משנה בבא מציעא פרק ג׳ משנה ב׳

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כו': עוד יתבאר בפרק אחרון משבועות שהנושא שכר והשוכר אינם חייבים כלום מן המיתה אבל ישבע שמתה כדרכה ושלא פשע בה ונפטר והשואל יתחייב לשלם הבהמה אם מתה ברשותו כפי מה שיתבאר עוד. וזה השוכר שנותן לו רשות בעל הפרה שישאילנה שאל"כ היה חייב לדברי הכל לפי שעיקר הוא אצלנו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש עדים שלא פשע בה שומר שני כמו שנתבאר עוד והלכה כרבי יוסי:

והשאילה לאחר. לעשות בה ימי שכירתו. רש"י:

ישלם לשוכר. לשון הר"ב בשבועה שהוא נשבע למשכיר. ותימה דאטו בשופטני עסקינן לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא. אמר ליה [רב] אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתא. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. אמר ליה מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה. משעת מיתה הוא דקני. [מפני שהוא פטור מאונסין נ"י]. ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ופירש"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס דעתו שלא יאמר פשעת בה. ע"כ. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה לו להר"ב בפירש"י *) דלא נסמן בה גמרא קודם דבור בשבועה שהוא נשבע למשכיר והעתיקה הר"ב לפירוש המשנה [*וגם בפירוש רש"י בשבועה. צ"ל ושבועה]:

אמר ר' יוסי כיצד הלה וכו'. טעמא דר"י משום דחשוב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר. הלכך דין המשכיר עם השואל. הרא"ש:

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר מיירי שהרשוהו להשאיל' בימי שכירתו, או שהשאיל אף שאינו רשאי [סמ"ע ש"ז סק"ה]:

ומתה כדרכה באונס:

ישבע השוכר להמשכיר:

שמתה כדרכה והשואל שחייב באונסין:

א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים והכי קיי"ל [ש"ז]:

השוכר פרה וכו' הרא"ש פ"ק דמכלתין דף קכ"ז ורש"י ותוס' ז"ל בפירקין דף מ"ב. וירושלמי פ' הכותב ודפ"ק דקדושין דף ס':

ישבע השוכר כדי להפיס דעתו של בעל דהיינו המשכיר שלא יאמר שהוא פשע בה והשואל משלם לשוכר משום דמשעת מיתה קנאה מפני שהוא פטור מאונסין וכיון שהוא נפטר מן המשכיר יש לו לדון עם השואל נמוקי יוסף והכי מפרש לה בגמרא. וז"ל הגמרא עם פי' רש"י ז"ל אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה בשבועה שהוא נשבע למשכיר ונימא ליה משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתא ואנא משתעינא דינא בהדי שואל א"ל מי סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה לא משעת מיתה הוא דקני לה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית שלא יאמר פשעת בה ע"כ וא"כ איפה מלות בשבועה שהוא נשבע למשכיר שבפי' רעז"ל הוו דלא כמסקנת אביי:

א"ר יוסי כיצד הלה עושה וכו' טעמא דר' יוסי משום דחשיב שוכר כאילו השאילו בשליחות המשכיר הלכך דין המשכיר עם השואל הרא"ש ז"ל. ואיתא בפ' השואל דף צ"ו. וז"ל נמקי יוכף אלא תחזור וכו' דס"ל לר' יוסי דשואל שומר דבעלים חשבינן ליה ונכנס תחתיו דשוכר ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את ולא שייך הכא שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל נמי מודה שמתה כדרכה דאי לא ידעינן שמתה אלא מפיו דשואל יש לו לישבע שאינה ברשותו ע"כ. וכתב עוד ואפילו ראו בעלים שמתה ממש בפניהם חייב השואל לשלם אותה לבעלים וכן דעת הריא"ף ז"ל וכן הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות שכירות וגם הר"ן ז"ל כתב דלר' יוסי אפילו ידעו הבעלים במסר אי אפשר שיעשה סחורתו בפרתו של זה משום דס"ל שהשואל נכנס תחת השוכר והוי שומר של בעלים לגמרי והיינו דקא מתמה דכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה ע"כ. וגם בחדושי תלמידי הרשב"א ז"ל כתוב דאפילו מתה בפני המשכיר תחזור פרה לבעלים וזה שלא כדעת התוס' ז"ל ומיהו כתב הרא"ש ז"ל שאם אמר לשוכר אם תרצה תשאילנה ויהי' דינך עם השואל ויהי' דיני עמך אז ישלם השואל לשוכר ע"כ. ובגמרא אמר ר' אלעזר וכן שמואל חלוק הי' ר' יוסי אף בראשונה בשילם ולא רצה לישבע כיצד זה נותן לתוך כיסו כפלו של זה אלא יחזור הכפל לבעלים אבל ר' יוחנן חולק עליהן ואומר דמודה ר' יוסי בראשונה שכבר אמר הריני משלם וקנה הכפל כדאמרי' דמעיקרא אדעתא דהכי אתאי לידיה. וביד ספ"א דהלכות שכירות. ובטור ח"מ סימן ש"ז: