משנה דמאי פרק ז׳ משנה א׳

אסור לנו להוציא מעשרות בשבת ולא ביום טוב והעיקר אצלנו כי בדמאי אדם מתנה על הדבר שאינו ברשותו וכשתסתכל מה שאמרנו בפרק ה' מזאת המסכתא בענין הלוקח מן הנחתום יתבאר לך ההלכה באור שלם וכל ההלכות הבאות אחריהם כי הענין בכלל שוה:

חבירו. עיין מ"ש בפ"ד מ"ב:

אומר מע"ש וכו'. כתב הר"ב הכא מיירי בלא הדירו וכו' וכ"כ הר"ש ולכאורה אפשר לומר דאפי' כי הדירו הואיל ובע"ש הוא שיכול לתקן ע"י תנאי חייב לעשות משא"כ משנה דלעיל דבשבת עצמו הוא שהדירו שכן היא שנויה לעיל גבי שכח לעשרן (בשבת) שואלו בשבת וכו' וכן העתיקם בהדדי הרמב"ם פי"ב מהלכות מעשר. ומיהו הא לא קשיא לפירוש הר"ב דאי בלא הדירו היאך אוכל אצלו והא תנן בפ"ב שאינו מתארח אצל עם הארץ דיש לומר דהכא בעי למצוא תקנה למי שרוצה לאכול מתוקן ואף על פי שלא קבל עליו להיות נאמן אי נמי באם ייחד לו עדים שכך הוא עושה ואז אינו מפסיד נאמנותו בכך:

אומר מע"ש. והעיקר אצלינו כי בדמאי אדם מתנה על הדבר שאינו ברשותו. הרמב"ם:

הרי הוא מעשר ושאר מעשר וכו'. מפורש ברפ"ה. וע"ש לענין חלה. ומ"ש הר"ב מודד לו האחד וכו'. וכן ל' הר"ש נוכל לפרש שר"ל שמשער באומד כמה שיעור אכילתו. ומחשב בלבו להתנות עכשיו ושיפריש כזה למחר:

המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות ולא מיירי בהדירו. דבהדירו מותר לאכול כל שבת ראשונה כפ"ד א"נ התם מיירי בסעודת נשואין. ואף דאינו מתארח אצל ע"ה כפ"ב. נ"ל דבהזמינו שרי מדרכי שלום:

אומר מערב שבת דבלא התנה מע"ש. אסור להפריש בשבת. דדוקא בס' חשיכה מעשרין הדמאי:

מה שאני עתיד להפריש מחר ממה שאוכל וממה שאשתה. ואע"ג שעדיין אינו ברשותו. בדמאי מתנין אפי' אדבר שאינו ברשותו:

הרי הוא מעשר ואת"ג לא נחשדו:

זה שעשיתי מעשר יהי' למחר עשוי וכו':

בפי' ר"ע ז"ל. והכא מיירי בהזמינו חברו ולא הדירו דאי הדירו וכו' ע"כ. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וכן תירץ רבינו שמשון ז"ל וצ"ע אי בהדירו כיון שיוכל לתקן כמו שאמר כאן למה יהא מות' בלתי שום תיקון. ול"נ לפ' דלעיל מיירי שיאכל עמו ולא נודע לו באיזה יום וקראהו בשבת לאכול אצלו דאז אינו בידו לתקן והכא מיירי שהזמינו מע"ש ודוק עכ"ל ז"ל. וכן פי' החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל וז"ל המזמין את חברו מע"ש שיאכל עמו בשבת ובע"ה שהזמין לחבר עסיקי' והאי חברו דקאמר אהובו קאמר. והוא אינו מאמינו. לאו דוקא אינו מאמינו דאפי' מאמינו אינו סומך עליו מן הסתם ואפי' אמר לו מעושרין הן. דלא התירו לו ע"י שאלה ובלבד שיאמר לו מעושרין הן אלא בשבת כששכח אבל בחול מסתמא אפי' מאמינו ואפי' שואלו לא יאכל על פיו עד שיעשר או בתנאי כדמפ' במתני' ע"כ וקרוב לזה כתב בתוי"ט. ומ"ש בר"ע ז"ל מודד לו האחד ואח"כ [כו'] הוא לשון מועתק מהר"ש ז"ל אמנם כבר מצאתי בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מוגה שם בר"ש ז"ל שמחק מלת מודד וכתב במקומה סמוך לו לזה האחד יהיה ואח"כ וכו' והוא תחלת דבור וכמ"ש בס' ההגהות שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל. וכ' הרא"ש ז"ל בירוש' מפ' דדוקא בדמאי התירו להתנות על דבר שאינו ברשותו אבל בודאי בדבר שהוא ברשותו יכול להתנות כההיא דתנן לק' בפרקין היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו וכו' אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש וכו' אבל על דבר שאינו ברשותו אינו יכול להתנות והמתנה על ודאי אם התנה בשבילו ובשביל אחרים מועיל התנאי אף לאחרים וא"צ הבעלים לזכות להם (הגה"ה ועיין בר"ש) אבל אם לא פירש אף לאחרים צריך לזכות להם. ירושל' א"ר ינאי צריך שיהא זכור תנאו. שמעון בר בא בש"ר יוחנן צריך אולי צ"ל להלחיש וכן לקמן.] להחליש בשפתיו. ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ולא נמצא כמתקן בשבת דכיון שצריך לאמרו בשפתיו למחר ה"ה כמפריש בשבת. אידחי תנא. כלומר נדחו דבריו כמו איסמייה. ויש גורסים אדהתנה כלומר כיון שהתנה מע"ש מותר להחליש בשפתיו ואינו נראה כמתקן. ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ואינו אסור משום אובדן אוכלין פי' התרומה שהוא מפריש למחר צריך לאבדה שלא יכשל בה בעה"ב א"ל מפרר כ"ש ואוכל. פי' דרך אכילתו מפרר אותה כל שהוא ופירורין דקין אין בהן משום אבוד אוכלין. א"ל וכי אינו אסור משום גזל פי' הזמינו לאכול אצלו ולא לאבוד אוכלין א"ל שיהא קורת רוח. פי' רוצה ע"ה בנחת רוחו של זה החבר דאהובו הוא כיון דהזמינו. ופריך ליה מעובדא דרבי ור"י ב"ר יהודה נתארחו אצל בעה"ב אזל לישנא בישא א"ל הב דעתך דאינון מחשדונך יתיב ליה מעיין לון ועבדין נפשין מזרקין דין לדין ואינו רוצה שיהא לו נחת רוח אלמא חזינן דעיין עליהם והוצרכו לעשות כזורקין זל"ז לאבדו. ומשני רוצה ולא בעי דיחשדוניה ע"כ. ובירושלמי תני ר' יהודה אוסר לת"ח לאכול אצל ע"ה המזמין אותו בשבת דס"ל דאין תנאי מועיל אפילו בדמאי במה שאינו ברשותו: