משנה דמאי פרק ו׳ משנה י״ב

ההלכה הזאת מיוסדת על שלשה עיקרים האחד שהוא אסור למכור דמאי כל שכן טבל לע"ה ומותר למוכרם לתלמיד חכם מפני שהוא יפריש מהם תרומות הכתוב ואז יאכלם והעיקר השני שזה המוכר תלמיד חכם והעיקר השלישי שזה המוכר ידע השליחות ששלח עם הארץ לתלמיד חכם לקנות לו ועל כן כשיאמר תלמיד חכם השליח לתלמיד חכם המוכר תן לי באלו הדמים כך וכך ולא הודיעהו אם זה הדבר הקנוי לעצמו יקנהו או לעם הארץ יקנהו אשר שלחו זה הדבר הקנוי פטור שמאחר שידע תלמיד חכם המוכר כי זה הקונה בשליחות עם הארץ בא לקנות לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא עם הארץ לידי מכשול:

ואם יבא ת"ח השליח אל המוכר ויאמר לו אלו הדמים לי ואלו לחבירי ר"ל לעם הארץ ששלחהו ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו ובזה האחר בפני עצמו יש לומר אולי מה שנתן לחבירו הוא טבל מפני שידע כי לא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו ומה שנתן לעם הארץ חבירו הם פירות מתוקנין כפי אשר בארנו וכשיתערב נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר:

ואלו קנה לעצמו אגודה אחת ולחבירו מאה ונתערב יתחייב הכל מעשר דמאי וכל זה כשלא ישאל למוכר אבל אם ישאל למוכר ויאמר לו מתוקנין הן יהיה נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא תלמיד חכם: ופירוש גלוסקין לחם בתבלין מתוקן היטב:

לחבר. אע"ג דמשנתינו לענין מעשר איירי ולא לענין טהרות והוי מצי למנקט שאמר למעשר לא קפיד והרבה פעמים כתב הרמב"ם בחיבורו חבר ולאו דוקא אלא ה"ה נאמן:

לוקח סתם ופטור. כתב הר"ב דיש ברירה. הכי איתא בבבלי פרק בכל מערבין (עירובין דף לז.) וכתב בכ"מ פ"י מהלכות מעשר והא קי"ל דבדרבנן יש ברירה. עיין מ"ש במשנה ז ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות. כדמוקי במשנה ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ"ד יש ברירה בדרבנן. ומ"ש הר"ב ואין חבר מחליפה בשלו. שנמצא שמוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומה שכתב בפירוש אחר והקונה עליו מוטל לעשר. צריך לומר דמיירי הכא שמוכר במדה גסה. ועיין מה שכתבתי בריש פ"ה:

ואפילו הן מאה. פי' הר"ב של ע"ה. וכ"כ הרמב"ם. לפירוש הירושלמי הוי רבותא דאע"ג דשל ע"ה המעושרים מאה אפ"ה לא נתבטל שלו המעורב בו הבלתי מעושר. ולפירוש הראשון הוי רבותא דאע"ג דשל ע"ה הן מאה אפ"ה לא אזלינן בתר רוב ונימא דמה שנתן לע"ה הרי הן שלו שהרי הרוב הם שלו. אלא אמרינן שמא החליף האחת שלו ונמצא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן:

קח לי גלוסקן אחד וקנה החבר ב'. א' לו וא' לע"ה.

לוקח סתם ופטור מלעשר אותה שנותן לע"ה. דבדרבנן יש ברירה. כך פי' בבבלי [עירובין דל"ז]. ובירושלמי פי' דמיירי שקנה החבר לע"ה רק אגודה א' מחבר חבירו המוכר במדה גסה. וקמ"ל דאף דמכיר החבר המוכר. שהקונה ג"כ חבר הוא. ומותר למכור לו דמאי. עכ"פ מדהודיעו שלצורך ע"ה קונה. ודאי עישר המוכר. ואף דאסור למכור לע"ה לח ויבש. הכא בלא הוכשר מיירי. דשרי כלעיל סי' כ"ב. או נ"ל דבכדי מן שרי [כסוכה דל"ט ב]:

ואפילו הן מאה לא אמרי' דבטל. מדיש תקנה. כפ"ג מ"ב:

עם הארץ כו'. לשון ר"ע ז"ל כגון שהיה החבר וכו' עד ואין חבר מחליפה בשלו. אמר המלקט כדמוכח בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ב) דחזקה שליח עושה שליחותו ולא אמרי' חזקה אין חבר מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן אלא כד הוו פירי דידיה דחייש אלפני עור לא תתן מכשול אבל שליח איכא למימר דמייאש ולא עביד דסבר ההוא לא סמיך עלי. וז"ל הרא"ש ז"ל ובירושל' משמע דלאו טעמא משום ברירה ומיירי באגודה א' שלא קנה חבר לעצמו כלום ומייתי בריי' דר' יוסי פוטר ור' יהודה אומר צריך לעשר ומפ' טעמא דר' יהודה סבר דלא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח ור' יוסי סבר לא נתכוון לזכות אלא לבעה"ב. ופריך מהא דתניא בכתובות פ' אלמנה הוסיפו לו אחת יתירה לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין. מחלפא שיטתיה דר' יוסי תמן לא נתכוון לזכות אלא לבעה"מ וכא אפכא ומשני באומר מעות של זה ורגלים של זה כלומר שאמר למוכר אני שלוחו של פלוני ולכך פטור מלעשר: ונתערבו חייב לעשר דשמא את שלו נתן לע"ה: ואפי' הן מאה. דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. ובירושלמי תני רשבג"א אם החליף את המעות צריך לעשר. א"ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן אבדו חייב באחריותן. ונ"ל דאם החליפן בשוגג קאמר דלא נתכוין לשליחות יד דומיא דמתני'. דאי לקחן והוציאן ושם אחרים במקומן היינו שליחות יד ממש. ואין חזרת המעות מועלת בלא דעת בעלים. עוד גרסי' בירושלמי שמואל אמר במחלק בידיו א"ר אלעזר והוא שנוטל חלקו בסוף. א"ר יונה צורכה לדין וצורכה לדין. חלק בידיו ונטל חלקו בתחלה אינו מעשר אלא שלו. במחלק בידיו לאו אנתערבו קאי אלא קמ"ל שמואל דמחלק בידיו בלא נתערבו נמי חייב לעשר את שתיהן וכדמוקי לה ר' אלעזר כשנטל חלקו בסוף דהוי כמוכר לו. אבל חלק בידיו ואמר זו שלי וזו של חבירי ונטל חלקו בתחלה אינו מעשר את שלו דלא מזבין ליה מידי דהך דפיישי ממילא שקיל לה ע"ה ע"כ.