משנה בבא מציעא פרק ב׳ משנה ט׳

איזו היא אבדה מצא חמור או פרה כו': כפועל בטל רצה לומר כפועל שבטל ממלאכתו (שבטל ומצא חמור ממנה) [שבטל ממנה ומצא חמור]. והשב מקור וידוע אצל כל בעלי לשון כי המקור נופל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני שמור ותאמר שמרתי לפלוני ופלוני שמור ולפיכך מורה השב [תשיב] שחייב להחזיר פעמים רבות וכמו כן הקם תקים עמו שלח תשלח ועזוב תעזוב וזולתם מן המקראות:

רועין בדרך אין זו אבדה. הא רצה בדרך לא פסיקא ליה דאי פניה כלפי העיר אין זו אבדה. ואם פניה כלפי השדה. הרי זו אבדה ולפיכך מפליג בסיפא ברצה בין הכרמים במלתא דפסיקא. גמרא. ועיין מ"ש במשנה דלקמן:

רצה בין הכרמים. כתב הר"ב שמתקלקלים רגליה. אבל רועה לא אלא אם כן הכרמים של ישראל שחייב להשיבה. מפני אבדת הכרם. גמרא:

אפילו ד' וה' פעמים. וכן שנינו בסוף תולין ולאו דוקא ובגמרא אפילו ק' פעמים. ועיין מ"ש בריש פרק י"ח דמסכת שבת:

השב תשיבם. לשון הר"ב התורה רבתה השבות הרבה. ותימה דרבוי השבות היינו לרבות אפילו השבה דלאו מעליותא היא שתהא נקראת השבה. ויוצא בה. וכן הוא בגמרא אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין תלמוד לומר תשיבם מ"מ. כדר"א דאמר ר"א הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה. שהתורה רבתה השבות הרבה. והא דמחוייב להשיב אפילו מאה פעמים מפיק ליה מהשב ואמרו השב אפילו מאה פעמים משמע. וז"ל הרמב"ם והשב מקור. וידוע אצל [כל] בעלי (כל) לשון כי המקור טפל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני. שמור. ותאמר ושמרתי לפלוני ופלוני שמור. ולפיכך מורה השב. שחייב להחזיר פעמים רבות. וכמו כן הקם תקים עמו. שלח תשלח. ועזוב תעזוב. וזולתם מן המקראות. ע"כ. וכן העתיק הר"ב בסוף חולין. דדריש ליה מן שלח. לענין שלוח הקן:

כפועל בטל. והן העתיק הר"ב. ועיין במ"ד פ"ה דמכילתין. ומשנה ו' פ"ד דבכורות. ופירש הר"ב כמה אדם רוצה וכו' ולעסוק במלאכה קלה כזו. וכן לשון רש"י. וזה לשון הטור סימן רס"ה כגון שהיה עוסק במלאכה שהיה נוטל עליה ארבע דינרים ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר. ולהניחה ולהתעסק בהשבתה היה נוטל ב' דינרים נותנים לו ב' דינרים. אע"פ שמגיע לו דינר בשכר השבה כיון דלא חייבתו התורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה. יכול ליטול שכר ההשבה. ע"כ:

שלו קודם. עיין בפירוש הר"ב משנה י"א:

איזו היא אבדה שניכר שלא ידעו בעלים שהיא שם:

מצא חמור או פרה רועין בדרך ביום דוקא:

חמור וכליו הפוכין פרה רצה בין הכרמים שמזקת ברגליה, וברועה בכרם יחזיר משום נזק הכרם ומשום הקנס שישלם בעל הפרה מדינא דמלכותא [רס"א]:

החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה קמ"ל דלא אמרינן מדברחה איזה פעמים פשע בעל אבידה דמדידע דנקטה נגרי ברייתא הו"ל לשמרה יפה [כב"ק קי"ח ב']:

השב תשיבם מדכתיב השב, שהוא המקור, שכולל ההוה והעתיד, והיינו אפילו ק' פעמים:

היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע דהרי כשישתכר סלע, היה צריך לטרוח הרבה במלאכתו:

אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שאומדין כמה רוצה ליטל פחות משכרו שהיה משתכר, כשלא יטריח במלאכה כבידה כמלאכתו, ויתעסק במלאכה קלה הימנה כהשבת אבידה. ואם שכר השבת האבידה היא יותר משכר מלאכתו, והחזיר, א"צ ליתן רק שכר מלאכתו, וכל זה באין בעלים כאן, דבישנם כאן ולא התנה המשיב, הפסיד לנפשו המותר משכר ההשבה [רס"ה] (ועיין לעיל בב"ק פ"י מ"ד):

אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין שיטול כל מה שהפסיד:

אם אין שם בית דין והפסידו טפי משכר ההשבה:

איזוהי אבידה וכו' ע"ס הפרק ביד שם פי"א סימן י"ד י"ח י"ט וברפי"ב עד סוף סי' ד' ובפט"ו סי' ב'. ובטור ח"מ סי' רס"א ורס"ה ורס"ז:

מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה ואפילו כמה ימים ראה אותם אבל אם ראה אותן בלילה חייב להחזיר ואם ראה בבקר בהשכמה או סמוך לחשכה שלשה ימים זה אחר זה ה"ז אבידה ודוקא רועה בדרך דאיכא תרתי לטיבותא אבל רצה בדרך זמנין הוי אבידה כגון דאפה לגבי דברא רועה בין הכרמים אם כרם ישראל הוי חייב לסלקה משום אבידת בעל הכרם וכיון דחייב לסלקה משום דאנקטה נגרי ברייתא חייב להחזירה ואם כרם דגוי אי באתרא דקטלי הבהמה בלא התראה חייב להצילה ולהחזירה לבעלים ואי באתרא דלא קטלי עד דאתרו ביה אין חייב להטפל בה דאי לא אתרו לא קטלי לה ואי אתרי ולא איזדהרו בה אבידה מדעת היא:

שנאמר השב תשיבם בגמ' פריך אימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני ומשני השב אפילו מאה פעמים שהוא מקור [הגהה וכן הוא בפירוש הרמב"ם ז"ל]. תשיבם אין לי שנקראת השבה אלא לביתו לחרבתו ולגנתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ ואשמועינן דאי אהדרה לדוכתא דמנטרא לא צריך דעת בעלים לומר לו ראה פרתך שהחזרתיה לגנתך שמצאתיה דכל מילי צריך דעת בעלים כגון גנב וגזלן וד' שומרים שאם לא הודיעו חזרתה ומתה או נגנבה חייבי' באחריותה שכיון שידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא האכילה חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה בה השבות הרבה. עזוב תעזוב נמי אין לי אלא בעליו עמו אין בעליו עמו מנין ת"ל תעזוב מ"מ וכן נמי דרשינן קרא דהקם תקים עמו אפילו אין בעליו עמו וכולהו קראי דכגון אלו דריש להו בגמרא בפירקין:

היה בטל מסלע וכו' תוס' פ' שני דייני דף ק"ח ודפ' עד כמה (בכורות דף כ"ט:)

אלא נותן לו שכרו כפועל בטל בספרי כתיבת יד ל"ג מלת בטל במתני' וכן משמע קצת מן הגמ' דמייתי תוספתא דקתני בה כפועל בטל ועלה בעי בגמ' מאי כפועל בטל וכו' ובהרא"ש ז"ל נמי ליתיה וכן מוכח נמי מתוספות המוגהות דבבכורות פרק עד כמה וכמו שכתבתי שם בסימן ו'. אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס לה וגם בטור ח"מ סימן רס"ה. ועיין בספר משרים נתיב כאף ח"א וחלק ד'. ור"ח מפ' דכפועל בטל ר"ל שאם החזיר את האבידה בשעה שיש לו מלאכה מרובה שהוא משתכר ביוקר ושהה בחזרתה שיעור שהיה מרויח סלע לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת שלא היה משתכר בשיעור חזרה זו אלא חצי סלע לפי שהיה משתכר בזול כדי שלא יהיה יושב ובטל וכן פי' הרי"ף ז"ל ג"כ בתשובה וטעמא דמילתא דמשערין ליה כשער הזול כתב הרנב"ר ז"ל דכיון דמדעתא דנפשיה עבד שהרי כיון שלא היה שם ב"ד לא היה מחויב להתבטל מן הסלע ושלו קודם כדתנן במתני' אלא מצוה בעי למיעביד לפיכך הטילו חכמים פשרה זו ע"כ בנמקי יוסף וע"ש עוד. וגם הרב המגיד שם פי"ב כתב כדברי רבינו ירוחם ז"ל בשם הרשב"א ז"ל שכתב כן בשם ר"ח והר"א ורב אלפס ושלזה הסכים הרמב"ן ז"ל וכתב שהרמב"ם ז"ל יש לו פי' אחר:

אם יש שם ב"ד וכו' כתוב עוד בנ"י אמר המחבר הא דאמרינן אם יש שם ב"ד וכו' בספרים לא גרסינן עמו אבל בהלכות כתוב עמו [הגה"ה גם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה עמו וכתב שכן מצא בכל הספרים]. כלומר עם בעל האבידה ואינו מחוור שכיון שבעל אבידה עמו למה לי שיתנה עמו בפני ב"ד אפילו בינו לבינו סגי וחייב ליתן לו כל מה שהי' מתבטל כמו שהתנה דא"ל אפסדתן וכדאמרי' בפרק הגוזל בתרא טול דינר והעבירני חייב ואוקימנא בצייד הצודה דגים מן הים משום דא"ל אפסדתן כן כתב הרנב"ר ז"ל:

שלו קודם ודוקא כגון שהיה בטל מן הסלע דלא מצי למישקל מחבריה בלא תנאי כדאמרן א"נ דהיכא דשלו מרובה דהוה מפסיד דודאי לא יטול מבעל אבידה טפי ממה שהחזיר לו אבל כל היכא דשלו מועטת כיון דמן הדין שלו קודם הלכך אפילו היכא דליכא ב"ד מניח את שלו כדי להחזיר של חברו ונוטל ממנו שיעור זה שהפסיד בודאי דה"ל כשכרו של פועל בטל ודבר ברור הוא. ולא תיקשי הא דתנן בב"ק פרק בתרא זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה אין לו אלא שכרו דאלמא דאע"ג דהפסיד מועט כדי להחזיר את המרובה לא שקיל לי' מבעל אבידה דהתם היינו טעמא דכיון שהיה חברו בפניו והיה יכול להתנות ולא התנה איהו הוא דאפסיד אנפשיה הרנב"ר ז"ל עכ"ל נמקי יוסף. וז"ל הרא"ש ז"ל דמתני' דהתם כיון שבפני הבעלים הוא ה"ל להתנות ומדלא התנה הפסידו ולא יטול אלא שכר טורחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לי דמי הפסדו ע"כ: