משנה דמאי פרק ב׳ משנה ד׳

נחתומין הן האופים לא יחייבו אותם להוציא מן הדמאי מעשר שני כדין הדמאי על פי אשר בארנו והקלו עליהם בדבר זה מפני שהשוטרים הממונים עליהם נוגשים אותם תמיד שיתקנו משקליהם וגזרו עליהם המדה במכירתם קצב ידוע:

והחנונים. הם בעלי חנויות אסור להם מכירת הדמאי מפני שיקנו הנערים הקטנים מהם והם אינם בקיאים להוציא ממנו הדמאי ויאכלו טבל ולא ידעו:

ופירוש משפיעים המוסיפי' על המדה וימכרו במדה גסה והתירו להם למכור הדמאי מפני שהם מוכרין במדה גסה וימלאו המדה ביותר ויוסיפו בו ויקח הקונה יותר מן הראוי לו ועל כן שם הפרשת מתנות הדמאי על הקונה ולא על המוכר:

וסיטונות. הוא קיבוץ. וסיטון הוא המוכר מאכלים רבים במדה גסה:

הנחתומים. כתב הר"ב וכן הר"ש נחתום חבר וכו' ודוקא כשמוכר לחבר וכו' אבל אם מוכר לעם הארץ וכו': והא דתנן לעיל אין חבר רשאי למכור לעם הארץ לח ויבש וכו'. ודוחק לומר דהכא באם עבר ומכר לעם הארץ קאמרי. ואפשר לומר דחבר דהכא לאו דוקא אלא נאמן בלבד דודאי לא בעינן הכא אלא נאמן למעשרות ולאו לענין טהרה עסקינן. וכה"ג במשנה ח פרק ה. ועי' בסוף פ"ו. ועוד אפשר לומר דהכא אליבא מאן דסבירא ליה דמותר לגרום טומאה וכו' פי' לה בחבר וכו'. ועי' מ"ש בפרק ו משנה ו:

כדי תרומת מעשר וחלה. מפורש בריש פ"ה. ומ"ש הר"ב מתוך ששוטרי המלך וכו'. גמ' פ"ק דיומא [ע.] ולקמן בריש פ"ה מפרש הר"ב דהכא בנחתומים המוכרים במדה דקה עסקינן ומהני תרי טעמי דמפרש הכא בחנונים לכך חייבוהו בתרומת מעשר וחלה כמ"ש שם. ופטרוהו ממעשר שני מתוך ששוטרי וכו' כמ"ש הכא. ולא קפדינן אתינוקות בטבול למעשר שני בדמאי:

הסיטונות. כתב הרשב"ם בסוף פ"ה דב"ב סיטון חטין בלשון יון ומשום שקונה הרבה חטין ביחד קורא לו סיטון ע"כ. והוסיף הר"ן ועל זה נקרא כל תגר גדול בין מיבש בין מלח סיטון שהוא שם יוני למוכר סחורות הרבה ע"כ. אבל התוס' דב"מ דף מח ע"א כתבו דלא נקרא סיטון אלא מוכר בלח. ונראה לי ראיה לדבריהם מדתנן הכא הסיטונות ומוכרי תבואה דש"מ דסיטונות לאו מוכרי תבואה הן שהוא ביבש. ולשון הר"ב שכתב סיטונות הם הסוחרים הגדולים הקונים תבואה וכו'. איני יכול ליישבו דהא ומוכרי תבואה תנן. ולשון הר"ש הסיטונות דרכן לקנות פירות מרובין ומוכרין לחנונים. וגם זה הפירוש דחוק דאם כן תרתי ביבש למה לי. ועוד דלקמן מפרש מתניתין גסה דלח. ולהר"ב והר"ש לח מאן דכר שמיה:

הנחתומים נחתום חבר שקנה דמאי:

לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה והלוקח ממנו יפריש מעשר שני. משום דהשוטרים מכריחין לנחתומים למכור בזול. ונ"ל דלא הרויח הנחתום רק שא"צ להפריש מע"ש. אבל עכ"פ צריך לקרוא שם למעשר ראשון ולמעשר עני בשנתו. וכלקמן [פ"ד מ"ג] דהרי לא מפסיד מידי בשיקרא שם. מיהו במוכר לע"ה חייב בכל:

החנונים אינן רשאין למכור את הדמאי מדמשתכר הרבה. חייבוהו גם במע"ש:

כל המשפיעין במדה גסה שמוכרים הרבה ביחד:

רשאין למכור את הדמאי מדדרכם לתת מדה גדושה ואינן מרויחים הרבה:

אלו הן המשפיעין במדה גסה כגון הסיטונות סוחר גדול בלח:

ומוכרי תבואה סוחר גדול ביבש:

הנחתומין לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא תרומת מעשר וחלה. גרסי' וכן הגיה הח' הר"ר יהוסף ז"ל וכ' פי' והלוקח יפריש מעשר שני דהא תנן לקמן הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו' ומע"ש בצפונו וכו' ע"כ. ובנחתום חבר פירשה רש"י והר"ש והרא"ש ז"ל. וכתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל נראה שהוזקקו לפרש כן שאם הנחתום ע"ה שלקח תבואה מע"ה אחר שא"ל עשרתי הרי הוא מאמינו וסומך עליו ואינו שומע לדברי חכמים שחושדין לע"ה ואפי' תמ"ע לא יפרישו ומה תועלת יש בהא דתנן לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תמ"ע וכו' ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל ומיהו זימנין דמיחייב במע"ש דתני עלה בתוספתא בד"א במוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל המוכר בפלטר או בחנות הסמוכה לחנותו חייב בשני ע"כ. ובירושלמי פריך דהכא תנן דהנחתום מפריש תרומת מעשר ולק' ברפ"ה תנן הלוקח מן הנחתום מפריש תמ"ע. ופליגי בה ר"י ור"א. חד אמר כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה. פי' נחתום העושה בטהרה שלקח תבואה שלא הוכשרה מע"ה הואיל וחזיא לאכילת כהן הטילו על הנחתום להפריש. אבל אם לקח תבואה שהוכשרה ועושה בטומאה הואיל ולא חזיא אלא להסקה לא הטריחו את הנחתום להפריש. וחד אמר כאן במדה דקה כאן במדה גסה. פי' אם הוא מוכר במדה דקה יפריש הנחתום. ומפרש בירוש' מפני התינוקות הקונים במדה דקה ויאכלו טבל א"נ לפי שמוכר במדה דקה ומשתכר הרבה הטילו עליו להפריש. והא דלא משני הכא בנחתום חבר ולקמן בנחתום ע"ה דמשמע ליה דתרווייהו איירי בחד ענין עכ"ל הרא"ש ז"ל. והביאו ר"ע ז"ל לקמן רפ"ה: