משנה ביצה פרק ב׳ משנה ו׳

אף הוא אמר שלשה דברים להקל כו': מכבדין ידוע. וזה אע"פ שהיתה ארצם עפרית. ומוגמר הוא הקטרה להריח אבל לגמר הכלים דברי הכל אסור. וגדי מקולס כלומר מכובד שהיה ראשו על כרעיו ועל קרבו כמו כבש [הפסח] שהיה נאכל בירושלים והלכה כחכמים:

רבן גמליאל מחמיר כדברי ב"ש. אע"פ שהוא היה מזרע הלל כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מעשרה פרקים שהקדים לפירוש המשניות:

ואין זוקפין את המנורה. וכתב הר"ב דבית הלל מתירין משום דאין בנין בכלים. ואינו חייב אלא אם כן עושה מלאכה כגון ממחק. או מחתך. או אורג. או תופר. שהן אבות מלאכות לעצמן. אבל חזרת חוליות שאין בהן אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים. רש"י. [*ופירוש זוקפים עיין במשנה י' פ"ג דעדיות]:

גריצין פירש הר"ב ככרות עבות ור"ל פת מרובה כמ"ש לקמן אלא דהכי קרי לה עבה בברייתא ומפרשינן בגמרא דקרי ליה עבה משום דנפישא בלישה. א"נ באתרא דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרי לה. וז"ש הר"ב ואין הלכה כר"ג. וכן כתב ג"כ במשנה י' פ"ג דעדיות. ובפי' הרמב"ם יש סתירה. דהכא כתב דהלכה כר"ג. ובעדיות כתב דאין הלכה כמותו בכל. וכ"פ בפ' שלישי ורביעי מהל' יו"ט:

[*והרי. עיין מ"ש שם [*) שם מביא פי' הרמב"ם ע"ש הכתוב שלשה סלי חורי (בראשית מ׳:ט״ז) והוא מהירושלמי כאן ע"ש ובערוך.] בעדיות]:

אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת אם לא לקח חמין טמונים מעיו"ט לעירוב תבשילין. דס"ל כל מלאכה שרוצה לעשות מיו"ט לשבת, צריך שיעשה קצת ממנה מעיו"ט לעירוב תבשילין. ולא קיימא לן כן:

ואין זוקפין את המנורה ביום טוב מנורה של חוליות שנתפרקו זה מזה, אין מחזירין אותן. וקיי"ל דאין בנין וסתירה בכלים, ובלבד שלא יתקע בחוזק [שי"ד ותקי"ד]:

ואין אופין פתין גריצין פת עבה, מדצריך לישה מרובה ויטריח ביו"ט יותר מדאי:

אלא רקיקין עוגות דקות. כל פעם כפי צרכו:

וחורי חררות גדולות מאד, אפ"ה לא חיישינן שיאפה יותר מצרכו. והכי קיי"ל [תק"ו]:

שלשה דברים ר"ג מחמיר. ואיתא בתוס' שבת פ' כירה (שבת דף מ"ו) ועיין במ"ש בפ"ק דשבת ריש סי' ט':

אין טומנין את החמין וכו'. ירושלמי הדא דתימא בשלא עשה לו עירובי תבשילין אבל אם עשה לו עירובי תבשילין מותר מה בין תבשיל ומה בין חמין תבשיל דרכו לאכול ממנו חמין אין דרכו לשתות מהן ע"כ וצ"ע ושמא יובן בדברי אביי שכתבתי בסמוך. וכתב הר"ן ז"ל פרכי' עלה בגמ' ה"ד אי דאנח עירובי תבשילין מ"ט דב"ש ואי דלא אנח עירובי תבשילין מ"ט דב"ה ואוקמה רב הונא לעולם שלא הניח ואפ"ה כדי חייו שרו ליה רבנן רב הונא לטעמיה דאמר מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר וקיימא לן הכי ע"כ ואביי תירץ כגון שעירב לאפיה ובשול ולא טמן חמין לשם עירוב. ומתני' חנניא היא ואליבא דב"ש דתניא חנניא אומר בש"א אין אופין וכו' כדפי' ר"ע ז"ל:

ואין זוקפין את המנורה בי"ט. בטור א"ח סי' תקי"ט ועיין במ"ש הר"ן ז"ל ס"פ כירה. ופי' רש"י ז"ל אין זוקפין משמע אם נפלה מנורה של מתחכת אין זוקפין ומושיבין אותה ע"כ וכתבו תוס' וב"ה סברי אין בנין וסתירה בכלים וא"ת והא בשבת במנורה של חוליות כ"ע ל"פ דאסור וי"ל דהתם מיירי בשבת והכא מיירי ביום טוב ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים א"נ י"ל דהתם מיירי שכולה של חוליות ומפרקין אותה אברים אברים אבל הכא מיירי שאין חסר כאן רק להקימה קצת ואינה בעלת אברים דכולה מחוברת היא ע"כ. ואפשר דכולה מחוברת דקאמרי לאו דוקא אלא כלומר רובא דרובא וכדמשמע מלשון הר"ן ז"ל אשר שם בפ' כירה:

ואין אופין פיתן גריצות אלא רקיקין. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב כן מצאתי וצרי' לפר' פת שלה' ע"כ וכן הגי' בכולה מתני':

אלא רקיקין. ככרות דקות עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' הרמב"ם ז"ל ואין הכונה לא שיהיה הככר גדול ולא קטון אבל הכוונה רוב הבצק ומיעוטו שב"ש אוסרין שילוש אדם לישה גדולה בי"ט וב"ה מתירין זה זולתי בפסח דלד"ה אין לשין אלא שיעור חלה ע"כ וכן איתא בגמרא אמר רב שאילית את רבינו הקדוש ביחוד ואמר לי מאי פת עבה דקתני בברייתא פת מרובה ואמאי קרי לה פת עבה משום דנפישא בלישה א"נ אתריה דהאי תנא קרו לפת מרובה פת עבה והכי איתא נמי ברייתא דקתני בהדיא פת מרובה. וביד פ"ג דהלכות י"ט סי' ח' ובטור א"ח סי' תק"ו והר"ן ז"ל פי' אלא רקיקין דכיון דרקיקין נפיש טרחייהו אף הוא אינו אלא כדי שיאכל בי"ט בלבד: והוא פי' הירוש' דרקיקין דקין: וכתבו תוס' ז"ל פי' רש"י ז"ל וב"ה מתירין כדאמרי' שהפת נאפית יפה כשהתנור מלא כדאר"ש בן אלעזר לעיל ולא נהירא חדא דא"כ ה"ל לאתויי בגמ' הא דרשב"א כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמו כלל לפיתין גריצין לכן נ"ל דפת מרובה דקאמר לאו יותר מכדי צרכו קאמר אלא היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כ"כ והכי משמע בירוש' מתוך שאתה מייגעו מימנע ואינו עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר בעריכת כל אחד ואחד ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הן שוין בעבים אלא דגריצין היינו גדולות ורקיקין קטנות ע"כ ואשכחן מרובות לשון גדולות במתני' דבפ' הקומץ רבה או שפתתם פתים מרובות פי' גדולות יותר מהדין המפורש בהן מנחת ישראל כופל א' לשנים ושנים לד': והר"ן ז"ל הכריח דודאי אף במה שצריך לו נחלקו ב"ש וב"ה בברייתא דפת מרובה שב"ש אוסרין לאפות פת מרובה בבת אחת מפני שטרחו מרובה א"נ מתוך שאין אתה מתיר לו הרבה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו וכטעמייהו במאי דאמרי' אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין וב"ה מתירין דלא חייש להכי עכ"ל ז"ל: ומ"מ בכולה מתני' פיתן גריצין והתי"ו בניקוד פת"ח:

וחורי בגמ' במתני' וכן בפי' רש"י ז"ל כתוב וחררין: ובירוש' ר' אחא שמע לה מן הדא מה חרי האף הגדול הזה ורבנין שמעין לה מן הדא והנה שלשה סלי חורי על ראשי ע"כ ופי' בערוך מה חרי האף הגדול הזה כלומר לעשות חררות גדולות אף הוא: פ"א חררות אפויות גדולות: והנה שלשה סלי חורי כלומר חררות גדולות הראויות למלך ע"כ: והרמב"ן ז"ל כתב בסוף פ' וישב בשם רבינו סעדיה גאון ז"ל סלי לחם לבן כלחם המלך מלשון ולא עתה פניו יחורו מן הארמית שתאמר ללבן חיור והוא הנכון כי היה בכל הסלים מלחם המלך ובסל העליון מכל מיני מאכל פרעה שהיה מעשה אופה ולשון רבותינו במשנה פתין גריצין וחיורי ואמרו בירוש' רבנין שמעין לה מן הדא והנה שלשה סלי חורי על ראשי עכ"ל ז"ל משמע קצת מתוך לשונו שהיה גורס במשנה וחיורי וביד פ"ג מהלכות יום טוב סי' ח' ובפ"ד סי' י"ג:

מה נעשה לבית אביך אפשר לפ' שר"ל הואיל והן מקילין לכל ישראל אין אנו יכולין להם דבר שהרי אינם עוברין על דברי בית הלל לגמרי דאי לא תימא הכי משמע שהן דברים שאין להם לא טעם ולא ריח או אפשר לומר שחכמים באו כמפרשים דבריו כדי שלא יחשבו שהלכה כמותו ויקבעו הלכה לדורות כחומרתו ע"כ: