משנה דמאי פרק ה׳ משנה ה׳

בולל ונוטל. הוא שיערב הכל ויוציא המעשר מהכל וזה יהיה כשיתנו לו הרבה לפי שנאמר מאחר שנתן זה הנותן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו המעשר ונאמר שעכ"פ הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי ואם היתה מתנה מועטת נחשב עליו שהוא עכ"פ כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי וזה אינו מותר כמו שיתבאר אחר כן והלכה כרבי יהודה שהוא (*מפריש הרבה מהמוקדם):

וכן העני. ורוצה לעשר כדתנן בריש פרק ג והרוצה לתקן יתקן:

פרוסות פת. לשון הר"ש חתיכות לחם שנותנין לעני המחזר על הפתחים מלשון הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נ״ח:ז׳) :

פלחי דבילה. לשון הר"ש כשנתייבשו ודרוסות בעיגול מתעגל העיגול לפלחים שיש בפלח כמה דבילות עד כאן. ופלח מלשון פולח ובוקע (תהלים קמא):

אבל בזמן שמתנה מועטת. לשון הר"ב כלומר שמתנה אחת מועטת מחברתה וכו'. וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט. וכן כתב הר"ש. וכלומר דלא אתרמי לכל חד וחד דידיה הואיל ואין המתנות שוות ונמצא שהפריש מאחד על של שני ושמא זה חיוב וזה פטור. ולפי שלעולם המועט נכלל במרובה וכל דפריש מרובא פריש. הלכך נקטי שמא מן הרוב מפריש על המועט ואין הכי נמי דחשש בהפך נמי הוי שמא מן המועט על המרובה ושמא זה חיוב וזה פטור. אלא שדברו בהווה. ויש להרמב"ם בזה פירוש אחר וז"ל. לפי שנאמר מאחר שנתן זה הנותן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו המעשר ונאמר שעל כל פנים הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי ואם הית' מתנה מועטת נחשב עליו שהוא על כל פנים כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי וזה אינו מותר כמו שיתבאר אח"כ עכ"ל. וסברתו שהנותנים מתנה מרובה הם בכלל רוב עניים (צ"ל ע"ה) דמעשרים והנותנים מתנה מועטת יצאו מכלל זה וקרובים לודאי שאינם מעושרים. וכתב עוד והלכה כר' יהודה שהוא מפריש הרבה מהמוקדם וצ"ל שהוא מפרש הדבר המוקדם:

הלוקח מן העני שמחזיר על הפתחים:

וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילה חתיכת דבילה. והעני רוצה לתקנם:

מעשר מכל אחד ואחד ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל דס"ל דבדמאי אפילו ביבש יש בילה. ומדקבל תמרים רבים מכל א'. א"כ כשיפריש אחר שיבללם. א"א שלא יתרמי מהפטור והחיוב יחד. ויעשר מהם על הפטור והחיוב. משא"כ ברישא דלא קבל רק חתיכה א' מכל בעה"ב. דאפי' יהיה הנותן ותרן. לא יתן חתיכות הרבה. רק חתיכה א' גדולה ועבה. לא אמרינן יש בילה. דאפשר שיפריש מחתיכה פטורה על החייבת או איפכא:

אמר ר"י אימתי בזמן שמתנה מרובה שקבל העני מתנה מרובה. ומפריש לפ"ז תמרים הרבה. אז שייך לומר. דלא סגי שיתרמי מפטור וחיוב יחד:

אבל בזמן שמתנה מועטת שלא קבל רק מתנה מועטת. דאז לא יפריש כשיעשר. רק תמרה א' או ב'. שוב הו"ל כחתיכת פת ודבילה. דלא אמרי' גבה יש בילה [כך נלפע"ד שבטלה במעוטה נגד דעת רבותי]:

כ"כ הרא"ש בדמאי הקילו דאפי' ביבש יש בילה. וכ' עלה רבינו הגאון מו"ה עקיבא זצוק"ל. דהיינו דוקא במעשר מדמאי על דמאי. דמדאו' תרווייהו פטירי. וגם הוה כעין ס"ס. ס' שניהן מעושרין. ס' שניהן אינן מעושרין. משא"כ בדמאי שנתערב במעושר לא סמכי' אבילה. דיש לחוש שמעשר מפטור אחיוב. ובזה מתורץ קו' הטורי אבן (ר"ה די"ג ב') ד"ה כיצד עושה עכלה"ט. ובמחכ"ת הגאון זצוק"ל הרי מ"ד הכא שבולל ונוטל היינו שמעשר כפי כל התערובות כאילו כולו היה חיוב. דאל"כ מה מהני דיש בילה. דעכ"פ אין במה שיפריש על החיוב כל כך כפי שחייב באמת. וא"כ ה"נ בנתערב דמאי בחולין גמורים. אם יעשר כדי כל התערובות. ליכא למיחש למידי. דהרי מפריש מתערובות פטור וחיוב על תערובות פטור וחיוב. ושפיר הקשה בטורי אבן:

בולל ונוטל. כתב בערוך דאיכא מאן דגריס בורר ונוטל ע"כ. ובירושלמי איכא מאן דמוקי לה בשאינם גדולות אלא עד כזית ואז נבללין אבל אי הוו גדולים חשיבי ואין בילה:

בזמן שמתנה מרובה. פי' הרמב"ם ז"ל מרובה כלומר גדולה וכו' ולפי פי' זה ניחא לשון מרובה דאילו לפי' הירושלמי הול"ל בזמן שהמתנות שוות והכי אי' בירושלמי דבי ר' ינאי אמרו בשעת הגרן שנו שהכל נותנין בשוה. היו הכל נותנים ממאה ואחד מחמשים מעשר מחמשים. היו הכל נותנין מחמשים וא' מארבעים מעשר מארבעים. היו הכל נותנין מארבעים וא' משלשים מעשר משלשים. היו הכל נותנין משלשים ואחד מעשרים מעשר מעשרים. היו הכל נותנים מעשרים. וא' מעשרה מעשר מעשרה. היו הכל נותנין מעשרה וא' מאחד מעשר מכל אחד ואחד. פי' מעשר מחמשים בוללן ומחלקן לחלקים שיהא בכל חלק וחלק חמשים ומעשר מכל חלק וחלק ותלינן דדלמא כל חד וחד מתרמי ליה דידיה ואין טעם ברור להתיר בכה"ג ודוקא בדמאי אבל בודאי לא והכי אי' בירושלמי בדמאי התירו כר' יהודה אבל בודאי אמרי' התם לכל אין בילה חוץ מיין ושמן וכן אמר שמואל בפ"ק דר"ה די"ג ובתוספתא מחלק בין שנת השובע לשאר השנים והיינו משום דבעת השובע הכל נותנין מתנות מרובות הר"ש ז"ל. ואימתי דר"י בא לפ' כדקיי"ל בכמה דוכתי ולפיכך פסק הרמב"ם ז"ל הלכה כמותו: