משנה חלה פרק ג׳ משנה א׳

עד שתתגלגל. פי' עד שתתערב:

ותטמטם. פי' שידבקו חלקם קצתם בקצתם עד שיהיו גוף אחד:

האוכל ממנו חייב מיתה. לפי שהוא טבל והטבל במיתה:

כיון שהיא נותנת המים מגבהת חלתה. ואף על פי שנשאר מן הקמח בעריבה קצת שלא נלוש ולא נתערב ובתנאי שלא יהיה באותו הקמח שלא נלוש ולא נתערב שיעור חמשה רבעים שהוא שיעור חלה וכשאמר הרי זו חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר בה לכשתעשה כלה תתקדש זו שבידו לשם חלה הרי זה מותר וכן נתבאר בגמרא:

שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים. והכוסמים כחטין ושבולת שועל ושיפון כשעורים. רמב"ם פרק ח' מהלכות בכורים:

[*ותטמטם בשעורים. לשון הר"ב לפי שעיסת השעורים מתפרדת וכו' אלא מטמטם ביד. וכן לשון הר"ש ומסיים ועוזבו. והוא טעות סופר וצריך להיות ומערבו. ולדבריהם נראה לי דלשון מטמטם הוא מלשון ארמי כמו טמונון פלשתאי בפרשת תולדות. ואכתי ט' שניה למה באה שהיה לו לומר מטמם לכך נראה לי יותר מה שכתב הרא"ש בפ' חלה וז"ל. לפי שאין עיסת השעורים נדבקת יפה לפיכך נקראת לישתה טמטום]:

ובלבד שלא יהא שם חמשה רבעי קמח. [*עיין מה שכתבתי בפרק קמא מ"ד]. וכתב הר"ב בשם הירושלמי שאם אמר הרי זו חלה וכו'. וכתב הר"ש אע"ג דחלה זו לא הוי' מוקף לקמח המתערב בעיסה אח"כ. מ"מ כיון דהויא עיקר העיסה מוקף. סגי בהכי:

אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים שתהי' העיסה נלושה יפה:

ותטמטם בשעורים עיסת שעורים מתפררת ואינה מתדבקת יפה כחטין ולהכי סגי במתדבקת קצת כשדחקה ומטמטמ' בידו. ואע"ג דגם קבע הו"ל למשרי ליה דהרי אכתי לא נתחייב בחלה דלא נתגלגלה עדיין אפ"ה אסרוה אחר שהתחיל בלישה שלא יערים [ירוש']:

וטמטמה בשעורים האוכל ממנה קודם הפרשת חלה:

כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה כך תקנו חכמים למהר להפריש חלה שמא תטמא העיסה:

ובלבד שלא יהא שם חמשה רבעי קמח שלא יהא נשאר בעריבה קמח שלא נילש עדיין כדי שיעור חלה. אבל בהתנ' מקודם שמפרשת חלה גם אקמח שיתדבק אח"כ בעיסה מהני תנאה. מיהו חלה דידן דא"צ למהר להפרישה מחשש שמא תטמא העיסה אח"כ דהרי בלא"ה טמאה לא יפריש החלה עד אחר גמר לישה [י"ד שכ"ז ש"ג]:

עד שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים. והכוסמין כחטים ושבלת שועל ושיפון כשעורים כך כתב שם הרמב"ם ז"ל ודלא כירוש' שכתוב שם דכל שאר הדברים את מהלך בהן אחר הטמטום וכבר נתן טעם לדברי הרמב"ם ז"ל בבית יוסף שהוא סובר שהתלמוד שלנו חולק על הירוש' ע"ש וכתב הרשב"א ז"ל ואם עשה עיסה מן החטים ומשאר מינים נראה שהולכין אחר הטמטום להחמיר ומיהו עכשיו שאין חלה דאורייתא מסתברא שהולכין בי' להקל ככל ספיקי דרבנן ואוכלין עראי עד שתתגלגל עכ"ל ז"ל בקיצור:

גלגלה בחטים וכו'. פי' ה"ר יהוסף ז"ל בערוך פי' דגלגול הוי גמר לישתה ונ"ל דגם הטמטום הוי כן אך נראה דעיסה של חטים יכולין לגלגלה כשלש אותה כי אינם נדבקין בידי האדם אבל עיסת השעורים אי אפשר לגלגלה אלא גמר לישתה הוי כשנסתמו נקביה דהיינו הטמטום שרגילין לטמטם בעיסת השעורים עכ"ל ז"ל:

האוכל ממנה חייב מיתה. דהגלגול לחלה כמו המירוח לתרומת גרן. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ה"ג כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח וכן הגרסא בספרים ישנים והכי משמע בירושלמי דכשאינו נילוש כיון דאין בו שיעור במקום שנפל בו המים ועשוי פירורין פירורין דמי לקמח ודמי לעיסה דמי לעיסה דראוי להפריש ממנה חלה ודמי לקמח דמצטרף שאר הקמח ויכול להגביה מן הנילוש על שאינו נילוש אבל אי בנילוש איכא שיעור אינו יכול להגביה חלתה על שאין נילוש דחשיב באפי נפשיה ולא מצטרף וראי' דאית לן למיגרס הכי דבירושלמי פליגי בה אמוראי דאיכא מ"ד ר' עקיבא היא דתנן לקמן בפ' בתרא הנוטל חלה מן הקב ר' עקיבא אומר חלה והכא נמי כשנתן מים בקמח כיון שלא גלגל ולא טמטם פשיטא דאין כאן אלא מעט קמח נילוש כדקתני ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח והיכי הוי חיוב חלה והא אין בנילוש כשיעור אלא ר"ע היא ור' יוחנן מוקי לה ככולי עלמא דכתיב ראשית עריסותיכם כלומר בראש עריסותיכם דהיינו משתטיל לה המים וכתבו הראב"ד והרשב"א ז"ל לא שיהא עיקר הרמתה משתתן המים דא"כ יהא אסור באכילת עראי מן העיסה משתטיל לה המים ותנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחטים וכו' גלגלה בחטים וכו' האוכל ממנה חייב מיתה אלא נראה דמדאורייתא משנתנה מים ראוי' לחלה שאם לא כן מה בינה לקמח כאן וכאן אינה עיסה ומ"מ הוקבעה לחלה ובאכילת קבע אסור אבל לאכול עראי שרי ולא אסיר באכילת עראי עד שעת גלגול או טמטום האי כדיני' והאי כדיני' שהיא ערס גמורה וכענין שאמרו בגרן שאינו קובע לתרומה ולמעשרות ליאסר באכילת עראי עד שימרח ע"כ עכ"ל ז"ל. ועיין בפי' ה"ר שמשון ז"ל שכתב ונ"ל דטעות סופר הוא בירושלמי דאדרבה מתני' רבנן ולא ר"ע ע"כ ע"ש. ובירושלמי פליג ר' יהודה בן בתירא אמתני' וס"ל דאפי' אחר גלגול מותר לאכול ממנה עראי עד שתעשה מקרצות מקרצות והתם מפ' טעמי':

כיון שהיא נותנת וכו'. עיין בהר"ן ז"ל פ' האומר דקדושין דף תרמ"ט:

ובלבד שלא יהא שם. גרסי' ועיקר דלמאן דגרס ובלבד שיהא שם קשה דהא תנינא לה חדא זימנא בפירקין דלעיל ה' רבעים קמח חייבין בחלה: