל הוא אלפים אפ"ה לא החמירו עכ"פ אלא להקל פעמים כשיסתפק לנו בהם שום ספיקא ה"ר יהונתן ז"ל: ובגמ' רמי עלה דמתני' והתניא לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר ומשני אמר רבינא לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על ד"ת פי' כל מה שגזרו חכמים בתחומין להחמיר על ד"ת באו דמדאורייתא לא מיתסרי מידי ואינהו גזור הילכך אזלינן בהו לקולא דהא תחומין עצמן דרבנן. וכתבו תוס' ז"ל ומשמע דאי הוו דאוריית' לא מהימני ואע"ג דמעשים בכל יום שמאמינים לנשים בשחיטה ונקור ולתרום חלה היינו משום דהוי בידה קודם שנעשית השחיטה הוי בידה לשחוט אבל תחומין לא הוי כלל בידו ומ"מ בדיקת חמץ אי הוי דאורייתא לא מהימני אע"ג דבידו משום דבדיקת חמץ צריך דקדוק וטורח גדול וחיישינן לעצלות הנשים טפי ממקום אחר וכן משמע בירושלמי דאיכא מ"ד דנשים אין נאמנות בבדיקת חמץ מפני שהן עצלות ובודקות כל שהוא אבל לדידן כיון דבדיקת חמץ מדרבנן והוי בידו נאמנין עליו טפי מבתחומין שאינו נאמן בקוטנו לומר ע"כ היינו מהלכין ע"כ: ואיתא נמי בפ"ק דפסחים דף ד':