משנה ביצה פרק ב׳ משנה ה׳

שלשה דברים רבן גמליאל מחמיר כו': דעת ב"ש מה שאומר לך והנה כי הם אומרים אין אופין מיום טוב לשבת אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אלא אם כן עירב בתבשיל ואין טומנין את החמין אלא א"כ היו חמין טמונין מערב יום טוב. וב"ה אין מצריכין אלא עירובי תבשילין בלבד ולפיכך אמר רבן גמליאל אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת אלא א"כ היו לו חמין כמו שביארנו מדעת ב"ש. וזוקפין את המנורה ענינו כשהמנורה תהיה מחוליות. ב"ש אוסרין להקימה מפני שנראה כבונה. ובית הלל אומרין אין בנין בכלים. וגריצין ככרות לחם גדולות. ורקיקין ככרות דקות. ואין הכוונה גודל הככר ולא קטנו אבל הכוונה רוב הלחם ומיעוטו כי ב"ש אוסרין לאפות פת מרובה ביום טוב ובית הלל מתירין. וחורי מין גדול ממיני מעשה האופים והלכה כר"ג:

לרגליו. ה"ה לפניו וידיו וחדא נקט. ואפשר דרבותא נקטי דלרחוץ הרגלים בחמין הוה דבר שוה לכל נפש [כדלקמן משנה ז'] יותר מפניו וידיו שכן פניו וידיו רגילים יותר לרחוץ בצונן:

אלא א"כ ראויין לשתייה. ומיירי כגון ששתה [מהן] ומרבה לרחוץ רגליו. דאי לא תימא הכי הא לית להו לב"ש מתוך. והכי איתא בהדיא בירושלמי דלבית שמאי צריך לשתות מהן. תוס'.

ובית הלל מתירין. כתב הר"ב דמתוך כו'. כשיש בו צורך [איזו] הנאה. עיין במשנה ה' פ"ק.

עושה אדם מדורה כו'. ובית הלל קתני לה כדאיתא בברייתא:

בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו נ"ל דלרבותא דב"ה נקט רגליו, דמכ"ש פניו וידיו, דאיכא תרתי קשוט ובריאות [כשבת ד"נ ע"ב וק"ח], והו"ל צורך הגוף טפי. ומצוה טפי, מכ"ש דשרי ביו"ט:

אלא אם כן ראויין לשתיה ושותה מהן דסבירא לי' דלא שרי ביו"ט רק אוכל נפש:

ובית הלל מתירין דמתוך שהותר הבערה לצורך הותר נמי שלא לצורך. אבל כל גופו אסור, שאינו ראוי רק למפונקים, והרי כתיב אשר יאכל לכל נפש, דצריך שיהיו שוה לכל נפש. ואפילו הוחמו מערב יום טוב אסור אטו הוחמו ביום טוב [תקי"א]. ולענין טבילת הנשים במקוה חמה ביו"ט, עי' שבת פ"ג סי' ל"ג]:

עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה דמתוך שהותר וכו' כב"ה לעיל. מיהו כשאין הקור גדול, אז רק ע"י עכום שרי להסיק [מג"א שם]:

כ"כ התוי"ט. וכ' עוד דאל"כ הא לית להו לב"ש מתוך. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וק' מה ענין ראוין לשתיה למתוך, מצד מתוך מהני אפי' א"ר לשתייה, אלא דראויין עדיף מדין הואיל וי"ל. וראיתי לרשב"א בחי' שבת, שכ' דהא דב"ש לית להו מתוך, כ"ש דלית להו הואיל ע"ש. ואף דרבה אמר [די"ב א'] ממאי דבמתוך פליגי, משמע דרבה לית ליה מתוך ואפ"ה ס"ל הואיל. י"ל דרבה אמרה דרך קושיא' אבל לדינא ס"ל דבמתוך פליגי. וכעין זה כ' תוס' [כתובות ד"ז א ]. אולם ק"ל מפסחים [מ"ו ב'], דפרכי' לרבה מהמבשל ביום טוב, דאהבערה לא לחייב, דנימא הואיל. והרי ברייתא זו כב"ש דלית ליה מתוך [כביצה י"ב א'], ואפי' הכי פרכי' דנימא הואיל, הרי מוכח דאף בית שמאי סבירא ליה הואיל, וצ"ע עכלה"ט. ויאמר העני המהפך בחררה, הן הן ממש דברי תוס' שם בפסחים. יעו"ש. אמנם נ"ל להצדיק רבינו הרשב"א, דהרי זה ודאי דבהואיל ובמתוך יש בכל א' טיבותא וריעותא דלפי מ"ש תוספות [פסחים מ"ה ב'] דבאין שהות לזמן אורחי' ל"ש הואיל, וכמו כן בהקרבת נדרים ונדבות ל"ש הואיל. והרי מתוך שייך אפי' בהנך גוונא. הרי דמתוך עדיף מהואיל. אמנם יש גם ריעותא במתוך, דצריך שיהיה בגוף הפעולה צורך היום קצת [כביצה י"ב א']. משא"כ הואיל, אפי' אין צורך היום בגוף הפעולה כלל, אפ"ה אמרי' הואיל. והיינו לפע"ד כוונת הרשב"א, שכ' דב"ש דלית להו מתוך כ"ש דלית ליה הואיל, ור"ל מצד בחינה ראשונה שאמרנו. אמנם עוד יש ריעותא בהואיל דאסור לרז"ה עכ"פ מדרבנן [כפ"י ביצה כ"א א'], אבל מצד מתוך שרי לכתחילה. א"כ גם בזה הוה ריעותא דהואיל כל שכן ממתוך. אמנם נראה לי דבלא זה אין כאן קושיא לרשב"א, דהרי אין כל הואיל שוין, דהרי רש"י ותוספות מחלקין בין הואיל דשכיח, ללא שכיח [עי' פסחים דמ"ו ב'] ולפיכך י"ל הך דנקט רשב"א דלב"ש דלית להו מתוך כל שכן הואיל, היינו הואיל דאורחים. משא"כ הואיל דנקט בפסחים דהואיל דחזי לצרכי' ודאי עדיף ועדיף ממתוך, דאפי' לא חזי לצרכי' שרי, ועדיף אפי' מהואיל דאורחים, דתלי בהזדמנות. משא"כ הבערה חזיא להדיא לבישולי' ובדעתו תליא, בכה"ג אפי' ב"ש מודו, מדשכיח נמי טפי מהואיל דאורחים, ואיכא סברת הואיל ומתוך:

[ב"ש אומרים]. מתני' מייתי לה בשבת פ' כירה (שבת דף ל"ט:)

לא יחם. בניקוד ציר"י תחת החי"ת של יחם. ופשיטא דראויין לשתיה ר"ל צלולים וז"ל רש"י ז"ל שם פ' כירה ראויין לשתיה דמחים להו לשתיה ואי בעי רחיץ בהו פניו ע"כ. וז"ל תוס' ז"ל אא"כ ראויין לשתיה נראה לר"י דוקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע"ג דראויין לשתיה אסרי ב"ש דהא בפ' שני דביצה אסרי ב"ש מדורה להתחמם כנגדה ואע"ג דראויה היא לבשל ולאפות ועוד אומר ר"י דמהכא נמי יש לדקדק דאי שרו ב"ש לצורך רחיצה משום דראויין לשתיה א"כ לא אתיא מתניתין אפי' כב"ש דקתני אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה ומדקתני ומותרין בשתיה מכלל דראויין לשתיה ואפ"ה קתני דאסורין ברחיצה אלא ודאי (הגהה עיין במ"ש בפ' כירה סי' ד' בשם ה"ר יהונתן ז"ל) לא שרו ב"ש אלא כשעושה לצורך שתיה ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר מכדי שתיה גם לב"ש ודוקא יותר מעט בכדי שיעור רחיצת פניו ידיו ורגליו אבל לצורך כל גופו לא והיינו טעמא שהבלנים חשודין דפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה וב"ה מתירין ג"כ דוקא לרגליו אבל לא לצורך כל גופו כדמשמע בכולה שמעתין וכו' ע"כ. ואיתא בתוס' פ"ק דגיטין דף ח' וז"ל תוס' ז"ל כאן וא"ת מאיזה טעם שרו ב"ש ואפי' ראויין לשתיה הא לית להו מתוך וי"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בהדיא בירוש' דלב"ש צריך לשתות מהן וב"ה מתירין ודוקא לרגליו אבל לכל גופו מודו דאסור דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש ע"כ וביד פ"א דהלכות יו"ט סי' ט"ז ובטור א"ח סי' תקי"א:

וב"ה מתירין. ודוקא חמין לרגליו הוא דשרו ב"ה אבל כל גופו לא כדתנן אמרו להן חכמים אם בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה:

ועושה מדורה. וכו' ב"ה קאמרי לה והכי קתני בהדיא בברייתא אבל ב"ש לא שני להו בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד דאפי' הנאת כל גופו דדמי לאוכל נפש כגון מדורה אסיר להו הכי מפרש בגמ':