משנה חולין פרק י׳ משנה ד׳

גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא כו': זרוע היא היד הימין וכבר נתבאר לך מגבול היד וממה שביארנו על הארכובה למעלה מב' פרקים נוטל הכהן האחד הוא המפורסם אצל בני אדם שהוא רגל הנמכר עם הראש בבהמה דקה והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם זרוע ונמכר עם הבשר ודע שהלשון עם שני הלחיים תחשב היא מכלל מתנות כהונה וכתבה הגמרא א"ל רבא לשמעיה זכי לי מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא ודע שהמתנות האלו נותן למי שירצה ואע"פ שלא יגיעו לידו לפי שאין בהן קדושה ונותנים אותו ג"כ לכהנת והבעל אוכל בשביל אשתו כשהיא כהנת ואין הלוי חייב לתת מתנות ואם לא נזדמן כהן במדינה נוטל אותן הטבח לעצמו בדמים ונותן הדמים לכהן. והכלאים חייבים במתנות ג"כ ואם עבר השוחט ולא נתן מתנות כהונה לא נאסר הבשר באכילה אבל חייב נדוי כפי מה שכתוב בגמרא ואין מותר לקנות ממנו המתנות כדי שלא תחזיק ידיו על הגזל ואם עבר העובר וקנה אותו אינו נאסר באכילה לפי שעיקר בידינו שמתנות כהונה נגזלות אין הכהן רשאי לתבוע אלא לטבח לא למי שיאכל ולפי דעתי זהו לענין הדין ממי מוציא הדמים אבל אכילת המתנות האמתיות בעצמן מ"מ הוא גזל ואיני רואה שום צד להתיר זה לכתחלה. וראוי שתדע מה שאמרו מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל כדי שיהיו חביבים אצלם כדרך שהמלכים אוכלים. ואמרו ונתן לכהן ונתן ולא שיטול מעצמו לפי שאין מותר לו לזלזל בעצמו וליטול מתנותיו ואין ראוי לנו להצריכו לכך: ואמרו הזרוע לאחד הקיבה לאחד לחיים לשניים ואם היו מתנות שור מחלקים אותן. לפי שאין מותר בכל מתנות כהונה לתתם לאיש אחד וכבר מנעו מזה מאד: וסובך של רגל שכבת הרגל רצה לומר ענפי המיתרים ואין הלכה כר' יהודה:

ספק פטור. גמרא. ורמינהו דתנן [ספ"ד דפאה] שספק לקט לקט. הכא פרה בחזקת פטורא קיימא. קמה בחזקת חיובא קיימא. והרי עיסה [במשנה ו' פרק ג' דחלה] נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב. ספק איסורא לחומרא. וספק ממונא לקולא. פירש"י חלה ספק איסורא. שיש בה עון מיתה. הלכך לא סמכינן אחזקה. אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמע"ה:

מן הפרק של ארכובה עד כף של יד. פירש הר"ב והן ב' עצמות העצם האמצעי. דהיינו מן [הפרק] של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר והעצם העליון המחובר לגוף. *)כוונתו לומר שהעצם העליון המחובר לגוף הוא בכלל הזרוע והוא אחד מב' העצמות [*ועד דתנן היינו ועד בכלל] שהרי כתב במשנה ו' פ"ד ברגלים האחרונים שבין הארכובה והעצם התחוב בגוף יש עצם אמצעי. וזה העצם העליון הוא כף של יד שקורין אספלדון. והוא במקום קולית שברגל. ומ"ש הר"ב והזרוע הימיני כו'. דכתיב ונתן לכהן הזרוע המיומן כו'. אפילו לרבנן דדרשי בפרק גיד הנשה הירך דפשיט בכוליה ירך [כמ"ש שם מ"ג] הכא מודו דלא שייך למדרש הכי. תוספות. ובגמרא והלחיים למאי אתא להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים והקיבה למאי אתא להביא חלב שע"ג [הקיבה]. וחלב שבתוך הקיבה. דא"ר יהושע כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים טעמא דנהגו הא לא נהגו דידיה הוא:

[*עד סובך של רג. כתב הרב היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי וכן פירש"י. וא"כ לר"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי לבדו ובהאי פליג את"ק ולכך אני תמה על רש"י שמפרש בפרשת צו גבי שלמים כרבי יהודה. ואמאי שבקיה לתנא קמא והרא"ם לא העיר בזה ושוב הראו לי שכך השיגו סמ"ג בעשין סימן קפ"ג:

פיקה. כתב הר"ב בפירוש האחר שהיא עגולה כו'. ועיין במשנה ו' פי"א דכלים]:

שהמוציא מחבירו עליו הראיה ולא דמי לספק לקט שחייב לתנו [כספ"א דפיאה]. התם קמת ישראל בחזקת חיוב קיימי. משא"כ הכא פרה של נכרי בחזקת פטור היתה. ואע"ג דבחלה בספק נתגלגלה קודם שנתגייר או אח"כ. חייב [כחלה פ"ג מ"ו]. התם חלה אסור לזר. משא"כ מתנות מותרים לזר. והו"ל רק ספק ממונא דהממע"ה:

מן הפרק של ארכובה עד כף של יד עד ועד בכלל. דכל רגל יש בו ג' עצמות התחתון שבו הפרסות עד הברכיים נקראת ארכובה. למעלה ממנו שוק. למעלה ממנו קולית המחובר לעצם שבגוף. ומאלה נותן להכהן השוק והקולית של רגל ימין שלפניה:

והוא של נזיר ר"ל וכך נותן ג"כ הנזיר הזרוע בשילה משלמיו לכהן:

שוק דבכל השלמים ואפילו בשלמי נזיר הנ"ל. צריך ליתן להכהן השוק ככתוב. וקאמר הכא דהיינו השוק והקולית הימיני של רגלים האחרונים [ושניהן יחד נקראים ג"כ ירך]:

עד סובך של רגל ר"ל עד התחלת הקולית. דס"ל דא"צ ליתן בשוק של שלמים רק עצם האמצעי הנקרא שוק [ומ"ש ברתוי"ט. דבזרוע פליג ר"י ט"ס וכן מוכח מדברי עצמו]:

איזהו לחי שצריך ליתן ג"כ מכל בהמת חולין שישחט. כל לחי התחתון ועד היכן:

מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת ר"ל עד טבעת הגדולה העליונה שבקנה. שהוא עגול כפיקה. ונקרא פיקה. מדהוא ככדור עגול נקוב באמצע. שתוחבים בו האורגים הפלך כשרוצים לטוות. והוא נקרא פיקה:

כך מסקנת הש"ס בסוגיין [דקל"ד א']. ולפ"ז הא דתנא בחלה דחייב. ר"ל דחייב להפרישה ואסורה לאכול. אבל לענין נתינתה להכהן. הו"ל ספק ממונא דלקולא. וכך כ' הירושלמי בפ"ג דחלה מ"ו הנ"ל. וכך כ' רמל"מ [פ"ח דבכורים ה"ט] שימכרנה לכהן. אולם מסתימת הפוסקים [הרמב"ם שם. וי"ד סי' ש"ל] משמע. דחייב לתנה לכהן. ולכאורה נ"ל דה"ט לפי מש"כ תוס' [ב"מ ד"ו ב' ד'ה והא] בספק בכור דכיון דאסור בגיזה ועבודה. עומד טפי בחזקת כהן. ולהכי כי תקפה אין מוציאין אתו ממנו. א"כ י"ל הכא דווקא בבכור דעכ"פ יש ספק שמא יומם ויהי' מותר לישראל. להכי צריך הכהן עכ"פ לתפסו. משא"כ בחלה דאסורא דרבע עלה לא פקע לעולם. מה אמרת דאפשר למתשל עלה. הרי הדרא אז לטבלה. להכי קיימי טפי בחזקת כהן. שצריך לתנה לו אף דלא תפסה. אבל ק"ל מ"ש מתרומה של המסופק אם הוא כהן. דמפריש התרומה והיא שלו [כסוף פי"א דיבמות]. ה"נ הו"ל להפריש החלה ולמכרה לכהן. ונ"ל ע"פ מ"ש במשבצות [י"ד פ"א סק"ג]. דאף דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא. עכ"פ היכא דליכא למיזל בתר חזקה דמעיקרא. א'לינן בתר חזקה דהשתא: א"כ אף לפי מ"ש לעיל דמשום האיסורא דרבע אחלה. מוקמינן לה בחזקת כהן טפי מבחזקת בעליה. היינו דוקא בגר. שהבעלים השתא בר חיובא. להכי אף דחזקתי' דמעיקרא לפטור היתה. עכ"פ בהעיסה גופה שעליה רבע האיסור. בה ליכא חזקה דמעיקרא לפטור. דאימא נלושה כשכבר היה גר. ומדאיכא נמי חזקת גברא השתא לחיוב. דומה לחיוב וודאי ופטור ספק דאין ספק מוציא מידי וודאי [כח"מ ע"ה ס"ט]. אבל בסוף פי"א דיבמות. אין הספק בהתרומה רק בהנותן. ולגביה אין חזקת חיוב מעולם. בין השתא בין מעיקרא. להכי שפיר אמרינן הממע"ה:

גר שנתגייר וכו'. ביד פ"ט דהלכות בכורים סימן י"ג י"ח. והרי"ף ז"ל השמיטה מהלכותיו וכבר נתן טעם לדבר הר"ן ז"ל:

משנתגייר חייב ואם ספק פטור. בגמ' רמי ליה ר"ש בן לקיש לר' יוחנן תנן ספק פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינהי דתנן בספ"ד דמסכת פאה חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט אלמא לר"מ גבי מתנות עניים וה"ה למתנות כהונה ספקא לחומרא וסתם מתני' ר"מ וקתני ספקא לקולא ותירץ רבא פרה בחזקת פיטורא קיימא שהרי בחזקתו של עו"ג היתה עומדת הלכך אוקמה אחזקתה וחייב א"ל אביי והרי עיסה דבפ"ג דמסכת חלה דתנן התם נעשית עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ואם ספק חייב אע"ג דבחזקת פטור היתה עומדת דשל עו"ג היתה א"ל ספק איסורא דהיינו חלה שיש בה עון מיתה לחומרא ולא סמכינן אחזקה אבל מתנות ספק ממונא הוא ואין בהן דין קדושה אלא דין ממון והמע"ה והכי נמי משמע שתירץ בירושלמי דחלה שם בדף נ"ט. ועיין תו במ"ש שם ספ"ד דפאה:

איזהו הזרוע מן הפרק וכו'. פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות. סימן י' איתה בלשון משנתנו אמנם בפירושו למתני' צ"ע שכתב ששני פרקים נוטל הכהן האחד הוא המפורסם אצל בני אדם שהוא הרגל הנמכר עם הראש בבהמה דקה והפרק שלמעלה ממנו והוא הנקרא אצל העם זרוע ונמכר עם הבשר ע"כ. ואיתה בתוספות ס"פ הקומץ רבה. גמ' ת"ר הזרוע המיומן שבזרוע והלחיים להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תישים והקיבה להביא חלב שע"ג הקיבה וחלב שבתוך הקיבה ופי' רש"י ז"ל חלב הקרוש ע"כ. נראה דגריס חלב שבתוך הקיבה בקמץ אבל בספר יראים סימן שנ"ו פירש שבתוך הקיבה ושעל הקיבה פי' דאקשתא ודאייתרא ע"כ. ואית דגרסי בלשון רש"י ז"ל הנז' חלב הקרום במ"ם. ולשון הרמב"ם ז"ל שם בהלכות בכורים פ"ט סימן י"ט סתום כלשון הברייתא. ועיין בהר"ן ז"ל שכתב לדעת הרב אלפסי ז"ל דמן התורה צריך לתת הזרוע עם עורו לכהן דמאת זובחי הזבח משמע משעת שחיטה זכה בהן הכהן ובמקום שנהגו להפשיט אם רצה מפשיט ונותן הוא ועורו לכהן ע"כ והן הן דברי הרמב"ץ ז"ל בספר המלחמות:

ר' יהודה אומר שוק. אית דל"ג מלת שוק:

עד סובך של רגל. פי' בערוך עד ראש השופי בשר שקורין פולפא ע"כ. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וסובך של רגל שכבת הרגל רוצה לומר ענפי המיתרים ואין הלכה כר' יהודה ע"כ וגם שם פ"ט דהלכות מעשה הקרבנות פסק כת"ק. ומה שפי' רעז"ל סובך של רגל היינו פרק שבין הקולית ועצם האמצעי הוא לשון רש"י ז"ל כאן בגמרא אכן ז"ל בפי' החומש בפ' צו שוק מן הפרק של ארכובא הנמכרת עם הראש עד הפרק האמצעי שהוא סובך של רגל ע"כ:

עד פיקה של גרגרת. בגמרא פריך והתניא נוטלה ובית שחיטתה עמה דהיינו שהוא תופס בעומק הצואר באלכסון שהוא יותר מן הפיקה ומשני לעולם עד הפיקה ולא קשיא ברייתא דקרי לה בית שחיטה ר' חנינא בן אנטיגנוס היא דמכשיר שחיטה למעלה מבית הבליעה ומתני' דלא קרי לה בית שחיטה רבנן היא דתניא מוגרמת פסולה העיד ר"ח בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה ואיבעית אימא ברייתא נמי רבנן היא ומאי עמה דקתני בברייתא לאו עם הלחי אלא עם הבהמה היה נשאר בית שחיטה והלחי ניטל עם הפיקה ועיין בכל בו ריש סימן ק"ז שכתב בשם הרב הברצלוני ז"ל ששיפוי כובע אינו קרוי פיקה של גרגרת והביאו בית יוסף בטור יורה דעה סימן ק"ז: