משנה חולין פרק י״א משנה א׳

ראשית הגז נוהג בארץ ובחו"ל בפני כו': פסק ההלכה שאינו נוהג אלא בארץ ומה שאמר אבל לא במוקדשים אין דעתו לומר קדשי מזבח לפי שזה מבואר שנאמר לא תעבד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך אבל רוצה לומר קדשי בדק הבית שנאמר גז צאנך ולא של הקדש ואינו נוהג אלא ברחלים שנאמר גז צאנך ונאמר באיוב ומגז כבשי יתחמם וצמר אחר זולתי צמר כבשים אינו ראוי למלבוש אצלם מפני שהוא קשה וצמר הכבשים הזכרים והנקיבות רך והוא שהיו לובשים אצלם ואמרו שהוא נותן לו לצורך מלבוש והראייה הזאת על דרך רמז כמו שידעת כבר כוונתם כפי מה שבארנו בתחלת חבור זה ומה שאמר כל שהן יש לו שיעור והוא משקל ששים סלעים וכבר בארנו בתחלת קדשים שמשקל הסלע עשרים וארבעה דרכמונים מהדרכונים שמשקל מהן שש עשרה גרגרי שעורה והלכה כחכמים כמו שבארנו:

[*נוהג בארץ ובח"ל. כתב הר"ב. ורבותי הורו דבמתנות נמי וכו'. שכן רבי אלעאי פוטר נמי בהו מה"ט דיליף נתינה כו'. וכן פסק רש"י דף קל"ו ע"ב ולפי זה הא דפירש הר"ב בר"פ דלעיל דמשום אבל לא במוקדשים נקט לכולהו וכן פירש"י שם. ה"ה דהמ"ל דבח"ל נקט לאפוקי דרבי אלעאי. ועל כל פנים בח"ל לא היה צריך לומר דנקט אגב. אלא הואיל משום בפני הבית צריך עכ"פ לומר דאגב נקט. קאמרי נמי הכי בח"ל. ומ"ש הר"ב ולא הודו כו'. משום דאשכחן אמוראי טובא דנהגו]:

אבל לא במוקדשין. כתב הר"ב. אפילו קדשי בדק הבית משום דכתיב. גז צאנך. בגמרא פרכינן עלה מהא דאמרינן דקדשים אפילו של בדק הבית אסורים בגיזה. כמ"ש בפ' דלעיל משנה ב'. ומסיק במקדיש חוץ מגיזה וכחשה דגיזה [*ופי' כחשה דגיזה שהגזיזה הניטלת מכחשת הבשר. ואי לאו דאמר חוץ היה אסור לגוזזה שלא להכחישה. והני חוץ משום קדשי ב"ה נקטי' דאי דקדשי מזבח אפילו כי אמר חוץ לא מהני דאפילו לא קדש אלא אבר ממנה פשטה בכולה. כדאמר ר' יוסי בפ"ק דתמורה משנה ג'. ומסקינן התם דף י"א. דאף לת"ק דינא הכי באבר שהנשמה תלויה בו]:

חומר בזרוע כו'. וא"ת וליתני נמי הא [דתנן לקמן] לקח גז צאנו של נכרי פטור זה חומר בזרוע ולחיים מראשית הגז. וי"ל דלא תני אלא דברים שזה נוהג [וזה אינו נוהג]. אבל זה פטור וזה חייב לא קתני. תוספות:

אלא ברחלות. ולא בעזים. אף על גב דעזים אקרי נמי צאן דכתיב (בראשית כ״ז:ט׳) לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים. תוספות [קל"ז ע"א ד"ה מנה"מ]. ומ"ש הר"ב כתיב הכא גז צאנך. וכתיב התם ומגז כבשי כו'. פרכינן עלה בגמרא ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (דברים ט"ז) וגו' מניין ליתן האמור של זה בזה כו'. [*כמ"ש במסכת בכורות פ"ג משנה ג'] ומסקינן אלא כדאריב"ל לעמוד לשרת [דסמוך לגז כתיב כדכתב הר"ב במשנה דלקמן] דבר הראוי לשרת. ה"נ דבר הראוי לשרת. פירש"י. לתכלת דבגדי שרד. והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים ע"כ. כמ"ש הר"ב רפ"ט דכלאים. [*והא דכתב רש"י דבגדי שרד. נ"ל דאגב ריהטא לא דק לפרש כראוי שהרי הוא עצמו מפרש בפרשת כי תשא ובפ' פקודי דבגדי שרד אינן בגדי כהונה. אלא הן לכסות הכלים במסעות ואילו קרא דהכא דלעמוד לשרת משמע שעל שירות של הכהן עצמו קאי וכלום היה חסר רש"י אלו פירש דבגדי כהונה. שהרי גם בהם היה תכלת ואדרבא היה ניחא טפי דהא במשנה דלקמן מסיק מהך דלשרת. דאתא לשיעור האבנט של כהן שיש בו תכלת. אלא דלפום ריהטא קסבר דבגדי שרד הם בגדי כהונה ואינן כן. כדכתב הוא ז"ל עצמו וכלעיל]:

ברחלות. אע"ג דכתיב (בראשית ל״ב:ט״ו) רחלים מאתים לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן. כדאיתא בגמרא ד' קל"ז:

ראשית הגז כל הגוזז צאנו אפי' ק' פעמים. נותן מכל גיזה מתנה לכהן כפי השיעור דלקמן:

נוהג בארץ ובחוצה לארץ ונהגו להקל בה בח"ל [י"ד של"ג].

בחולין אבל לא במוקדשין ואפי' בקדשי בדק הבית. דאסורים לגזזן רק מדרבנן. ומיירי שהקדיש חוץ מגיזה וחוץ מהכחישה שתכחיש ע"י שיגזזה. דאז מותר לגזזה לכתחילה והגיזה שלו. אפ"ה א"צ ליתן ממנה לכהן. אבל קדשי מזבח. אפי' הקדיש חוץ מגיזה וכחישה. אפ"ה פשטה קדושה בכולה. דהרי מתנה עמשכ"ב. והוה כאומר רגלה של זו עולה. הרי כולה עולה דפשטה קדושה בכולה [כתמורה פ"א מ"ג] ואסור לגזזן מדאורייתא. ואם אעפ"כ גזזן הגיזה להקדש.

מראשית הגז נקט הנך. ששניהן נוהגין בבהמה:

שהזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן כולל רחלים ועזים:

במרובה ובמועט ר"ל אפי' לא שחט רק א':

וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות ה"ה (בנקיבות) [בזכרים] כסוף פרקן. ורק לא בעזים ובקר:

ובש"ס קאמר איסי מתני ליה לברי' דר' יוחנן. רחלים. א"ל ר' יוחנן אתניי' רחלות. א"ל כדכתיב. רחלים מאתים. א"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ותמוה הרי אשכחנא גם בלשון חכמים [פ"ד דשבת מ"ד] אין הרחלים יוצאות חנונות. והרי התם מתלתא טעמי הו"ל למתני רחלות. חדא מדבאמת התם בנקיבות קמיירי. וכדקאמר בש"ס התם. אי הכי זכרים נמי. וכדמוכח נמי מלישנא דמתני' התם. דנקט לעיל מנה הזכרים יוצאים ש"מ דהך בבא דרחלים בנקיבות קמיירי ותו דהרי במין כבשים גם זכרים נקראו בלשון חכמים רחלות. וכדקאמר הכא. ותו דנקט לשון מסורס. רחלים יוצאות. דלא דמו לעזים דנקט נמי התם עזים יוצאות. דעזים שאני שהנקיבות נקראו במשקל זכרים כמו יונים. וכדומה. משא"כ בכבשים הרי הוא איפכא. דכל שאין מקפיד על המין אם זכר או נקיבה. נקראו בל' חכמים רחלות. וודאי ראוי למנקט רחלות יוצאות. ולא לשון מסורס. ואת"ל הרי עיקר טעמא דאסור התם. אינו משום דלמא נפל ואתא לאתויי *). דא"כ פשיטא. וכדקאמר התם בש"ס [דנ"ג א'] אלא הטעם דאסור. דמשום דאינה מצטערת הרבה מהתולעים שבראשה. הו"ל כלתענוג לה. וכל דרק לתענוג לבהמה אסור [וכש"ס דנ"ג ב' וא"ח של"ב]. א"כ י"ל דמה"ט נמי נקט תנא רחלים יוצאות בלשון מסורס. לגלויי. דרק בנקיבות חזקות כזכרים מיירי. שאינן מצטערות הרבה בהתולעים. הא במצטערות הרבה. הו"ל כרפואה ושרי [וכא"ח שם]. עכ"ל הרי נמי תנינן בפ"ט דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז. והרי התם נמי אין חילוק בין זכרים לנקיבות. ואפ"ה תני רחלים. ונ"ל דהתם נמי בכיוון נקט תנא לשון רחלים. לאשמעינן דדוקא בששערן קשה כזכרים קמיירי. ששערן קשה קצת יותר משל נקיבות. דאז אפשר שיתערב יפה עם צמר גמלים שג"כ קשה קצת. אבל בצמר רחלות נקיבות שרכות ביותר. לא בטל. דמדניכר במקומו בין צמר גמלים הקשה. כל כה"ג לא בטל [כי"ד צ"ט]. ואפשר עוד דמ"ש ר' יוחנן לשון תורה לחוד ול"ח לחוד. ר"ל דבלשון תורה נקראו בכל מקום רחלים. אבל בלשון חכמים נקראו לפעמים רחלים. ולפעמים רחלות. והכא נקט התנא לשון רחלות. והרי חייב אדם לומר בלשון רבו [כהוריות פ"א מ"ג]. וזה היה כל הקפידא של ר' יוחנן על איסי:

ראשית הגז וכו'. ביד רפ"י דהלכות בכורים וכוליה פירקין שם. ובטור יורה דעה סימן של"ג. וכתב רש"י ז"ל בר"פ הזרוע (חולין דף ק"ל) ראשית הגז כל השנה כשהוא גוזז צאנו נותן לכהן דבר מועט כדמפרש לקמן שיעורא וקרי ליה ראשית הגז כי היכי דקרי לתרומה ראשית דגנך ע"כ. בפי' רעז"ל דבמתנות נמי הורו רבותי דאין נוהגות אלא בארץ. אמר המלקט היא ג"כ דעת רש"י ותוס' ז"ל:

אבל לא במוקדשין. פריש רבא בגמ' דלמקדיש גיזה עצמה איצטריך דסד"א ליגזוז וליפרוק וליתיב ליה אמר קרא ראשית גז צאנך תתן לו מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה יצא זה שמחוסר גזיזה פדייה ונתינה אבל במקדיש בהמה עצמה לא איצטריך שהרי אסורה בגיזה ופשיטא דאין ראשית הגז נוהג בה ודאמרי' ליפרוק וליתיב ליה היינו משום דבעוד שהגיזה קדושה ליכא למימר דליתיב ליה דלאו דידיה הוא הר"ן ז"ל:

חומר בזרוע. כתב הר"ן ז"ל ומקשו הכא וליתני נמי חומר במתנות שהלוקח מתנות של עו"ג חייב ליתנם לכהן כיון דחיובא גביה הוא כמו שכתבתי למעלה ואילו הלוקח גז צאנו של עו"ג פטור מראשית הגז כדתנן בפירקין וי"ל דלא קתני אלא דברים שזה נוהג בהן וזה אינו נוהג בהן אבל זה פטור וזה חייב לא קתני ע"כ וכן כתבו ג"כ תוס' ז"ל בפסקא בדף קל"ו. ובגמ' פריך וליתני חומר בראשית הגז שנוהג בטרפות משא"כ במתנות שאין נוהגין בטרפות ומשני אמר רבינא מתני' ר"ש היא דתניא ר"ש פוטר את הטרפה מראשית הגז וטעמא דר"ש דיליף צאן צאן ממעשר מה מעשר טרפה לא דכתיב כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת כגון נחתכו רגליה מן הארכובא ולמעלה אף ראשית הגז טרפה לא ע"כ ועיין בהר"ן ז"ל שפירש דלדעת הרמב"ם ז"ל שפסק שם בהלכות בכורים דראשית הגז נוהג בטרפה אפשר דס"ל דהא דקאמר הא מני ר"ש היא לאו למימרא דס"ל דתנא דמתני' נקיט כר"ש אלא ה"ק משום דפלוגתא דר"ש ורבנן היא לא תנא ליה לפי שלא רצה להכניס עצמו במחלוקת וכתב שכן משמע מסקנת התלמוד בפרק בא סימן שהכריח התלמוד ממתני' דקתני התם כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות דמתני' דקתני התם כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלין כל מין קתני דאם איתא דכל קתני ולא מין דוקא האיכא טרפה דחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות ורבינא דמוקי למתמ' דהתם כר"ש דהכא ס"ל לרב ז"ל דדחייה בעלמא היא עכ"ל ז"ל בקיצור מופלג: