משנה ברכות פרק א׳ משנה ג׳

בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה כו': פי' יטה עד שיהא נוטה להשען או להיות מיסב והוא כמו לא יטה לארץ מנלם (איוב ט״ו:כ״ט) ומה שאמר אם כן היא קושיא שהקשו בית שמאי על בית הלל וטעם המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בזה הדין שבית הלל מביאין ראיה מפסוק ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה ובית שמאי אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מקריאת שמע כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בק"ש אבל אם היית מתעסק במצוה אחרת אינך חייב בה. וכן דברי הכל העוסק במצוה פטור מן המצוה ובית הלל דקדקו העיון ואמרו להם כדבריכם כן הוא וכבר נתבאר ממה שאמרנו שיוכל אדם לקרות קריאת שמע כשהולך בדבר הרשות אם כן מותר לקרות קריאת שמע מי שהוא מהלך וזה מה שאנו מבקשים:

אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי כו': פי' סכנתי שמתי נפשי בכפי לפי שהוא ירד מעל בהמתו וישב לארץ והטה ועל דעת בית הלל היה יכול לקרות ק"ש והוא הולך רוכב על בהמתו. ולסטים הם שוללי הדרכים והגנבים.

כדי היית לחוב בעצמך. ענין חייב מיתה היית מפני שעברת על דברי בית הלל ואם היית מת היית מתחייב בנפשך:

בשעה שבני אדם וכו'. [*בית הלל מביאין ראיה מפסוק] ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. וב"ש אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק"ש כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בקריאת שמע אבל כשתעסוק במצוה וכו'. וכן דברי הכל העוסק במצוה וכו'. ועיין בפירוש הר"ב פ"ב משנה ה' ולכך אמרי ב"ה דאם כן הוא מבואר שבלכתו בדרך קורא ק"ש. [*הרמב"ם והוא טעות סופר] כמו שאני עתיד להעתיק במשנה ז' פ"ז דפיאה וע"ש:

בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו – נ"ל דלב"ש לא יקרא שכוב מדאינו דרך כבוד. וא"כ גם בזה פליגי ב"ה ומקילי דקורא כדרכו ואפילו שכוב רק מדאינו דרך כבוד אסור לכתחילה:

ובשכבך ובקומך – דרך שכיבה וקימה. ואי"ל ישכב ויקרא. יש לומר דלא אמרה תורה ודברת בם שוכב. ולפיכך מודו [אב"י צ"ל ס"ל. דהרי לפמ"ש ע"ר זצוק"ל לפני זה חולקים בזה ב"ה] דאפילו בלילה לקרות שכוב אסור מדהוא קריאה דרך עראי:

ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו – ר"ל כמו שירצה. והכי קי"ל:

ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך – דהול"ל בבוקר ובערב. דלזמן שכיבה כסי' ד' לא צריך. דכבר כ' בשכבך קמא. ע"ז קא' בשעה שדרך וכו' דמיתורא דקרא יליף אפילו אינו הולך לישן וגם דוקא בשעה וכו' לאפוקי בישן באמצע היום ועיין רש"י (דברים ו ז):

בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים – וה"ק קרא בין בהיותך בביתך או בדרך. תקרא פרשיות אלה בזמן שכיבה וקימה אבל תוכל לקרותן בשבת או בלכת כמו שתרצה:

אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה – [תמוה הרי איהו נמי ה"ק. דאי"ל דאשתבוחי משתבח. שהכניס א"ע לסכנה לקיים כב"ש (כרשד"ם דף ק"ל א'). ליתא דהרי אינו בכלל יהרג ואל יעבור רק ע"ז ג"ע וש"ד (כסנהדרין דף ע"ד א') ואת"ל אף למאי דקי"ל (מג"א ס"ע סק"ב) כירושלמי פ"ב דשבת דכל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט. מ"מ אדם גדול שאני. וכר"ג פ"ב מ"ה. ואף למה דקי"ל (יו"ד קנ"ז) כרמב"ם פ"ה מיסודי תורה. במקום דיעבור ואל יהרג אינו רשאי להחמיר ע"ע. ודלא כר"ן (שבת דף כ"ג ב') והרא"ש בע"ז (סי' ט') עכ"פ היכא דליכא ודאי סכנה. ולא שכיח היזיקא. מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגני (כסוטה דף כ"א א') וראיה מר"ע שהכניס את עצמו לספק סכנה בנט"י (כעירובין דף כ"א ב') שהיה סומך א"ע שלא יניחו שומר האיסורין למות בצמא. כ"ש הכא בק"ש דאית בה קדושת השם ויחוד שמו יתברך (כברכות דף י"ג א'). עכ"פ אי אשתבוחי משתבח הול"ל וסכנתי והטיתי. ומדקאמר וסכנתי לבסוף ש"מ דאח"כ מעצמו היה מתגלגל הסכנה. וגם הוא ראה אותו כעונש משמיא]. ולי מעוט נ"ל דה"ק ליה לאו משום שהיית בדרך. וכל הדרכים בחזקת סכנה (כירושלמי פ"ד דברכות) אלא כדאי היית לחוב "בעצמך דייקא" אפילו לא היית בדרך:

[אב"י ובחידושי פרשתי. דלב"ש הפירוש של בשכבך ובקומך הוא שנכלל במלות אלו ב' כוונות א' הזמן של ק"ש שיהיה בשכבך ובקומך. ב' והאופן איך יקרא. דרך שכיבה וקימה וע"כ צריך לומר כן. דנכלל במלת ובשכבך ובקומך גם הכוונה של אופן הקריאה. דאל"כ למה לא נאמר בערב ובבוקר. ודייקו עוד מדלא אמר בשכיבתך ובקימתך ואמר במקור בשכבך ובקומך. משמע דאינו שוכב כבר. רק רוצה לשכב. והיינו דאמרי ב"ש דרך שכיבה ודרך קימה מיהא כיון דבקם ממש ודאי דרך יראה הוא. מודים דאפילו אינו בדרך קימה אלא בקימה ממש נמי שפיר עביד [או נוכל לומר דגם דרך קימה דוקא כמו דרך שכיבה]. הכלל היוצא. דלב"ש ב' הכוונות הולכות בדרך א' דהן קביעות הזמן הן קביעות האופן הם בדרך חיוב שצריך להיות בזמן שכיבה ודוקא דרך שכיבה וכן לענין ובקומך. ועל זה משיבים ב"ה. א"כ למה נאמר ובלכתך בדרך. כלומר א"כ דצריך דוקא לקרות באופן זה. א"כ ה"ה באם הולך בדרך נמי צריך לקרות דרך שכיבה וקימה. ול"ל כלל ובלכתך בדרך. וכי ס"ד דבאם הולך בדרך יהיה פטור ממצות. אלא ע"כ דבלכתך בדרך לגלויי אתא דיכול לקרות אפילו בדרך הליכה. וא"כ ממילא הכוונה במלות ובשכבך ובקומך רק על קביעת זמן. שיהיה בזמן שכיבה וקימה. לא על האופן איך יקרא. דהרי יכול לקרות אפילו דרך הליכה ובשעה שהולך ודאי אין בו לא דרך שכיבה ולא דרך קימה. ואע"ג דלפי מה דמסיק בגמרא גם לב"ה קרא דבלכתך בדרך אתא למעוטי שלוחי מצוה דפטורים. ורק ממילא שמעינן דיכול לקרות בכל אופן. וא"כ איך אמרי ב"ה במשנה לשון למה נאמר. הרי צריך לכתוב כדי למעוטי שלוחי מצוה. י"ל דבאמת בתחילה הויכוח שבין ב"ש לב"ה היה ב"ה אמרו למה נאמר. ואחר שהעלו ב"ש שצריך למכתב למעוטי שלוחי מצוה. אמרי ב"ה לא לשון למה נאמר. אלא לשון ממילא ש"מ או י"ל דה"ק למה נאמר מלת בדרך. דהול"ל ובלכתך. בלכת דידך לא דמצוה ודו"ק]:

כ' עלה רבינו הגאון הנ"ל (באות יו"ד) וז"ל בתשו' רמ"א סצ"א הקשה ע"ז מספ"ח דברכות בהאי דאכל ושכח כו'. ולפ"ז בק"ש דשחרית רשאי להחמיר כב"ש מדאין בו צד קולא כלל. וזה דלא כש"ע סי' ס"ג. ובאמת נפלאתי אמאור עיני הגולה רמ"א ז"ל כו'. די"ל דהתם גם לר"ע טוב יותר להדליק בפתילה מחורכת. דלית בה חשש הטייה כלל. עכ"ל הגאון. ובעניי לא זכיתי להבין דכמו דפתילה אמרינן דמודה ר"ע לר"א. דעדיף טפי במחורכת. ה"נ בק"ש דשחרית נימא דמודה ב"ה לב"ש דעכ"פ עדיף טפי מעומד. דהו"ל דרך כבוד. ואי משום דטעם זה לא נזכר בפלוגתייהו. ומה בכך הרי נזכר במקום אחר (מגילה דף כ"א א'). דקריאה מעומד עדיף. וגם בפתילה מחורכת לא נזכר טעם דהטייה בדברי ר"א (שבת דף כ"ט א') ואדרבה הא עדיף טפי. שלא נזכר טעם זה בדב"ש. אע"כ דמש"ה אין קורין בשחרית מעומד דיתגלגל עי"ז צד קולא בשל ערבית. דהרואה יסבור דמשום דקי"ל כב"ש עביד הכי. וזה כוונת דבריו הקדושים דרמ"א בתשו'. שכ' שיש בו צד קולא. ר"ל אע"פ דבשחרית הוא חומרא. יתגלגל עי"ז קולא בשל ערבית. וכדברי רמ"א כ' נמי תר"י ספ"ח דברכות יע"ש. ורט"ז (סי' קפ"ד) תי' דרק בבהמ"ז מודו ב"ה עכ"פ. דאינו רשאי לעקור ממקומו לכתחילה. משא"כ בק"ש ליכא גוונא דמודו ב"ה כלל: השבני רבינו הגדול הנ"ל וז"ל מ"ש ידידי הרב נ"י דה"נ נימא דבק"ש דשחרית מודו ב"ה. אינו מהדומה. דהרי טעמא דב"ש אינו רק מדרשא דובקומך. ובהא פליגי ב"ה. מש"ה אין להחמיר כב"ש. משא"כ בפתילה דטעמא דר"א דמחורכת דולקת יפה. ובמציאות לא פליג עליה ר"ע. רק דר"ע ס"ל דא"צ להחמיר. בכה"ג שרי להחמיר [ועוד לא הועילו הקילורין לעיני הכבויים. דלפע"ד אדרבה. דהא דנקטו ב"ש בק"ש דשחרית טעמא דובקומך. ולא משום דבדרך קימה הו"ל דרך כבוד. ה"ט משום דרצו ללמד לעכב שלא יקרא ק"ש אלא מעומד. דאי משום דרך כבוד. בלא אפשר הוי שרי. וא"כ דלמא רק בחובה פליגי ב"ה. דאינו מעכב. ולמצוה דלמא ה"נ דמודו. אע"כ כרמ"א דעכ"פ יתגלגל עי"ז צד קולא בשל ערבית דהרואה יסבור דדרשינן דרך קימה]: מסתפיקנא במדינות הצפוניות כמו בעירנו דאנציג או קאפענהאגען ושטאקהאלם וכדומה ששם בכל חודש יוני ויולי לילה כיום יאיר. ולכה"פ גם בחצות הלילה יכול להכיר היטב בין תכלת ללבן. מתי זמן ק"ש וציצית. וא"א לומר שנשער שם כפי מה שהוא בניסן ותשרי. דהרי מעשים בכל יום בחג השבועות שאותן שנעורים כל הלילה. מיד כשיבקע השחר מתפללים. אלמא שאין משערים אחר עלות של ניסן ותשרי. ותו וכי ח"ו גם לענין שבת ניזל במקומות הנ"ל אחר ניסן ותשרי. דאף שעי"ז יהיה חומר בכניסה. עכ"פ עי"ז יהיה קולא ביציאה במוצאי שבת. וכ"כ יש להסתפק לענין ק"ש של ערבית ותפלה ותענית: ואמנם בענין חילוק המקומות שבמקום א' מקדים הלילה לבוא. ובאחרת מאחרת לבוא. בכגון הא לא קמיבעיא לי. דבודאי שורת הדין נותן. דכל אדם נידן לפי מקומו ושעתו. וראייתי מדאמרינן (שבת קי"ח ב') יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוצ"ש בצפורי. משמע ודאי דרק מדת חסידות כך הוא. אבל לפי שורת הדין נידן כל אדם לפי מקומו ושעתו. אף שלפ"ז בשעה שעושין קידוש של שבת בערבית טבריא עדיין אופין ומבשלין בצפורי. וכ"כ במו"ש איפכא [אב"י עי' רבינו יונה פ"ח דברכות (דף מ"ג ב'). די"מ שבטבריא היו מגמרים כלים בע"ש ובצפורי במ"ש לכבוד שבת עי"ש וכ"כ באגודה]. ולהר"י מיגא"ש בתשובה סי' מ"ה טבריא וצפורי תוך תחום א' ונ"ל דאפ"ה לא הוה חיוב רק מדת חסידות כמ"ש רש"י בש"ס דמתוך שטבריא עמוקה מחשכא מבעו"י. וכן בצפורי להיפוך מדיושבת בהר בעוד שהחמה שוקעת נראת לשם אור גדול. מיהא דברי ע"ר אאמ"ו זצוק"ל הכ"מ דכל אדם נדון בזה לפי מקומו ושעתו הם דברים ברורים. ועי' כוזרי מ"ב סי' כ' וז"ל ויקרא השבת לצין אחר א"י בח"י שעות. ועי' בעל המאור בפירושו לנולד קודם חצות או אחר חצות (ר"ה דף כ' ב') וכ"כ במי שמחלל שבת במקום זה חייב סקילה. ובמקום האחר מותר לכתחילה לעשות מלאכה. וא"כ אין ישראל שומרין שבת כולן יחד בשעה אחת ובזמן אחד. אפ"ה כך קדשנו הקב"ה במצותיו וצונו לשמור כל אחד שבת בשבתו לפי מקומו ושעתו. ולכן מצאו חן בעיני דברי המדפיסים אשר חדשים מקרוב באו לציין בהלוחות זמן יציאת הכוכבים בתעניות. כל עיר ועיר לפי מקומה. אבל בזה הסכילו עשות שציינו שנוי הזמנים לפי שנוי המקומות רק לענין תעניות דקילו. ולא כמו כן גם לענין כניסת ויציאת שבת דחמיר]: אולם עיקר ספקתינו הוא רק במדינה צפונית בקיץ שאין שם לילה ממש כלל רק נשף ביוני ויולי. מתי יהיה זמן ק"ש ותפלה וציצית ושבת. ולכאורה יש להסתפק ג"כ במי שקרה לו שיבא בקיץ סמוך להנארדפאל. ששם יש איזה חדשים רצופים בקיץ יום ממש. ורואים החמה מקפת כל האופק סביב מזרח דרום מערב צפון. והאיך יתנהג הישראלי הבא לשם עם הספנים שהולכים לשם לצוד התנינים הגדולים (וואללפישע). מתי זמן תפלתו וק"ש שחרית וערבית ומתי ישבות שבתו. י"ל שם סימן אחר יש לו. דשם השמש מקיף מכל הד' רוחות כל כ"ד שעות. א"כ יודע שכל הקפה א' שתעשה השמש. ידע שהוא יום אחד. וא"כ אם יבוא לשם לפי חשבונו ביום א' ידע שהקפה השביעית שתעשה השמש הוא יום שבת. ואע"ג שזמן שחרית וערבית שלו לא ידע. ועי"ז לא ידע ג"כ מתי זמן כניסת ויציאת שבת. והאיך יתנהג אם כפי תושבי אייראפא או כפי תושבי אמעריקא. והרי ידוע שב' מדינות הללו אחת מונחת על פני כדור הארץ מצד א' והאחרת ממולה ממש מתחתיה. וא"כ כשמקדשין השבת באייראפא הוא תחלת עש"ק באמעריקא. וכשמבדילין במו"ש באייראפא הוא שחרית יום שבת באמעריקא. ואם זה האדם שבא סמוך לנארדפאל שרואה שמש בגבורתה עם תושבי אייראפא וגם עם תושבי אמעריקא (אב"י שנקודות מקומו הוא בין ב' המדינות האלו) מתי יתחיל ומתי יסיים שבת שלו שם. ואם גם נאמר שנותנין עליו חומרות וקולות המקום שיצא משם. עדיין יש להסתפק הכי יכול לידע מתי יתחיל ערבית ושחרית של מקום שיצא משם. י"ל דגם חשש זה אפשר לצדד בשיחשוב למפרע ע"פ אוהר נכונה באיזה שעה הוא. למשל שיבא שם בשעה ו' שעל אוהר שלו. והוא לפי חשבונו שעה ו' לאחר חצות יום א'. יחשוב עוד ה' פעמים כ"ד שעות או ה' הקפות השמש עד נקודה ההיא. ואז יתחיל למנות ולשבות שבתו כ"ד שעות. ועכ"פ נ"ל שאם עשה אז מלאכה אינו חייב מיתה ולא חטאת דלא עדיף ממי שהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת (כשבת דף ס"ט ב'): ולפ"ז אם יהיו שם ב' אנשים א' מאמעריקא וא' מאייראפא כ"א ישמור שבתו לפי המקום שיצא משם ואין חיוב סקילה וחטאת לשום א' מהן מדאין חייבים כן רק מדרבנן. עוד נ"ל שרשאים להתפלל שחרית וערבית ולומר מעריב ערבי' ויוצר אור אע"ג שלהן לילה כיום יאיר. אפ"ה הן לפי מקומן אומרים כך: אבל במדינות צפוניות כעירנו וכדומה עדיין לא ידענו מתי זמן ציצית וק"ש. והקב"ה יאיר עינינו במאור תורתו לשמור ולעשות ולקיים מצותיו חוקותיו ותורתיו [אב"י וע' שבת (דף ל"ד) ב') ביום המעונן מאי במתא חזי תרנגולא. בדברא עורבי אי נמי אדאני עי' רש"י שם]:

בש"א כו'. נלע"ד דהא דקתני בערב כל אדם יטו ויקראו ולא קתני בערב יטו ויקראו אע"ג דפשיטא דאכל אדם קאי אפשר לומר על צד הדוחק דה"ק דאע"ג דמסתמא רוב בנ"א יגיעים ועייפים לעתותי ערב ומסתמא הן מוטין ולא ניחוש למיעוטא שאינן מוטין קמ"ל דאפ"ה כל אדם צריכין להטות לדעת ב"ש וכן בבקר ודאי כולן צריכין לעמוד:

ובה"א כו'. ומיהו מודו ב"ה דמהלך בדרך צריך לעמוד בפסוק ראשון דבעי כונה וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו כדאי' בגמ' בר"פ היה קורא:

שדרך בנ"א שוכבים. פי' שדרך בנ"א בסתם לשכב דהיינו כל הלילה כי יש בנ"א שאינם הולכים לישן אלא סמוך לבקר. ובשעה שדרך בנ"א לעמוד. כך מצאתי. ובעירובין דף י"ג אמרי' מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי ב"ש שאע"פ שיש להם ראיה מן המקרא דורשין את המקרא של ב"ש למה בא. במשנתינו זאת וכן גבי פלוגתא דחושב לשלוח יד בפקדון דבס"פ המפקיד. ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם כאותה ששנינו בסוכה פ"ב מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה. ובירוש' פ' הישן פריך או נאמר תניא חמתון סבין מנון ואקדמון (פי' התנא רבי שסדר המשנה ראה שזקני ב"ש היו זקנים מזקני ב"ה לכן הזכיר זקני ב"ש קודם). ומשני הו"ל למימר זקנינו וזקניכם (פי' שהיה לו לומר לשון של ב"ה אלא ש"מ שב"ה בעצמם הזכירו דברי בית שמאי קודם):

וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. נראה לי דה"פ שבאו עליו לסטים כבר ושללו אותו. ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל. ונלע"ד דהכי דייק לישנא דבעצמי כלומר בעצם גופי סכנתי אמנם כל כליו כבר נבזזו ונשללו. וגם דלא הו"ל למתני מפני רק בלסטים אלא ודאי ה"פ מפני הלסטים שכבר שללוני סכנתי גם בעצם גופי:

לחוב. כ' ה"ר מנחם דילונזאנו ז"ל לחוב בשורק ע"כ. ודוקא מפני שהטה לכתחלה לעשות כדברי ב"ש נתחייב מיתה אבל אם היה מתחלה מוטה אפי' ב"ה מודו דיכול לקרות כך כמו שהוא מוטה וגם בשל שחרית אם היה עומד קורא כמו שהוא מעומד אע"פ שאינו שליח צבור. ובירוש' דפרקין ודפ' הנחנקין ודפ' אין מעמידין גם בריש מדרש שה"ש גרסי' דברי סופרים חביבין מדברי תורה תדע שהרי ר"ט אילו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה וע"י שעבר על דברי ב"ה נתחייב מיתה ע"ש ופורץ גדר ישכנו נחש ע"כ. וגם נהג ר"ט כב"ש גבי פירות שביעית שלא בטובה ואסתכן וכמ"ש בשביעית פ"ד סי' ב':