משנה בבא קמא פרק ז׳ משנה ב׳

גנב ע"פ ב' וטבח ומכר על פיהם או ע"פ ב' כו': כשישחוט הוא בידו ביום הכפורים אינו חייב תשלומי ארבעה וחמשה לפי שהוא מחויב כרת ועוד יתבאר לך במס' מכות שכל מחויב כרת לוקה. ועיקר הוא אצלנו אין אדם מת [ולא לוקה] ומשלם אמנם יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה כשיתן לזולתו שישחוט לו ביוה"כ וכמו כן אם שחט לו זולתו בשבת או לע"ז חייב בתשלומין לפי שעיקר בידינו שאין הפרש בין שישחוט הוא בעצמו או שישחוט לו זולתו לענין תשלומין. והראיה על זה מה שאמרה תורה או מכרו ולמדנו מפי הקבלה או לרבות את השליח. וכשיגנוב משל אביו וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לאחיו ויחשוב להם חלקם בזה. וכבר בארנו בפרק שני ממסכת קדושין שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה אבל לפי שאיסור זה מדרבנן הוא השוחט חולין בפנים חייב בתשלומי ארבעה וחמשה לרבנן. ואין הלכה כרבי שמעון:

(גנב על פי ב' וטבח ומכר על פיהם כו') [וכן הוא בדפוס נאפולי] [גנב על פי ב' וטבח ומכר על פי עד אחד וכו']: הודיענו בזה ההלכה שהודאתו שמכר וטבח כמו עדות עד אחד עליו בזה וכמו שהעדות האחד אם יבא שני ויעיד נתקיימה העדות ויתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה וכמו כן כשהודה שטבח או מכר אם באו אחר כן עדים והעידו שטבח ומכר משלם ולא נאמר מודה בקנס פטור וכיון שהודה ואין שם עדים פטור אלא כ"ז שיבאו עדים חייב וזהו כשיכפור עיקר הגניבה קודם שיבאו עדי גניבה ואחר שבאו עדי גניבה הודה בגניבה ומכירה וטביחה אבל אם הודה בעיקר גניבה קודם שיבאו עדים פטור מתשלומי ארבעה וחמשה אפי' אם באו עדי טביחה ומכירה אחר כן:

או ע"פ שנים אחרים. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ו דגטין דלא הוה חצי דבר. ומ"ש נ"י בכאן דעידי גניבה לא צריכי לעידי טביחה. משום הכי לא הוי חצי דבר. לרווחא דמלתא כתב כן. וכדאיתא בגמרא דאפילו לר"ע אתיא מתניתין ועיין מ"ש במשנה ד' פ"ג דב"ב:

וטבח. עיין מ"ש ברפ"ו דמעילה:

וטבח ביום הכפורים. כתב הר"ב אבל חייבי מיתות ב"ד אפילו שוגגין פטורין. עיין במשנה ד' פ"ה מ"ש שם:

ואחר כך מת אביו. כתב הר"ב אבל מת אביו ואח"כ טבח תנא סיפא דפטור וכו'. כלומר משום דהך סיפא. הוא דתנא להך רישא. דרישא לאו חדוש הוא. שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו. וקודם שהקדיש. אלא משום סיפא וכו' כמ"ש הרא"ש:

השוחט חולין בעזרה. ואע"ג דנאסרו בהנאה כדתנן במשנה ט' פ"ב דקדושין ומפרש לה הר"ב מקרא. ומכי שחט בה פורתא אסרה. אידך לאו דמריה טבח. ואההוא פורתא לא מחייבינן דוטבחו כולה בעינן כמ"ש הר"ב במשנה ד' בדבור ומת אביו. ומסיק כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים. גמרא:

רבי שמעון פוטר בשני אלו. כתב הר"ב דקסבר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. דגמר מטבוח טבח והכן (בראשית מ״ג:ט״ז) בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא. תוספות דף ע"ו:

גנב על פי שנים ר"ל שיש ב' עדים שגנב:

וטבח ומכר על פיהם או על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה קמ"ל דלא הוה עדות טביחה חצי דבר, מדצריכי עדי טביחה לעדות גניבה. דעכ"פ עדות גניבה א"צ לעדות טביחה:

גנב ומבר בשבת אבל בטבח, בסקילה הוא, ואינו משלם בעד הטביחה. דקלב"ם:

גנב וטבח ביום הכפורים שהוא בכרת, וכגון דלא אתרו ביה, דאז דינו כחייבי מלקות שוגגין דחייבי' בתשלומין, אבל חייבי מיתה, אפילו שוגגין פטורים מתשלומין:

גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך אע"ג שאח"כ וכו':

מת אביו בכה"ג פשיטא דחייב, מדנתחייב כבר קודם שמת אביו וקודם שהקדיש, רק משום סיפא דטבח אח"כ, נקט נמי רישא:

גנב וטבח לרפואה וכ"ש מכר לרפואה:

השוחט חולין בעזרה אע"ג דמדשחט ביה פורתא נאסר בהנאה, וכדגמר השחיטה לאו דמריה קטבח, אפ"ה משכח"ל ששחט חצי סימנין בחוץ, וגמר רובן בפנים:

רבי שמעון פוטר בשני אלו בטריפה ובחולין בעזרה דס"ל שחיטה שאינה ראוייה, לא שמה שחיטה:

על פיהם או על פי שנים אחרים מתני' אתיא אפי' כר' עקיבא דאמר עפ"י שנים עדים יקום דבר ולא חצי דבר והני עידי טביחה דקתני מתני' או עפ"י שנים אחרים חצי דבר הוא דמסהדי דאי לאו עידי גניבה איכא למימר דידיה קא טבח מ"מ מודה הכא ר' עקיבא דאע"ג דעדי טביחה צריכין לעדי גניבה כיון דעדי גניבה לא צריכא לעדי טביחה ומשלם תשלומי כפל בלא עדי טביחה דבר שלם קרינן ביה וכיון שכן עדי טביחה נמי דבר שלם הוא ואע"ג דעדי טביחה לבד לא מחייבי ליה ולא מידי דשמא שלו הוא טובח:

גנב ומכר בשבת משלם וכו' בגמ' רמי עלה והתניא גנב ומכר בשבת פטור ומוקי רמי בר חמא לההיא ברייתא באומר לוקח לגנב לקוט לי תאנים מתאנתי בדמי הגניבה בשבת וכן עשה ונתחייב מיתה וקלב"ם ואע"ג דלענין תשלומין אי תבע ליה לוקח לגנב החזר לי תאנים שלקטת אותן לי מה שמכרת לי בדמיהן לא אמרינן ליה זיל שלים דהא מתחייב בנפשו הוא אפ"ה כיון דקא מקני ליה בהכי ויהיב ליה איהו מנפשיה הוי מכירה וסד"א דליתחייב בד' וה' קמ"ל דלא:

גנב וטבח ביוה"כ. והגיה רבינו יהוסף ז"ל גנב וטבח ומכר ביום הכפורים וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע"כ. ובגמ' פריך נהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא וקיי"ל דאין אדם לוקה ומשלם ומוקמי' מתני' כר"מ דאמר בפ"ק דמסכת מכות אדם לוקה ומשלם דתנן התם לוקין ומשלמין שלא השם וכו' ופרכי' אי ר"מ אפי' טבח בשבת ליחייב תשלומי ד' וה' דהא שמעינן ליה לר"מ דאית ליה נמי אדם מת ומשלם דהכי אמר בהדיא בברייתא גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז משלם תשלומי ד' וה' ומוקי לההיא בטובח ע"י אחר דאע"ג דזה חוטא זה מתחייב ואע"ג דבעלמא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה שאני הכא דאמר קרא וטבחו או מכרו מה מכירה אי אפשר אלא בשנים אף טביחה ע"י אחר נמי מתחייב בתשלומין. דבי ר' ישמעאל תנא או לרבות את השליח דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח ור"ש בלחוד הוא דפליג עליה דר"מ בההיא ברייתא ופטר ליה לשוחט בשבת או לע"ז מתשלומי ד' וה' משום דס"ל דשחיטה בשבת שחיטה שאינה ראויה היא דס"ל לר"ש כר' יוחנן הסנדלר דאמר בברייתא המבשל בשבת בשוגג יאכל למ"ש לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים ויליף לה מושמרתם את השבת כי קדש היא מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה והשוחט בשבת נמי אם בשוגג אסור לו לעולם ולאחרים מותר במ"ש ואם במזיד אסור לעולם אפי' לאחרים אבל ר"מ וכל התנאים ס"ל דשחיטה בשבת שחיטה ראויה היא וכדתנן בפ"ק דחולין השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה וא"כ כשגנב ושחט בשבת ע"י אחר מחייב תשלומי ד' וה' וכ"ש הגונב ושוחט ביוה"כ ע"י אחר דשחיטה ראויה היא דמחייב תשלומי ד' וה' ושפיר מיתוקמא מתני' ככולהו תנאי אפי' לרבנן דס"ל אין אדם לוקה ומשלם דהכא חברו הטובח הוא הלוקה והוא המשלם וזהו שכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל דבגמ' אוקמוה למתני' דקתני גנב וטבח ביה"כ משלם תשלומי ד' וה' בטובח ע"י אחר וכן ג"כ הוא כפי' הרמב"ם ז"ל למתני' מכח עומק פשטה של ההלכה הוציאוהו כדכתיבנא כנלע"ד. ועוד נלע"ד דלר"מ אפי' אי הוה ס"ל כר' יוחנן הסנדלר דמעשה שבת אסורין אפ"ה הוה מחייב ליה תשלומי ד' וה' בטובחו ע"י אחר דהא איהו ס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כמו שנכתוב בסמוך בס"ד אלא דקושטא דמילתא כתיבנא דהוי שחיטה ראויה אפי' לדידיה משום דאיהו ס"ל דמעשה שבת מותרין ומקיל טפי דאם בשוגג אפי' הוא עצמו מותר לאכלו ואפי' בו ביום ואם במזיד לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים עד מ"ש שמותר אפי' הוא עצמו ובמסקנא פרכינן ומי מצית מוקמת לה כר"מ ולא כר"ש והא קתני סיפא ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דבכולה מתני' מודה ומשני לא מכלל דמודה בטבח ומכר לרפואה או לכלבים ולאשמועי' דשחיטה ראויה חשיב לה אבל ביוה"כ פליג דאין אדם לוקה ומשלם אלא א"כ שחטו ע"י אחר וכדכתיבנא. והקשו תוס' ז"ל וא"ת ולרבה דאמר בפ' אלו נערות דלר"מ חדוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם היכי הוה משני מתני' כר"מ אפי' טובח בשבת נמי וי"ל דהוה מוקי מתני' בדלא אתרו ביה וכו' כדפי' רעז"ל והכי משני רבה התם מתני' דאלו נערות:

טבח ומכר ואח"כ מת אביו אבל מת אביו תנא סיפא וכו' לשון רעז"ל עד סוף: אמר המלקט ואפי' יש לו אחים אמרי' בגמרא דפטור דלא קרינן ביה וטבחו דמשמע כולה באיסורא וכתב הרא"ש ז"ל ומשום פטורא דסיפא דאשמועי' חדושא תנא רישא ואח"כ מת אביו ואח"כ הקדיש ומילתא דפשיטא היא שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו וקודם שהקדיש אלא אגב פטורא דסיפא תנייה דקתני אם גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר פטור דבעינן וטבחו כולו באיסו' והא ליכא. גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור ולאחר יאוש דחלה הקדש ע"י יאוש ושנוי רשות ולאו דמריה קא טבח ע"כ. וכתב נ"י ז"ל כתב הרא"ש בשם רבו הרמב"ן ז"ל דבין רישא שטבח קודם שמת אביו בין סיפא מיירי כגון שעמד האב בדין ולפיכך משלם ברישא תשלומי ד' וה' לבנים זכות האב דאי קודם העמדה בדין ה"ל קנסות וקיי"ל בכתובות פ' נערה דאין אדם מוריש קנס לבניו ולקמן בסיפא טבח אחר שמת אביו פטור מתשלומי ד' וה' דאע"פ שמשלם כפל על הגניבה אחר שעמד בדין מ"מ העדים לא העידו על הטביחה אלא אחר שטבח ואז שלו הוא טובח ואע"ג דמתלמודא דלקמן הוה משמע דחייב אפי' לא עמד בדין דהוי קנס לא דחיק ספק דכתובות משום מאי דשקלו וטרו לקמן לרווחא דמילתא ע"כ:

גנב וטבח ומכר ואח"כ הקדיש כצ"ל. וכתבו תוס' ז"ל בפירקין דף מ"ט דהא הקדש הוי קדשי ב"ה דקדשי מזבח לא הוי אלא מחיים:

גנב וטבח לרפואה ולכלבים הגיה הר"ר יהוסף ז"ל גנב וטבח ומכר לרפואה ולכלבים וכו' וכתב כן מצאתי בכל הספרים ע"כ:

השוחט ונמצא טרפה משלם תשלומי ד' וה'. סתמא כר"מ דאית ליה במתני' בפ' אותו ואת בנו ובפ' כסוי הדם דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דיליף לה שחיטה שחיטה משחוטי חוץ אלא שאין הלכה כמותו אלא גבי אותו ואת בנו כדכתיבנא התם בפ' אותו ואת בנו סי' ג'. וכתבו תוס' ז"ל כאן וגם שם פ' כסוי הדם וכיון דילפינן כבר בחד דוכתא דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כגון באותו ואת בנו משום דהוי שחיטה משחיטה קסבר ר"מ יש לנו לומר כן בכל מקום ולהכי בתשלומי ד' וה' נמי שמה שחיטה ע"כ. ור"ש אזיל לטעמיה דאית ליה התם דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ופי' הרמב"ם ז"ל שתולין שנשחטו בעזרה אסורין אבל לפי שאיסור זה מדרבנן הוא השוחט חולין בפנים חייב בתשלומי ד' וה' לרבנן ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל דהא מדייקא פ' כסוי הדם דר"ש ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מדתנן פ' בתרא דתמורה רש"א חולין שנשחטו ישרפו ה"ה דה"מ למידק ממתני' דהכא דקתני ר"ש פוטר בשני אלו ע"כ:

השוחט חולין בעזרה מוקי לה רבא בגמ' למ"ד חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כגון ששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים דבגמר טביחה הוא דאיתסר בהנאה מן התורה ועד השתא דמריה קטבח ומש"ה מחייב לשלם. ובהכי נמי מתוקמא מתני' אפי' כמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דהכא על כרחך כיון דתחילת שחיטה היה בחוץ לא נאסרה בהנאה עד גמר שחיטה ומחייב דדמריה קטבח. והמוכר טרפה לר"ש ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור ר' יוחנן אמר חייב אע"ג דליתיה בטביחה איתיה במכירה וריש לקיש אמר פטור כיון דליתיה בטביחה ליתיה במכירה ומוכחא ברייתא טפי כדברי ר' יוחנן הכי איתא בגמ' בפירקי' דף ע"ז. וביד פ"ג דהלכות גניבה סימן ה' ז' ושם נפל טעות בדפוס בכסף משנה וכצ"ל שם סימן ה' גנב שמכר בשבת או שמכר לע"ז חייב לשלם תשלומי ד' וה' שאין במכירה מיתה: