משנה בבא מציעא פרק ח׳ משנה א׳

השואל את הפרה ושאל בעליה עמה כו': מפי השמועה למדנו שזה שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם רצונו לומר אם שאל בעליו עמו בשעת שאלה והעיקר אצלנו באלו הדינים היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה לא היה עמו בשעת שאלה אע"פ שהיה עמו בשעת שבורה ומתה חייב ולא נאמר בזה בעליו עמו ומן העקרים גם כן אם כששאל פרה ובעליה אפי' פשע בה פטור:

ושאל בעליה עמה. גמרא מדקתני סיפא ולאח"כ שמע מינה עמה עמה ממש. וכתב נ"י ואשמועינן דאם אמר ליה הרי פרתי ואני נשאלים לך אעפ"י ששניהם נשאלים בבת אחת. ואפילו הוציא בלשונו הפרה תחלה פטור כאילו היו נשאלים תחלה הבעלים ואח"כ פרה. והיכי דמי שיהיו שניהם בבת אתת פירשו בגמרא דקיימא פרה בחצירו של שואל. ולא מחסרה משיכה. נמצא דבשעת אמירה היו שניהם נשאלים בבת אחת. אי בעית אימא כגון שואל כשאמר ליה משאיל פרתי ואני נשאלין לך א"ל שואל את גופך לא תתשול לי אלא עד שעת משיכת פרתך. ואמירה מהני בבעלים. דאמירה דידהו כהתחלת מלאכה היא ובאמירה בעלמא חשיב נשאל דכתיב (צפניה ג׳:י״ג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב וכל שקבל עליו לעשות מלאכתו בעליו עמו קרינא ביה. שאין כאן ענין לקנין אחר. כ"כ נ"י. ומכל מקום לאו כהתחלה ממש היא כההיא דמתניתין ב' פ"ו. והתוספות מצריך עוד דבאמירה דהכא מיירי שהזמין עצמו לילך לעשות. וכן דעת הרא"ש:

חייב שנאמר בעליו אין עמו [שלם] ישלם. ובגמרא איפך אנא מסתברא שאלה עדיפא שכן חייב במזונותי' ע"י השאלה ולפיכך אותה שעה פוטרתו. רב אשי אמר אמר קרא וכי ישאל איש מעם רעהו ולא רעהו עמו שלם ישלם. הא רעהו עמו פטור. ואי לאו אם בעליו אין עמו וכו' הוה אמינא האי אורחא דקרא הוא:

השואל את הפרה ושאל בעליה עמה שיעשה בעל הפרה בעצמו מלאכת השואל. ואף דאי אפשר שישאלנה עמו ממש, דהרי גוף המשאיל מיד כשהבטיח לעשות מלאכתו הו"ל שאול שלו, מדאין בו עניין לקנין אחר, [ועיין לעיל פ"ו סי' י' ופ"ז סי' ח'] משא"כ הפרה אינה נקנית עד שימשכנה. אפ"ה משכחת לה שיהיה נשאל עמה ביחד, בדקיימה פרה בחצר השואל בשעה שנתרצה להשאל עם פרתו, או דמיירי שהתנו שלא יהיה המשאיל נשאל עד שימשך הפרה [ולתוס' ורא"ש דגם בעלים אינן נקנין באמירה עד שעה שמכין א"ע לעשות מלאכת השואל. א"כ על כרחך קו' הש"ס דקאמר בעלים באמירה, ר"ל מסתמא כשנתרצה, מיד מכין א"ע. אמנם לש"ך [שמ"ו] באמירה לחוד סגי]:

שאל הבעלים או שכרן ולאחר כך שאל את הפרה ומתה פטור אפילו נשאל גופו למלאכה אחרת, ובמקום אחר, בשעה שמשך הפרה, ואפילו א"ל באותה שעה השקיני מים הו"ל שאילה בבעלים [ועי' לעיל פ"ו סי' נ']. וכ"כ בשאר שומרים שמירה בבעלים פטור [ש"ה]:

אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן ומתה חייב אף דבשעת מיתה היה עמו במלאכתו:

בעליו אין עמו שלם ישלם נ"ל דדייק כן מדכפל קרא, בעליו אין עמו וגו', בעליו עמו וגו', וק' והרי חדא מכלל חבירתה משתמע. אע"כ דתרווייהו צריכא, ולמעוט א"צ שיהיה עמה בכל ב' הזמנים של שאילה וגם של אונסין, אלא סגי בחדא, ומסתבר דאשעת שאילה קפיד קרא, מדאז נתחייב שואל במזונותיה:

ובש"ס [דצ"ד ב'] אמרינן דשבוי' בשואל ילפינן מדכתיב ונשבר או מת, והוי סגי בדכתיב בלי או. אלא או לרבות שבויה. ומקשינן תו הניחא לר' יונתן, אלא לר' יאשי' ק', דתניא, ומקלל אביו ואמו, אין לי אלא אביו ואמו, כל א' לבד מנלן, ת"ל אביו ואמו קלל, דברי ר' יאשי', ר' יונתן אומר משמע שניהן כא' ומשמע כ"א בפ"ע, עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, וכו'. הנה מ"ש רבי יונתן משמע שניהן כא' ומשמע כ"א בפ"ע, אי"ל דה"פ דיוכל להיות משמע כך או כך, ולפיכך בכל שאר דוכתא לפעמים משמע כך ולפעמים כך, הכל לפי המקובל או לפי המסתבר, ליתא, דא"כ ל"ל יחדו. ואי"ל דיחדו צריך היכא דמסתבר איפכא, ליתא דא"כ במקלל דלא כתיב יחדו, ע"כ דאזלינן בתר המסתבר, וזה א"א לומר שיהיה מסתבר שהתורה חייבתו סקילה, אפילו במקלל א', דלמא דוקא בקלל שניהן החמירה תורה בעונש המקלל יותר מבעונש המכה. אע"כ מ"ש ר' יונתן משמע וכו' ומשמע וכו' ר"ל בין שקלל שניהן או שקלל א' חייב סקילה [ועי' תוס' יומא דנ"ח א' ד"ה רבי, שלא כתבו כן]. א"כ ק"ל מ"ש בתורה ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו' דלא כתיב גבי' יחדיו, וכי ס"ד דלר' יונתן יהא סגי בא'. ואת"ל התם מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה [כמנחות כ"ז א'] והיינו בין בתמות הפרי או המינים, ולר' יאשיה דבל"ז משמע כולם יחדיו צריך לקיחה תמה לתמות הפרי, עכ"פ ק"ל כיון דלקיחה תמה של הפרי א"צ רק ביום ראשון [כסוכה ל"ו ב'], א"כ לקיחה תמה של המינין נמי יהיה יוכל לצאת בשאר הימים בא' מהמינין. ואת"ל באמת לר' יונתן יוצא בשאר ימים במין א' [וכ"כ י"מ חוס' מנחות כ"ז א' ד"ה ולקחתם], ולא קיי"ל כוותיה. עכ"פ הרי כתיב וקשרתם לאות על ידיך ולטוטפות וגו', והרי אף דאין מעכבין זא"ז, דהא דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים [כמנחות דל"ו] היינו כשרוצה ללבוש שתיהן, ילבוש תחלה של יד [כתוס' ערכין ד"ג ב'], והרי עכ"פ שניהן צריכין יחד למצוה ומנ"ל. אמנם ראיתי בשטה מקובצת כאן שכתב וז"ל קבלנו מרבותינו דפלוגתת ר' יאשי' ורבי יונתן אינו רק בדבר שיש בו מניעה כלא תחרוש ולא תקלל אבל לא בעשה. א"כ נחה דעתינו במקצת דברוב ל"ת שכתובים בויו כבר העירו די רבעתוס' [ב"מ קט"ו ב' ד"ה שנאמר, ובמנחות דנ"ח ב' ד"ה אין]. [אב"י נבהלתי משמוע הרי גמרא ערוכה היא יומא. [נ"ז ב'] בולקח מדם הפר ומדם השעיר דפליגי רי"ו וריא"ש גם בעשה. ותו הרי במנחות [ד"צ ע"ב] במן הבקר ומן הצאן דגם שם פליגי ר' יאשי' ור' יונתן במצות עשה. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א אי משום קושיתך במנחות בעינא הוה למימר לך דהתם אינה עשה מחוייבת כתפילין ולולב וכדומה, דהרי בנדבה מיירי קרא, והיינו עשה דמצוה ולא עשה של חיוב, תדע, דהרי בונשבר ומת נמי ס"ד דפליגי, אף דהוי נמי עשה. אע"כ דהתם עכ"פ אינה עשה של חיוב. אמנם משום קושיתך ביומא מוכרחני לקיים קבלת רבותינו בשטה מקובצת דבקדשי' לא קמיירי כלל זה. דהרי בכל התורה חולין מקדשים לא גמרינן, ואף שנראה קצת כמלתא בלא טעמא, אפ"ה כך קבלו רבותינו ז"ל]. אולם כמדומה עדיין נשארים לנו עוד כמה ל"ת שלא הביאום רבעתו"ס, כגון שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכי ס"ד דלא עבר רק בגרע שלשתן יחד. ואף את"ל דלשון גרוע מהכלל משמע, ואין גרוע בלי שארית, כמו גורע בפדיונה ויוצאת [קדושין דט"ז א'] , עכ"פ הרי קמן קושי' חזקה לר' יאשי' דמה נעשה ביום שידובר בנו מהכתוב מכה אביו ואמו מות יומת, דלא כתיב בתרי' אביו הכה אמו הכה, וכי ס"ד דלהכי אינו חייב רק בשיכה שניהן. והניחא למ"ד מקשינן הכאה לקללה [כסנהדרין דפ"ה ב'], א"כ י"ל אין היקש למחצה [ככריתות כ"ב ב'], אלא למ"ד לא מקשינן, מאכ"ל. ואת"ל דר' יאשי' ס"ל באמת כמ"ד דמקשינן. עכ"פ שעו עיני מיני דעת דהיכא ס"ד דאי לא כתיב אביו קלל אמו קלל דהוה משמע שניהן כא', הרי כ' גם קרא אחרינא, איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, ואי ס"ד דמשמע שניהן כאחד את את ל"ל. והקב"ה יאיר עיני להבין כל סתום ועמום מעינים כהות בתורתו הקדושה:

השואל את הפרה בגמרא מפרש דל"ש שאל או שכר שתיהן הבעלים והבהמה או אחד מהם בשאלה והאחד בשכירות הכל דין אחד הוא. ואם שאל או שכר הבעלים קודם הבהמה או שניהם בבת אחת ואח"כ נאנסה הבהמה פטור דבעליו עמו ולא ישלם ורישא דמתני אשמעי' דאם א"ל הרי פרתי ואני נשאלים לך אע"פ ששניהם נשאלים בבת אחת ואפילו הוציא בלשונו הפרה תחלה אם נאנסה פטור כאילו היו נשאלים תחלה הבעלים ואח"כ הפרה. והיכי דמי שיהו שניהם בבת אחת פירשו בגמרא דקיימא פרה בחצרו של שואל ולא מחסרה משיכה נמצא דבשעת אמירה היו שניהם נשאלים בבת אחת ואע"פ שאמר פרתי ואני נשאלין לך הוי כאילו אמר אני ופרתי נשאלין לך דבעליו עמו קרינן ליה כיון שאין שאלת הבעלים אחר זמן שאלת הפרה איבעי' אימא כגון שואל כשאמר לו משאיל פרתי ואני נשאלין לך א"ל שואל את גופך לא תתשיל לי אלא עד שעת משיכת פרתך נמצא דבשעת משיכת הפרה נשאלים שניהם יחד. וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל השואל את הפרה ושאל בעליה עמה שאל את הפרה ושכר בעליה עמה וכו' וכתב ס"א שכר את הפרה ושכר בעליה עמה שאל את הפרה ושכר בעליה עמה ע"כ:

אבל שאל את הפרה וכו' אתא לאשמועי' דאע"פ שהייה עמו בשעת אונסי' לא הוי שאלה בבעלים לאיפטורי אא"כ היה עמו בשעת שאלה וטעמא מפ' בגמרא. ואמרי' בגמרא מדקתני סיפא ואח"כ מכלל דרישא דקתני עמה ממש הוא דהוא עמה ממש היכי משכחת לה והא פרה במשיכה ובעלים באמירה פי' דמשאמר לו הרי פרתי ואני או אני ופרתי נשאלין לך הוי גופו שאול לו ופרה אכתי מחסרא משיכה ועל כרחך ה"ל שאל בעלים ואח"כ של פרה והיינו סיפא דרישא ומשני איבעית אימא כגון דקיימא בחצרו דשואל ולא מחסרא משיכה ואיבעית אימא דאמר לו את גופך לא תתשיל אלא עד שעת משיכת פרתך ובעלים באמירה ר"ל דאמירה דידהו כהתחלת מלאכה היא ובאמירה בעלמא חשוב נשאל דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה וכו' נמוקי יוסף. אכן התוס' והרא"ש ז"ל ס"ל דבאמירה בעלמא לא סגי אלא צריך שיזמין עצמו לילך ולעשות:

חייב שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם ובגמרא איפוך אנא מסתברא שאלה עדיפא שכן חייב במזונותיה ע"י השאלה ולפיכך איתה שעה פוטרתו רב אשי אמר אמר קרא וכי ישאל איש מעם רעהו ולא רעהו עמו שלם ישלם הא רעהו עמו שטור ואי לאו אם אין בעליו עמו וכו' ה"א האי אורחא דקרא הוא. ובגמרא איכא מ"ד דש"ח שפשע אם בעליו עמו לא ישלם והלכתא כותיה. וביד פ"א דהלכות שכירות סימן ב' ורפ"א דהלכות שאלה ור"פ שני. ובטור ח"מ סוף סימן רצ"א וכולה מתני' עד סוף סימן ב' שם בסימן שמ"ד שמ"ה שמ"ו: