משנה בבא מציעא פרק ב׳ משנה ז׳

אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו כו': כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל כו': עושה ואוכל לא שיעמוד כן לעולם אבל יש לו זמן קבוע כפי דבר המצוי אם היתה בהמה גסה יטריח להטפל בה שנים עשר חדש וכמו כן התרנגולת ואם בהמה דקה כלומר צאן וגדיים ועגלים של מרעה ואינם של מרבק ועיירים יטרח וישתמש בהם ויאכילם שלשה חדשים אם היה הדבר מצוי. אווזים של מים מטפל בהן שלשים יום ואחר הזמנים האלה יקבל דמיהן על עצמו והלכה כר' טרפון בדמי אבדה כמו שזכרנו בכאן אבל מעות אבדה עצמה לא ישתמש בהן כלל:

כל דבר שעושה ואוכל וכו'. כתב הר"ב עגלים וסייחים. פירוש בני אתונות ועיין במשנה ג' פרק ה' דבבא בתרא ומה שכתבתי שם. ומה שכתב הר"ב וזה לשונו מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שוין. רוצה לומר במה שכתב בשומא. שצריך בית דין כדעת הרמ"ה בטור [חשן משפט] סימן רס"ז:

לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. כתב הר"ב כיון דשרו וכו' כמאן דאשתמש דמי וחייב באחריות. ואפילו באונסין דכשואל הוא כשמשתמש בהו. והא דתנן אבדו. שטבעה ספינתו בים. גמרא. ועיין במשנה י"א פ"ג. ומ"ש הר"ב והלכה כר' טרפון בדמי אבדה שמכר הואיל וטרח בהו. גמרא:

אמר את האבדה נ"ל דר"ל אפילו הכריז סתם, "מצאתי דבר" וזה אומר דבר פלוני שלי מצאת:

ולא אמר סימניה לא יתן לו עד שיביא עדים שהיא שלו:

עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי וקיי"ל דבאין עדים שאינו רמאי צריך שיאמר סימן מובהק, דהיינו מדה או משקל או מנין, או נקב בצד פלוני וכדומה [רס"ז ו']:

כל דבר שנמצא:

שעושה ואוכל שמשתכרת כהוצאת אכילתה:

יעשה ויאכל אף שכלו ימי ההכרזה הנ"ל לא ימכרם עדיין, דניחא ליה לבעל האבידה בבהמתו:

ודבר שאין עושה ואוכל ר"ל שאינה משתכרת כדי אכילתה:

ימכר אף קודם שכלו ימי ההכרזה הנ"ל:

והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו ולא פי' מתני' בב' מיני' אלו עד כמה יקיימן, ובברייתא מפרש, דפרה וחמור ותרנגולת המטלת ביצים, יקיימן י"ב חודש, ועגל וסייח הרועים, מקיימן ג' חדשים, ושל פיטום רק ל' יום, ואוזים ותרנגולים זכרים גדולים ל' יום, וקטנים וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו, ג' ימים, ואחר זמנים הנ"ל מוכרן בב"ד. וי"א דא"צ ב"ד, רק שמן ולוקחן לעצמו [רס"ז]:

לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן וקיי"ל כר"ט דישתמש במעות, וחייב באונסן אפילו קודם שנשתמש בהן. ונל"פ דאפילו מצאן צרורים [עיין פ"ג מי"א] דהכא שאני דלא גלי דעתי' שצררן לפני המוצא, וגם במצאן מותרים לא דמי הכא למפקיד אצל בעל הבית התם שלא ישתמש בהן, דהתם שאני דלא על דעת שישתמש בהן הפקידן בידו משא"כ הכא. מיהו במצא מעות לא ישתמש בהן, וכ"כ בכל אבידה עצמה, ואפ"ה באבדו י"א דהוה כש"ש וי"א דדינו כש"ח [שם]:

ולא אמר סימניה ה"ז לא יתן לו בגמרא פירש רב נחמן דהלכתא כותיה שהמכריז מפרש מה היא האבידה שהיא שמלה או דבר פלוני. ולא אמר סימניה לא בעי למימר שלא אמר סימנין כלל דא"כ לא אמר כלום שהמכריז הא אמר גלימא אלא אמר רב ספרא דלא אמר סימנין מובהקים שלה אלא כגון שנתן סימן שלבן היה או שאדום היה שהוא סימן שאינו מובהק שהרבה יש כך. ומנין או משקל הוו סימנין מובהקים ולפי זה אמר את האבידה דקתני במתני' לא נקט אלא משום לא אמר סימניה:

שנאמר עד דרוש אחיך וכו' פי' דאי לא תימא הכי קשה דוכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שידרשהו. ובספר הזוהר סוף פרשת חוקת [דף קפ"ד ע"א] אמרו דהאי אותו מלא [בויו] דרשינן ליה מלשון אות שצריך שאפילו שיאמר סימן. אם הוא רמאי לדרוש האות ההיא אם היא אמת ע"כ. וביד פ' שני דהלכות מלוה ולוה סימן ד'. ועיין בסמ"ג עשין סי' ע"ד. ומפרש בגמ' בברייתא משרבו הרמאים התקינו שיהו אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול. ירושלמי איזהו רמאי עבד גרמיה מחזר מציאן ועבד חדא רבא וטבא: [הגה"ה נלע"ד דה"פ והשיב אבידה אחת גדולה וטובה וכשראו בני אדם שהחזיר מציאה טובה לבעליה האמינוהו ובטחו בו ונתנו לו פקדונות ואח"כ כפר בכולן. היאך הוא עביד רבא טבא חמי ליה ברייתא מחזר מציאן ומפקידין גביה והוא נסיב כולה ואזיל ליה ואית דאמרין אזיל לכנישתא ושמע סימנין ואזל לכנישתא חורי ואמר סימנא ונסב לה ע"כ]. בפי' רעז"ל ותרנגולים זכרים הקטנים מיטפל בהן שלשים יום והגדולים שאוכלים הרבה מיטפל בהן שלשה ימים ע"כ. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל אבל בנמקי יוסף כתוב בשם ר"ח ברברבי שלשים יום שאין טפולן מרובה שהן הולכין אילך ואילך ואוכלין בזוטרי שהוא צריך לטרוח וליתן לפניהם שלשה ימים וכן דעת הרמב"ם ז"ל שם פי"ג סימן ט"ז:

לפיכך אם אבדו חייב באחריותן דכיון דשרי לאשתמושי בהו אע"ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי וחייב באחריותן והלכה כר' טרפון בדמי אבידה שמכר דהואיל ונטפל וטרח בהו כמו שאמרו חכמים שרינן ליה לאישתמושי בגווייהו. אבל מעות אבידה כגון שמצא מעות בכיס או שלש מטבעות עשוין כמגדלין לא ישתמש בהן כלל ולרבה דס"ל דשומר אבידה כש"ח דמי לפיכך דר"ט אשמועינן לאפוקי דרב יוסף דאמר שומר אבידה כשומר שכר דמי וחייב בגניבה ואבידה דש"ש מצוה הוא דלא בעי למיתב רפתא לעניא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה קמ"ל דלא ולפיכך דר"ט אתי למידק נמי דדוקא משום דמותר להשתמש חייב אבל אסור להשתמש לאפוקי דרב יוסף ולרב יוסף משני בגמרא דלפיכך דר"ע קתני אגב לפיכך דר"ט דאשמועי' דכיון דשרו ליה רבנן לאישתמושי בגווייהו כמאן דאשתמש בהו דמי וחייב באחריותן וקיימא לן כר"ט וכמו שפירש רעז"ל וקיימא לן נמי כרב יוסף. והכא כיון דשרו ליה לאישתמושי בהו אע"ג דלא אשתמש בה ה"ל שואל עלייהו וחייב אפילו באונסין דהאי אבדו דקתני מפרש בגמרא דהיינו נאנסו כדרבה דאמר בפרק הזהב אבדו שטבעה ספינתו בים אבל לקמן בפרק המפקיד סי' י"א דקתני לפיכך אם אבדו חייב באחריותן היינו דוקא אם אם נשתמש בהן אז חייב אפילו באונסין ואם לא נשתמש בהן אינו חייב אלא בגניבה ואבידה כדין שומר שכר וכן פירש לקמן רעז"ל. ובטור ח"מ סימן רס"ז: