משנה בכורות פרק ז׳ משנה א׳

מומין אלו בין קבועים בין עוברין פסולים כו': כילון נגזר מן אכלה והוא מה שאמרו בגמרא דרישיה דמי לאכלה ואכלה הוא כלי שיש לו צואר ארוך ששואבין בו היין מן החבית וענין הדמיון הזה שיהא אמצע ראשו בולט גבוה למעלה והלפתן נגזר מן לפת והוא שיהא ראשו על צוארו כראש הלפת על העלין שלה והוא מה שאמרו בגמרא צוארו עומד באמצע ראשו: מקב גזור מן המקבות והוא שיהא ראשו כמו מקבת ויהא קדקדו גבוה למעלה: ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בני אדם קובי: ושקיפה הוא שיהא אחורי ראשו בולט לצד ערפו כמו שבולעין הצדדין מהקובי: וחטוטרת שם ידוע באיזה ענין שיהיה השמטת החליות בין לאחריו בין לצדדיו מהן שיהיה וכן אע"פ שלא נשמטו החליות אלא שנולדה מורסא קשה על גבו כדמות חטוטרה הרי הוא פסול לדעת חכמים וכן הלכה:

מומין אלו בין קבועים בין עוברים פוסלין באדם. יליף לה בת"כ. כמ"ש ברפי"ב דזבחים. ומ"ש הר"ב. כל זמן שהם עליו יליף בת"כ מדכתיב. מום בו. פרט לשעבר מומו:

יותר עליהן באדם הכילון וכו'. גמרא דאמר קרא. כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן. פירש"י. איש השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא. הא אין שוה בזרעו של אהרן. בלא מומו נמי מפסל. ובפ"ק דף ג' כתב שוה בזרעו. שדומה לבני אדם:

ושראשו שקוע. וכן גורס הרמב"ם ומפרש שיהיה דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו. ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בני אדם [בערבי] קובי. ע"כ. ובחבורו רפ"ח מה' ב"מ. כתב מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמי שדחקו בידו:

ובעל חטוטרות ר"י מכשיר כו'. כתב הר"ב כי פליגי כשאין בו עצם. ר"י סבר כו' ורבנן סברי אמר קרא. איש אשר בו מום וגו'. ושאינו שוה כו'. לא דר"י לא ס"ל הך דרשא דא"כ לפלוג בכולהו. אלא דס"ל דחתיכת בשר בעלמא [היא]. ואינו בכלל שאינו שוה. ובגמ' מר סבר הא אינו שוה בזרעו של אהרן. ומר סבר קרקורא [חתיכה] דבשרא בעלמא הוא:

מומין אלו שנזכרו בפרקן דלעיל שפוסלין בבהמה:

בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם דכהן שהן בו. פסול לעבודה:

יותר עליהן באדם דרובן אינן שייכין כלל בבהמה:

הכילון שפיטצקאפף. ור"ל שראשו עשוי ככילון. והוא כסוי חבית שהוא חד מלמעלה ורחב למטה:

והלפתן שראשו דומה לראש לפת. שרחבה למעלה והולכת ומתחדדת למטה:

המקבן שראשו דומה למקבת שפדחתו בולט לפניו וכן ערפו בולט ביותר לאחוריו [עי' לקמן סי' ח']. כמקבת שבולט מכאן ומכאן להבית יד:

ושראשו שקוע שיש באמצע קדקדו שקוע:

ושקיפס שאין בראשו בליטה מאחוריו כלל. ושקיפס. הוא נוטריקון שקיל פיסא. ור"ל שראשו דומה כאילו ניטל מאחוריו גוש מקדקדו:

ובעלי החטוטרת בוקקעל:

רבי יהודה מכשיר ודוקא באין בו עצם רק דלדול בשר. אבל ביש בו עצם לכ"ע פסול:

וחכמים פוסלין וקיי"ל כחכמים:

מומין אלו בין קבועין וכו' פ"ק דמכלתין ד' ג' ובפ' המדיר (כתובות ד' ע"ה) וכתבו שם תוס' ז"ל בתירוץ שני בין קבועין בין עוברין אכל מומין דקתני בפירקין דלעיל קאי וה"פ בין קבועין ששנויין לעיל סוף פירקין דהיינו מזוהם בין עוברין ששנויין לעיל כגון חוורור ע"כ. וכתבו תוס' חיצוניות דנפקא לן במום עובר פוסל באדם מדכתיב גבי מומי אדם מום בם ומשמע הא עבר מומם ירצו וגבי בהמה כתיב נמי מום בם ודרשינן הכי בפ' התערובות ע"כ. וכתבתי האי דרשא שם סי' ה' וביד ר"פ ששי דהלכות ביאת מקדש וכוליה פירקין שם פ"ח:

פוסלין באדם. בגמ' פריך אמאי והאיכא יבלת דלא כתיבא באדם. דק תבלול דלא כתיבא בבהמה ומשני מילף ילפי מהדדי כדתניא וכו'. ונכתבו מומין באדם ובבהמה משום דבר שנתחדש והכא באדם איכא חדוש גבן וחרום דליתנהו בבהמה דגבן היינו שיש לו גבינים ובהמה לית לה גבינים וחרום היינו שחוטמו משוקע בין שתי עיניו ובבהמה אין לה חוטם בין העינים ובבהמה נתחדש קלוט וחיטין דליתנהו באדם כמו שכתבתי בפירקין דלעיל סי' ד' וביד בר"פ שני דהלכות איסורי מזבח מוכח דהא דקתני מתני' מומין אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם לאו דוקא דעשרים ושלשה מומין מיוחדין בבהמה ואינם ראויין להיות באדם. ומומין הפוסלין באדם ובבהמה הן חמשים ומומין הפוסלין באדם ולא בבהמה הם תשעים מלבד שיש עוד באדם ד' מומין אחרים שהביאם הרמב"ם ז"ל בסימן ט"ז דפ"ח דהלכות ביאת מקדש ומלבד מומין הפוסלין מפני מראית העין כנזכר בסוף אותו פרק גם עוד יש שלשה מומין אחרים פוסלין באדם ובבהמה הזכירם הרמב"ם ז"ל בספ"ז דהלכות ביאת מקדש וד' מומין עוברין יש באדם ובבהמה הביאם הרמב"ם ז"ל בפ' שני דהלכות איסורי מזבח סי' י"ז. ועוד ד' חוליים אחרים יש שאין מקריבין בהן הבהמה לפי שאינה מן המובחר הזכירם שם הוא ז"ל בסימן ח'. ועוד יש שם ענין אחר מרחיק הבהמה מליקרב נזכר שם סי' ט'. ועוד מין אחר נזכר שם בסי' י':

הכילון. דומה לכסוי של חבית שקרוי אכלא בלשון תלמוד ובערוך גריס שניהם בבית במתני' הבילון וההיא דבפ' זה בורר (סנהדרין ד' כ"ח) אבלא לדנא. ומצאתי מנוקד הבלוון היו"ו בפת"ח:

והלפתן. נוסחא אחרינא והלפתים ובגמרא תנא וצוארו עומד באמצע ראשו פי' רש"י ז"ל שראשו בולט לאחוריו כלפניו וכתבו תוס' חיצוניות פי' מום אחר הוא דקא חשיב בתוספתא מלבד אותן הנזכרים במשנה ע"כ. ובתר הכי מפרש בגמרא מקבן דדמי רישיה למקבת ופי' רש"י ז"ל למקבת לקורדום שערפו עגול וקצר ברוחב ע"כ:

ושראשו שקוט. כצ"ל וכמו שפי' רעז"ל וז"ל הגמרא ושראשו שקוט ושקיפס תנא שקוט מלפניו ושקיפים מאחריו כדאמרי אינשי שקיל פיסא ופי' רש"י ז"ל שקוט מלפניו שראשו משופע מלפניו באלכסון. מאחריו שגובה ראשו חדוד מאחריו. שקיל פיסא שנראה כמי שניטל ממנו חתיכה. ל"א שערפו בולט למעלה מגובה ראשו ונראה ראשו נמוך מגובה צוארו כמי שנטלה ממנה חתיכה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל לבד נראה שגורס שקוע שפירש ושראשו שקוע הוא שיהא דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו ע"כ. וגם ברפ"ח דהלכות ביאת מקדש כתב מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמי שדחקו בידו ע"כ. עיין בספר קרבן אהרן אכוליה פירקין בפרשה ג' וגם בפרק שלישי דפרשת אמור: